יום שבת, 3 בדצמבר 2011

315 צעדים מהים


המקום היה רחוק 315 צעדים מהים. כך היה כתוב בפרוספקט. כל פעם שהשתתק הרחוב לרגע, חדר מעט מקול המיית הגלים לחדרו. הוא כמה לצאת אליהם, לפגוש אותם. הוא גם ידע למה, ולא היה לו אכפת.
בשעה 18:15 הורידו אותו לחדר האוכל. הוא אכל פרוסת לחם לבן עם גבינה, טבעות זיתים פרוסות עליה כבמסדר. כמו אז. לאחר שסיים את כוס התה הדלוח של בית האבות, נפנה ויצא אל הלובי. שטיחים אדומים מקיר לקיר ומראות ענק הסגירו את ייעודו המקורי של המבנה. הוא לא זכר שהיה כאן אי פעם, אך זה נראה לו דומה לאינספור מלונות בהם הספיק לשהות. הוא לא אהב מלונות: אין להם זהות משל עצמם. אתה בא אליהם ואז הולך. ואז שוכח אותם. והוא אהב זכרונות.
המלון ישב ברחוב צר שהוליך אל הים. מכוניות חנו משני צדיו, ואדמומית האופק ניבטה מעליהן, כמו פוקחת עליו עין עייפה, רגע לפני שתיעצם לשנת הלילה. שני טורי הבתים מסגרו אותה בחום-שחור כהה, מנוקדים פה ושם בחלונות שכבר הודלק בהם האור. הרחוב היה שקט. אבל קולות הרחוב הראשי הסמוך כמו נתנו לו תקוות-שווא שיום יבוא וגם הוא ישקוק חיים. 
הרחוב הצר הסתיים ברחוב ראשי, שמכוניות חלפו בו בהמוניהן. הרמזור שבצומת כמעט ולא התחלף. רק כשבא הולך רגל ולחץ על הכפתור, החלו להבהב הירוקים ולסמן לתנועה הערה לעמוד. בצעדים קטנים, מדוייקים, הוא חצה את מעבר החציה, תוהה כיצד טרם הבחינו בהיעדרו. הוא הלך לאט, הכי מהר שיכל, וידע שלו ירצו - ישיגו אותו בנקל. בריצה קלה.
אחרי הרחוב הראשי היה גן פסלים, מואר בפנסי גן קרים. על ספסל ישבה בו משפחה של עולים מרוסיה - אבא, אמא, ושלושה ילדים שהיו רטובים עדיין ממי-ים - ואכלה סנדוויצ'ים. הוא חלף על פניהם, מחייך - והם חייכו אליו חזרה. הוא זכר כיצד ישב איתה לפני שנים, על ספסל אחר, בגן אחר, בעיר אחרת. הם אכלו כריכים שהיא הכינה מבעוד מועד. הם שתקו, ורק מדי פעם הגניבו מבטים זה לזו. לפתע פרץ ממנה צחקוק. הוא חייך, מנסה לבלוע את צחוקו, ואז החווה בפניו כמו שואל: "מה מצחיק פה?", אך לא חלפו יותר משני רגעים וגם הוא נפל בשביו של הצחוק. והנה הוא שוב, לאחר חיים שלמים, בעיר זרה, מול ים אחר, ועדיין איננו מבין על מה ולמה צחק הוא, צחקה היא. 
בסוף הגן ירדו מדרגות אל חניון. ובסוף החניון ירדו מדרגות אל הים. כ"כ הרבה מדרגות, ורגליו, שזמן רב לא ידעו מדרגות, ירדו בהן אט אט, חשות כל עקמומית, כל קימור, כל גיד, כל כאב. וכאבים יש הרבה. אבל בסוף כל מדרגות היורדות אל החוף יש... חוף.
הוא תמיד אהב את חולות החופים בארץ. בתור ילד חפר בהם, מנסה ללכוד בחפירותיו מים, כמו היה חלוץ עברי המנסה להתקין באר להתיישבות חדשה. הוא לא אהב ארמונות - ארמונות היו באירופה, הארץ ממנה ברחו הוריו, ברח עמו. גרגרי חול תמיד היו נתקעים לו מתחת לציפורני הידיים, וזה היה מתסכל אותו. אך הוא ידע שארץ ישראל נקנית ביסורים. ושגם אם הים מסריח ומנוקד בשקיות זבל שהשאירו המתרחצים - הרי זה ימה של הארץ שלו, היא ביתו.
ההליכה בחולות החוף הייתה קשה עבורו גם כילד. וכעת, בצעדים קטנים, נרגשים, כשכל צעד חורש תלם קט בחול הרך, הלך הוא על ימיו ושנותיו לעבר המים. הגלים חרכו שוב ושוב את החוף, מותירים אחריהם קצף שניכרו בו סימנים של פסולת. בים אחר, נקי יותר, בעיר אחרת, בארץ זרה, הוא איבד אותה.
ככל שהתקרב אל המים, הקשיחה הרטיבות הבאה מן הים את מרקם החול. הוא לא בדק אם באמת הוא צעד 315 צעדים. ממילא, צעדיו היו צעדים קטנים של איש זקן. והמודדים היו מן הסתם אנשי שיווק צעירים וזריזים. רק הים הוא נצחי. והוא אותו ים, בכל מקום. ואנשי המקום משפיעים על מראהו: אם נקי הוא או מלוכלך, אם צבוע בצבעים עדינים של ביוב או מבריק ונקי כמרגלית. גם לאקלים ישנה השפעה. אבל בסופו של דבר - כל הימים בעצם, הם ים אחד גדול. פעם, הזכרון אילץ אותו להיות קטנוני. אם זה לא אותה עיר, אותו חוף, אותו מגדלור נוכרי וגאה המביט בהם - אז אין זו במה ראויה להופעת הזכרון. כיום נחלשה התנגדותו, והוא ראה אותה בכל מקום. אפילו ליד בתי הבושת, המקום היחיד שהזכיר לו שפעם גם היה לה גוף. ועוד איזה גוף. חלפו כמה שנים עד שלמד להכיר אותו,להקשיב לו, להעריך אותו, ודרך גופה להעריך גם את גופו שלו.
הוא רצה להתיישב ולחלוץ את נעליו, אך חשש, בצדק, שלא יוכל לקום. אז הוא נכנס על נעליו ועל בגדו אל תוך הים. קרירות מבורכת של מים ליחכה את כפות רגליו, שנעשו כבדות בתוך נעלי העור הישנות. המים הניפו למולו חומות של גלים, מסתערים עליו בעוצמה, והוא אסף את כל כוחותיו צועד מולם את צעדיו הקטנים, הנחושים. ככל שהעמיק הים, התגברה נחישותו להיכנס עוד ועוד פנימה, עד שיכל להרשות לעצמו להשתטח על פני הים, ולחתור. הגלים כבר לא היו חזקים כל כך. רק גבוהים מעט. הוא הביט ברקיע המשחיר, בכוכבים שהחלו לנצנץ. הוא תהה מה היה הדבר האחרון שראתה. מה הייתה המחשבה האחרונה שלה. וכהרגלו, לא הניח למחשבות ההרס להשתלט, והחליט שעליו לבחור מתוך שפע האפשרויות בזו שהכי ראויה להיזכר. כי יתכן שאימה אחזה בה ברגעיה האחרונים. אבל הרבה יותר מקסים לחשוב על האפשרות שהיא עזבה עם חיוך. חיוך על שזכתה להכירו. לעבור איתו כברת דרך. להתמלא.
אט אט חש שגם הוא מלא. "התגעגעתי אלייך", אמר. רוגע הים פשט בגופו, הוא הביט בשמיים וחייך.

יום חמישי, 24 בנובמבר 2011

המפתח של שרה - ביקורת

ראשית כל התנצלות: אני מבקר מצויין עבור עצמי, לא בהכרח עבור אחרים. כ"כ מצויין, שלעיתים קרובות אני יודע להעריך סרט עוד בטרם ראיתיו, רק על סמך הביקורות. כזה המקרה של "המפתח של שרה". ברגע שיאיר רוה התלונן על שפתיחת הסרט בלתי נסבלת לצפיה, ביודעי שסרטי אימה הם פופקורן עבורו, וביודעי שהפעם מדובר בסרט שואה - מאותו רגע ידעתי שזה הסרט עבורי. העובדה שהסרט הפך למיני-שלאגר בקופות בארץ, אבל בלי יותר מדי רעש - חיזקה את דעתי עליו. ואכן, אם לסכם את הדברים הרעים שיש לי לומר על הסרט כבר על ההתחלה, אציין רק שיש סצינה אחת איומה ונוראה לקראת הסוף. יש לה הצדקה תסריטאית, אך היא בנויה ומבויימת בצורה כה מגושמת שכמעט קמתי מכסאי וצרחתי על הדמויות, שיעופו לי כבר מהעיניים. הם פשוט הפריעו לסרט...


שרה הייתה ילדה בת עשר בזמן שהיא והוריה נלקחו לאצטדיון בפריז יחד עם שאר יהודי העיר כתחנה ראשונה בדרך הארוכה אל אושוויץ. את אחיה היא השאירה בבית, נעול בארון, כנראה מתוך תקווה שכך היא קונה עבורו זמן יקר בדרך לזכיה בגורל אחר, טוב יותר. במקביל, 67 שנה מאוחר יותר, עיתונאית אמריקאית החיה בצרפת(קריסטין סקוט תומאס, שחקנית נערצת עלי)מתמודדת עם השפעת הסיפור הזה על ההווה הציבורי והאישי. ולמרות שהסרט מציג את הבעייתיות שבהסתרת האמת, אני אמנע מלהרחיב עוד, מסיבות מובנות...


השאלה "האם אפשר בכלל לעשות סרט על השואה" מלווה את הקולנוע כבר שנים. מעטים הצליחו לספק ביצירתם תשובה חיובית מוחצת לשאלה(ג'וזף לוסי עם "מר קליין" שלו, העוסק באותו ארוע עצמו של גירוש יהודי צרפת, הוא הידוע שבהם. אני אוהב גם את "מאוחר יותר" של גיתאי). רבים יותר ניסו ונכשלו(גם אם לעיתים הם חושבים שהצליחו...). עבורי, "המפתח של שרה" שב ונותן תשובה חיובית לשאלה, למרות שהוא כלל לא מגיע למחנות מוות, ומעט מאוד דמויות גרמניות מופיעות בסרט(מה לעשות, כנראה שהצרפתים עשו עבודה טובה ולא הצטרכו את עזרת הגרמנים...). כיצד הוא עושה זאת, ועוד מבלי להראות לנו יותר משתי גופות כל הסרט?


דבר ראשון, הסרט מאוד רציני וכבד, ומשתדל להימנע מליפול למלכודות של קיטש סנטימנטלי. דבר שני, וחשוב ביותר בעיני, הסרט משלים עם כך שהניצולים לא תמיד יכולים לספר, ועלינו - אלה שלא היו שם - למצוא את דרכנו אל האמת בכוחות עצמנו(בלא מעט סרטי שואה יש ניצול שואה המשמש כדמות המספר וזה לא עובד טוב בדרך כלל). והדבר הכי חשוב: הסרט כמעט ולא עוסק באשמת הגרמנים/הצרפתים או מי שזה לא יהיה. הוא מתמקד בנטל שעל כתפי מי שניצל ומי שחי בצד הזוועות ונתן להן לחלוף על פניו(וגם אם לא - תמיד תרחף מעל לראשו השאלה האם עשה מספיק). הנטל הזה עיצב את זכרון השואה לא פחות מכל דבר אחר והוא שהפך במשפחות רבות את העבר לתיבת פנדורה. 


מה שיפה בסרט, שגם אם הוא עושה לנו הנחות ברמה הויזואלית(אין חגיגה גרפית של זוועות)הרי שהוא לא מוותר לנו ברמה העלילתית(כן, בסרט שואה לא יכולים להיות דברים נוראים מדי מכדי להיכלל בעלילה. אבל אסור לעשות מהנורא מכל חגיגה סנטימנטלית, שתכל'ס יוצרת פער בין הצופה לנצפה, פער שמאפשר לצופה לגונן על עצמו מהזוועות). הוא גם לא מתיימר ללמד אותנו הסטוריה, אלא בעיקר עמדה מוסרית.


שכן "המפתח של שרה" עוסק בעיקרו בנושא אחד ויחיד: חשיבותה של תקשורת בריאה בין בני המשפחה. בין אישה לבעלה, בין אב לבנו, בין אם לביתה, וכמובן - בין אחות לאחיה, קשר המגולם כולו במפתח של שרה. הצמצום הזה הוא סוד הצלחתו של הסרט, מה גם שאכן השואה גרמה לנזקים כבדים לתקשורת הפנים משפחתית. הסיפורים שלא סופרו(ומפאת ריבוי האירועים בשנים ההן, תמיד יישארו סיפורים שלא סופרו)תמיד רובצים כסלע כבד על משפחות הניצולים. ומכיוון שלסרט תמיד יש פרמיס(=מסר), ומכיוון שלסרטי שואה מצרפים לעיתים קרובות איזה פרמיס מלאכותי(שהרי אי אפשר להסתפק בלהעביר מסר ש"לרצוח זה איכסה, ולרצוח עם שלם זה איכסה בריבוע")שנדמה שהוא עושה שימוש נצלני בשואה, הרי שפרמיס כמו "תקשורת כנה היא נכס לכל משפחה" הוא מסר ראוי שמרגיש כמו תובנה נכונה להוציא מהסיפור האפי של השואה.


ובקיצור - לכו לראות. סרט קשה, מזעזע, מטלטל ומרגש. רק היזהרו: לאחריו תצטרכו להתמודד עם תיבות הפנדורה שלכם(ואני בעד). בהצלחה.

יום שישי, 18 בנובמבר 2011

קופסת הרגשות הכבויה

"אני כ"כ אוהבת אותך..."
היא ישבה מולו, ידיהם אוחזות זו בזו, מונחות על השולחן.
"מדוע אינך מסוגל לאהוב אותי...?"
הוא הביט בה. הוא אהב את שתי עיניה, את שערה, את צווארה. הוא לא ידע מה לומר.
"אני לא יודע מה לומר".
היא ליטפה אותו בעיניה פעם אחרונה.
"אני רוצה שתדע ש..."
- היא עצרה לרגע, מסיטה את מבטה לאיזו נקודה לא ברורה בחלל.
ואז קמה והלכה.


*******


הוא לא הבין מה לא בסדר בו. כבר שנים שהוא יוצא ויוצא ושום דבר לא יוצא מזה.
"אתה בחיים כבר לא תביא לי נכד" - היתה אימו אומרת לו ומביטה בו בעצב.
היה לו נורא חשוב לשמח אותה. אבל מה עושים?
"הבט בי" - פנתה אליו יום אחד ידידה קרובה שלו - "ותאמר לי מה אתה רואה".
"אני רואה אותך..."
"לא, הבט עמוק! הבט מעבר לפנים. דמיין!"
"אני רואה שתי עיניים, אף, לחיים.."
"אוף איתך! דמיין אני אומרת. בעצם, מה אתה מרגיש כלפי, אתה יודע?"
זו כבר הייתה שאלה מסובכת. הם הכירו כבר 13 שנה, היה ביניהם אפילו קשר רומנטי לתקופה קצרה. אבל הוא מעולם לא שאל את עצמו מה הוא מרגיש כלפיה. וגם כעת, הוא לא הצליח למצוא תשובה.
"אני לא יודע"
היא נאנחה. "תמיד כשאתה במצוקה אתה בא אלי, נכון?"
"נכון"
"למה בעצם?"
"כי את תמיד יודעת מה להגיד"
"ואתה מעריך אותי על כך? אתה מכיר לי תודה?"
"אני חושב שכן..." 
"אתה נבוך!" - היא ספקה כפיה בסיפוק - "זו התחלה טובה..." 
"אני נבוך?..."
"כן! אתה לא מרגיש?.."
"אולי.." - הוא לא היה בטוח מה הוא מרגיש, בעצם.
הוא חש שהיא מתלהבת וזה שימח אותו.
"אני שמח".
"באמת..?" - היא חייכה אליו. הוא ניסה לחייך אליה חזרה,
אך רק חיוך מאולץ נמרח על פניו. לפתע אור חדש ננסך על פניה.
"אני יודעת!"
היא קמה והלכה לחדר השני. כעבר דקה חזרה עם עיתון משבת.
היא פרסה בפניו כתבה מהמוסף על מכונה חדשה שהגיעה לאחד מבתי החולים בארץ.
היה כתוב שם שהיא מבצעת הדמיה ויזואלית של תבניות חשיבה ודמיון, אך ההסבר המפורט היה מסובך מדי ולא ברור לאדם מן השורה.
"את חושבת שזה יעשה לי טוב?"
היא חייכה אליו בחום: "אני לא יודעת. אבל אני בטוחה שאתה צריך לנסות".


*******


הוא הניח את ראשו מתחת למכשיר המפלצתי, והרופא הביט בו מתוך חלוקו הלבן ואמר ברוך:
"אל תדאג, זה נראה מאוד מפחיד, אך זה כלל לא מסוכן. תוך דקה נסיים. אתה לא תרגיש דבר".
קרני אור רכות חלפו הלוך ושוב על פניו, סורקות דבר מה לא ברור. הוא הביט נכחו, בדיוק כפי שהורה הרופא, וחיכה בסבלנות שהבדיקה תסתיים. עקצוץ קל הטריד את כף רגלו, אך הוא ידע יפה יפה לשלוט בעצמו.
"זהו. אתה יכול לקום".
הוא קם וניגש אל השולחן. הרופא אסף מספר גליונות נייר שנפלטו ממכשיר דמוי-פקס שהיה מונח בפינת החדר. אחר כך ניגש והתיישב לצידו השני של השולחן. הוא הניח את הגליונות על השולחן. שניהם הביטו בציורים הצבעוניים שפלטה המכונה.
"ראה, זו תמונה סכמטית של מה שאנו קוראים "עולם דימויי". העולם הדימויי שלך פעיל ותקין. אתה חווה חוויות, ומגיב אליהן, והכל תקין. אבל..." - הרופא נטל לידו זכוכית מגדלת והחל לסרוק את הציור. הוא התמקד בעיקר בשטח של כשני סמ"ר המצוי כחמישה ס"מ מימין ומעט למעלה למרכז הציור - "היכן היא, לעזאזל?..."
דקה ארוכה חלפה, והרופא פתח מגירה ושלך משם תרשים נאה, מודפס על שקף. הוא הלביש אותו על הציור הצבעוני, והחל להניע אותו - מעט ימינה, מעט שמאלה, מעט למעלה, מעט למטה....
"או! הנה היא!"  - הרופא הצביע על איזו נקודה לא ברורה בציור. "אתה רואה?"
 הוא לא ראה דבר. זו נראתה לו כמו עוד סתם נקודה בציור. הוא נענע בראשו.
הרופא נאנח. "ראה, זו נקודה ממש קטנה. אצל רוב האנשים היא זוהרת, אך אצל כל אחד בצורה אחרת. יש מתאם גבוה מאוד בין הצורה בה היא זוהרת לבין תבניות התגובה הרגשית. כלומר, היא נראית מאוד דומה אצל שני אנשים המגיבים הרגשית באופנים דומים לסיטואציות זהות. אתה מבין? אנחנו קוראים לה "קופסת הרגשות". למרות שלא ממש ברור לנו מה היא מייצגת, בעצם".
הוא הביט ברופא. הוא חשב שהבין הכל, רק רצה להבין מה קורה אצלו. מה שונה בו.
"ואצלי?"
"אצלך היא כבויה. היא פשוט כבויה"
"למה?"
"אינני יודע" הרופא הביט בו בעצב.
"ו...ומה ניתן לעשות?"
"ראה," - הרופא עבר לדבר כמעט בחצי לחש. הוא לא הסיר את עיניו מן הציור -
"כדי לבדוק מה באמת קורה שם, יש לעשות ניתוח. זה ניתוח מאוד יקר ומסובך שנעשה רק בשניים-שלושה בתי חולים בעולם. אם אתה רוצה אני יכול לנסות לברר עבורך היכן הכי כדאי לעבור ניתוח כזה. עבר קח בחשבון שזה ניתוח מסוכן, אבל קודם כל..."
 - הרופא נעצר לרגע, התמתח לאחור בכסאו ונאנח - "קודם כל אני רוצה לבדוק אם
בכלל יש טעם. כלומר, אם יש איזשהו טיפול שניתן לבצע במידה ותעשה ניתוח ויבינו מה הבעיה. אתה מבין, אני לא מכיר מקרה כמו שלך."
הוא הביט ברופא. הוא הבין את כל שנאמר לו. הוא חש שעליו לקום וללכת, כי כבר מאוחר, והוא כבר הפסיד חצי יום עבודה.
"אני מבין. אני חושב שכדאי שאלך."
"זה בסדר. יש לי את הפרטים שלך, ואני אעדכן אותך בהמשך מה האפשרויות העומדות בפניך."
"תודה רבה".


*********


היא ישבה מולו והביטה בו. הוא שרטט באצבע קווים וצורות על המשטח העדין.
"סטופ!" - אמרה לפתע. הוא התיישר בכסאו. " מה אתה רואה?"
הוא הביט בציור שעיצב הרגע.
"אני רואה שלושה קווים ישרים, הראשון מתעקל בקצה האחד..."
 - "לא!" - היא נעצה בו מבט חמור - "תפעיל את הדמיון. מה אתה רואה?
מה מסמלים הקווים? מה מסמלים העיקולים? מה יש בתמונה הכוללת?"
הוא הביט ממושכות בקווים ובצורות. הוא אימץ את מוחו ועיניו. הוא לא ראה דבר.
"אינני רואה דבר".
"זה בסדר. אל תתאמץ. צריך להשאיר את זה פשוט, לא מסובך".
בסיומה של הפגישה היא רמזה לו שזה ייקח זמן, אבל יש פוטנציאל. אמנם זו הייתה
כבר הפגישה הרביעית, אך היא הסבירה לו שזה טיפול שאמור להימשך כשנתיים,
ושזה הטיפול הטוב ביותר לבעיה שלו. זה גם מה שהרופא אמר. הוא הפנה אותו אליה.
הוא קם ללכת.
"היי!" - קראה לו מהכסא - "להתראות. ותרגיש טוב." היא חייכה אליו חיוך חם כזה.
הוא לא הכיר את החיוך הזה, ולא הבין את פשרו. הוא חייך אליה חזרה. "תודה".
הוא יצא מהבניין והמתין בתחנה. 
הוא חשב שזה הכל בזבוז זמן, ורצה שיבוא כבר האוטובוס..
אך הוא בכ"ז חש משהו מוזר. מעין דחף לחייך.
אז הוא חייך. הוא לא הבין מה פשר החיוך. 
ואישה אחת עמדה לידו וחייכה אליו חזרה.


**********


"היום יום הולדת, היום יום הולדת, היום יום הולדת..."
 - חבריו לעבודה שרו לו, והגישו לו את העוגיה המסורתית עם הנר.
"פו!" - הוא כיבה את הנר בנסיון הראשון - כמה מפתיע - ופנה
לעמדת הנאומים הקבועה, מעליה נשאה רק לפני שבוע קולגה שלו
נאום יום-הולדת חוצב להבות על הפגנת הסבונים האחרונה 
שנערכה בכיכר המקלחת שלה. 
הוא נעמד מול הדוכן, מכחכח בגרונו, משנן היטב את המילים הפרוסות
לו על הנייר שלפניו - עליהן עמל רבות בצוותא עם שני חברים למחלקה.
"גבירותי ורבותי!" - פנה אל קהל 37 האנשים שעמדו לפניו, כמו היו קהל אלפים.
"אין יותר מיילים!"
הוא נעצר לרגע, מנסה לחוש את רישום דבריו על הנוכחים. כולם הביטו בו בדממה.
"בישיבת ההנהלה שנערכה לאחרונה, הוחלט שמעתה ואילך, אסור לנו לתקשר במיילים.
אפשר במכתב, אפשר בטלפון, אפשר אפילו - שימו לב, כן? -לפנות אל מישהו פנים אל פנים! אך בשום פנים ואופן לא במייל!".
הוא לקח הפסקה קצרה להעצמה דרמטית.
"וגם מסרונים נאסרים מכאן ולהבא!"
הוא הביט סביבו. חבריו לעבודה הביטו בו בחיוך. ניכר היה שהנאום מוצלח. 
"חברים יקרים" - הוא המשיך, אך בטרם השלים את המשפט החל קולו לבגוד בו.
"ח..."  - הוא הרגיש שגרונו נשנק. הוא רעד מעל לדוכן, מנסה לייצב את עמידתו,
אך הוא חש כלולב באמצע ההלל. רחל, המזכירה, ניגשה אליו ואחזה בידו בחום.
"זה בסדר. אתה לא חייב להמשיך"
לפתע הוא רכן אליה, הניח את ראשו על כתפה, והתייפח.
אנשים מסביבם נקבצו ובאו, מביטים נבוכים במחזה.
והוא המשיך להתייפח. לא שם לב למה שמתרחש סביבו.
היא התיישבה על הספסל, מושיבה אותו לצידה, והוא ממשיך וממשיך.
מצידו השני באה מנהלת המחלקה המקבילה לשלו עם כוס מים.
אך הוא פשוט נצמד לכתפה של המזכירה והמשיך להתייפח.
לאחר דקות ארוכות נרגע מעט. קהל העובדים כבר התפזר ברובו.
הוא הרים את עיניו שכאבו כבר, וחש שאין לו מילים.
אך הוא הרגיש שמשהו נדלק שם בפנים.
משהו כביר.
זה כאב לו מאוד, אך הוא לא רצה לוותר על כך.
זה היה חשוב לו יותר מהעבודה, יותר מהיום-הולדת, יותר מהכל.
הוא הרגיש. לא היה ברור לו מה ולמה. 
אבל זה לא שינה לו הרבה.
"תשאיר את זה פשוט" הוא אמר לעצמו.
תשאיר את זה פשוט.

יום שני, 14 בנובמבר 2011

עם מעלֶה מעלָה מעלָה, ומה הלאה?

שנת תש"ס הייתה אמורה להיות שנה מבטיחה לביה"ס לקולנוע "מעלה". באותה שנה החלו לעבוד על סרטי הגמר שלהם תלמידי המחזור השמיני - המחזור הראשון שהצמיח סרטי סטודנטים שנחשבו "שלאגרים". "איכה","פינוי" ו"עתונים ופרחים" היו עתידים להיעשות בשנה זו ובזו שלאחריה, ולהביא פריצה של ממש לביה"ס הצנוע לקולנוע, שמיועד בעיקר למגזר הדתי - מגזר שהיה אז נחבא אל הכלים(למרות שלא הייתה כל סיבה להתבייש. שוב ושוב קראנו על כך ש"דתיים משתלבים בכל רבדי החברה הישראלית: ברפואה, בבטחון, במדע..." - אבל דומה שרגשי נחיתות בשילוב עם פרובינציאליות - הקיימת עד היום - השתלטו על כל חלקה טובה במגזר זה). 


אך משהו דרמטי מאוד קרה, ושיבש את הכל. פרשת תרגיל העירום של אביטל ליבנה-לוי טלטלה את מעמדו של ביה"ס בעיני הציבור אליו הוא פונה עד כדי כך שבמקביל לעבודה על סרטי גמר נפלאים, ובמקביל להמשך התפתחותם של סטודנטים בשנים ב-ג, לא היו בשנת תש"ס סטודנטים חדשים - ולא נפתחה שנה. לא בדקתי האם לא התקיימה הרשמה, או שמא לא נרשמו מספיק סטודנטים - אני בסה"כ באתי באותה שנה ליום פתוח, והרגשתי שבאתי למקום במשבר. אודי ליאון, מנהלו לשעבר של ביה"ס, העביר לבדו יום פתוח לשניים וחצי מתעניינים(או מעט יותר). הוא דיבר על דימויו של הדתי בקולנוע(מוזנח ומוגחך), על הסדרה המבטיחה "שדה מגנטי" שאמור ליצור בוגר מוכשר של "סם שפיגל" בשם שרון עמרני(שהעביר לי ולעוד כמה עשרות מתעניינים יום פתוח במוסד בו למד רק כמה שבועות קודם לכן) - שלאחר מותו הופקה תחת השם "מעורב ירושלמי" - ושעשויה להציב דריסת רגל ראשונה של דתיים "נורמליים" בפריים-טיים של הטלוויזיה, וגם שוחח על פועלו כיו"ר קרן גשר, וכיצד הצליח להכניס ל"חבר'ה הטובים" את דמותו הייצוגית של שלומי, הדתי. הוא כנראה גם דיבר על ההזדמנות שבי"ס מעלה מעניק להשתלבות דתיים בתעשיה. אבל באותה שנה - כהמשך למשבר שפקד את המוסד - ההזדמנות שמעלה נתן לי הייתה לימודי תסריטאות בלבד, שכן הוחלט אז לצעוד לכיוון "דוסי" יותר: מסלול בימוי לבנות בלבד, ומסלול תסריטאות לבנים בלבד, כך שתיווצר הפרדה בין בנים לבנות ואולי יסלח הציבור הדת"ל על עוון תרגיל העירום...


שנת תשס"א הוכיחה שמדובר בטעות קשה. מחזור הבנות היה קטן, ורק שש בנות מתוכו שרדו את השנה הראשונה. בעוד אני לומד תסריטאות(ומשתתף כניצב בהפקת "עיתונים ופרחים" ומבקר לעיתים קרובות בחדר העריכה של "שירה ופטי לא גרים כאן יותר"), נוצר פער בלתי נסבל של שנתיים מהן לא ינבטו בוגרים. לכך הצטרף גם משבר כלכלי קשה. זכורה לי במעומעם השבתה של ביה"ס בין פסח לשבועות, וזכורה לי בברור הפגנה - בארגונו של אודי ליאון - מול משרד החינוך ברחוב שבטי ישראל - מרחק הליכה מביה"ס. ואכן, שרת החינוך לימור לבנת התגייסה לטובת הצלת ביה"ס, ויחד עם החלפת ההנהלה - ומינויה של נטע אריאל כמנהלת ביה"ס - עלה המוסד על דרך חדשה. אך עדיין הרבה היה תלוי במחזור החדש שיתחיל את שנת תשס"ב, שנראתה בעיני כשנת "להיות או לחדול".


במחזור הזה, כמה מפתיע, הייתי אני. הייתי המבוגר בין 13 סטודנטים שהחלו את שנה א, וחשתי המון אחראיות על כתפי. ידעתי היטב עד כמה שברירי החיבור בין "קולנוע" ו"דתיים" והשתוקקתי להיות חלק מבניית הגשר המחבר ביניהם. ממש כך. 
כשבשנה ב התחלתי "לגמגם", והעשייה שלי הלכה והצטמצמה - הדחקתי את המימד האישי של הכשלון וניסיתי לעשות הכל כדי שהמחזור שלי יצליח להגיע לידי גמר ו"להציל" את ביה"ס. כך קרה שכשהמחזור שלי עשה את סרטי גמר שנה ב, החלטתי להשקיע בלעשות סאונד לסרטים - ולו כדי שתהיה לי פרסונה מקצועית לסיים עימה את הלימודים. בשנה ג כבר התחלתי להתייאש, ובסימסטר ב הצטמצמה מאוד נוכחותי בביה"ס. לא האמנתי, כנראה, בעשיה של חברי לכיתה, ואולי פשוט לא היה לי את הכוח להתמודד עם הפער בין החדלון היצירתי שלי לבין ההתעוררות של חברי לכיתה. כך או כך, לקראת סופה של השנה רוב תלמידי כיתתי עמדו בפני עשיית סרט גמר, כשבניגוד לשנים עברו, בהן עשיית רוב סרטי הגמר נעשתה בשנה ה וטקס הגמר בשנה ו, הרי שלנו הוכתב לו"ז דחוס לפי עלינו לסיים את הסרטים שלנו עד סוף שנה ד. הייתה לכך סיבה טובה: טקס גמר הוא ארוע מיוחצ"ן, והפער בין הטקס של המחזור שמעלינו לטקס שלנו היה כבר גדול מספיק בגלל שנתיים נטולות שנתונים(שלוש בנות ששרדו את המחזור שמעלינו מוזגו לתוך כיתתנו). ביה"ס היה זקוק לחשיפה, וכמה שיותר מהר יותר טוב.
גם הפעם השקעתי לא מעט בעשיית סאונד, אבל הרגשתי מעט מיותר. אט אט הצטייר המחזור שלי כ"מחזור של כוכבים". הפקה רדפה הפקה, והקצב היה מטורף: עד ראש השנה הופקו שלושה סרטים(כיום אף אחד לא מביים סרט לפני ראש השנה של שנה ד), עד חנוכה שניים נוספים, ובסוף נסתיימה עשיית תשעה(!) סרטים עלילתיים תוך 9 חודשים, כולל מינון גבוה מאוד של סרטים מצויינים. ולי - כך הרגשתי - לא היה חלק של ממש בהצלחה הזו.


במהלך הסתיו והחורף החלה להיעדר יותר ויותר מעבודתה במעלה המזכירה המקסימה של ביה"ס - אלישבע. מתוך רצון למצוא לעצמי מחדש מקום בתוך מארג היחסים המורכב בין דתיים לקולנוע, החלטתי להציע את עצמי כמחליף זמני לאלישבע - ותוך שבועות מספר הזמני הפך לקבוע. כך - מאז ועד היום.
במהלך שנותי כמזכיר השתנה העולם הדתי באורח דרמטי. גם יחסו לקולנוע השתנה, ונראה לי שיש קשר בין השניים. סרטי גמר רבים הוציאו לאור סוגיות לא פשוטות שהחברה הדתית התקשתה להתמודד איתן: הומואים דתיים(בסרט "ואהבת"), גירושין("הרי את"), רווקות מאוחרת("חפצי באוויר"), אמהות ע"י תרומת-זרע("הרת עולם") ועוד ועוד... העובדה שסרטי סטודנטים עסקו ללא חשש בנושאים קשים וכואבים מבלי שייחרב דימויו של ביה"ס יצרה מאסה קריטית של בטחון עצמי בביה"ס. במקביל, נביטתה של "סרוגים", יצירה טלוויזיונית מצליחה פרי ידיהם של בוגרי ביה"ס, הראתה שבניגוד לדימוי(השגוי, יש לומר) של בוגרי מעלה ככאלה שעם סרט הגמר מסתיים עיסוקם בקולנוע, הרי שיש לבוגרי המוסד עתיד בתעשייה, ושיש שם טוב לבוגרי ביה"ס. 


בעיניים של שלומי הצעיר שבא בשנת תש"ס ליום פתוח במוסד במשבר - המצב כיום הוא פשוט אוטופי. שלל סדרות טלוויזיה עוסקות בדתיים - ובצורה מכובדת בדרך כלל. לא מעט מבוגרי ביה"ס זוכים להכרה ולהערכה מקצועית, סרטי ביה"ס זוכים שוב ושוב בפרסים בפסטיבלים המקומיים - בחיפה, בת"א ובדוק-אביב, וגם פסטיבל י-ם - שנחשב בעבר למעוז קשה לפיצוח עבור סרטי מעלה - פוצח כבר פעמיים ע"י שני סרטים מצויינים שלקחו בו פרסים ראשונים("ואהבת" ו"חסימות"). 


ואני? אני שוב מוצא את עצמי מחפש כיצד אני יכול לתרום. איזה גשר זקוק לבניה. כי הגשר בין דתיים לקולנוע כבר בנוי לתפארת, ולא נותר אלא רק להתבונן בו מהצד ולהמשיך לטפחו. ואני לא מת על התבוננות מהצד. אני רוצה להיות בלב העניינים. עדיין אין לי מושג בליבם של איזה עניינים אמצא את עצמי, אבל בקרוב מאוד אסיים את תפקידי ב"מעלה" ואלך למצוא לעצמי שדות מרעה חדשים, לאו דווקא זרים...
כן, כן, אני מודע למשקלה של הפצצה שאני מטיל כאן. אבל מה לעשות - אני מרגיש שדרכי מוליכה אותי למקומות אחרים, חדשים, לא מוכרים. בעצם, אחרי שבע שנים, כל מקום מחוץ למעלה נחשב עבורי למשהו לא מוכר... אבל נצטרך להסתדר. גם מעלה יצטרך להסתדר בלעדי - והאמינו לי, הוא יעשה זאת היטב. השם הטוב, הרוטינה לצד ההתחדשות המתמשכת, וכמובן - איכותם של הסטודנטים והבוגרים שכבר נמצאים "בחוץ" - כל אלה מהווים בסיס איתן לקיומו של מוסד קטן אך מפואר זה.
אז אל פחד(אני בעיקר מרגיע את עצמי כאן...), ככלות הכל - מחר זהו יום חדש...

יום שבת, 5 בנובמבר 2011

האפרוח שלא ידע לדקור

כשהאפרוח הקטן בקע מן הביצה, הוא געש ורטט מרוב התלהבות. הוא קרקר וצרח ודקר במקורו את כל מי שנקרה בדרכו. אימו התרנגולת כ"כ רגזה עליו, היא חשבה שהוא עושה לה בושות. אז היא החלה לקרקר עליו, ולדקור אותו במקורה. והוא לא הבין, הוא היה רק אפרוח... אחרי כ"כ הרבה פעמים שנדקר על ידה, הוא החליט פשוט להפסיק. הוא הפסיק בבת אחת, ולא קרקר עוד, לא צרח ולא דקר אף אחד במקורו.


האפרוח גדל והיה לתרנגול צעיר. הוא כבר שכח כיצד צורחים. כל תרנגול עטור כרבולת שצרח לידו גרם לו להתכנס בתוך עצמו. הוא התכנס עוד ועוד, וכל פעם שהלולן זרק להם אוכל - הם בעטו, צרחו, קרקרו, ו... אכלו, בעוד הוא מתכנס בצד, רזה ומופנם. תרנגולות, מיותר לציין, התרשמו ממנו לרעה. הן חיפשו את השפע, את התרנגולים ש"יש עליהם בשר". הן גם חיפשו תרנגול שיידע לקרקר. והאפרוח שלנו, שבעצם כבר מזמן לא היה אפרוח, כבר שכח מה זה לקרקר...


אבל, לכל סיר יש מכסה ועל כל תרנגול צעיר יש כמה וכמה תרנגולות מקרקרות שלא מצאו להן בעל-כרבולת עב בשר. ואחת כזאת אכן אהבה את האפרוח... סליחה, התרנגול הצעיר שלנו. היא אפילו לימדה אותו לקרקר, שוב, כמו אפרוח צעיר ושובב. והוא היה מקרקר למענה שוב ושוב, מת מפחד שפתאום גם היא תתעצבן ותדקור אותו. אבל אז היא החליטה להשתובב בעצמה. היא הייתה מקרקרת ומתגעשת לה מתרנגולים זרים, ועושה לו בושות. והוא שתק. הוא לא חשב שזה יפה, אבל לא ידע מה לעשות. ולבסוף היא עזבה אותו.


התרנגול שלנו היה עצוב. עד שסוף סוף מישהי העניקה לו אהבה, הוא מצא את עצמו שוב בודד בעולם. חלפו השנים, האופנה השתנתה, ותרנגולים עבי בשר יצאו מן האופנה. באמצעות הקרקורים שלימדה אותו התרנגולת השובבה, הצליח שוב ושוב להפיל ברשתו תרנגולות שחיפשו תרנגולים חתיכים. אבל הוא רק צבר עוד ועוד שברונות לב. ואז, יום אחד, פגש את התרנגולת השובבה. גם היא הייתה כבר עצובה, והוא הרגיש שהוא יכול לשאול אותה את השאלה הקשה: "הרי היה לנו כ"כ טוב יחד. למה עשית לי בושות? היית יכולה סתם לעזוב אותי..."
 - "אוי, אתה כ"כ תמים וחמוד" - ענתה - "אבל מילא שלא ידעת לקרקר, גם לא ידעת לדקור! ומה יקרה אם איזה תרנגול או תרנגולת יתעצבנו עלי? איך ארגיש מוגנת ליד תרנגול שלא יודע לדקור? וחשבתי שאם אכעיס אותך - תלמד בעצמך לדקור. אולי תכעס עלי ותעזוב אותי, אבל לפחות התרנגולת הבאה תדע שיש לה על מי לסמוך!"
(המשך יבוא)

יום שבת, 15 באוקטובר 2011

לא בארון, לא מתחת לשמיכת צמר עבה, לא מתחת לרגבי עפר.

גלעד שליט כבר מזמן איננו אדם פרטי ששרת בצבא ונפל בשבי. הוא ה"ילד" של כולנו, וככזה אנחנו פיתחנו נכונות לעשות הכל על-מנת להשיבו. מהיכן צמחה אותה תשוקה אדירה "לראות אותו בבית"? מדוע זה לא קרה עם רון ארד, למשל, בתקופה בה עוד היה ברור מי מחזיק בו ושהוא חי?


אני טוען שבכל אשמה הנסיגה מלבנון. אבל קודם כל דרוש הסבר מקדים. כידוע, חיילים שנשלחים לשדה הקרב ולא חוזרים הפכה לתופעה נפוצה בארצנו. במשך עשרות שנים התרגלנו למלחמות חוזרות ונשנות, וגם לארועי פח"ע קטלניים בין לבין. כתוצאה מכך, פיתחנו קור ואטימות - אין לי דרך אחרת לתאר זאת - כלפי מותם של צעירים במדים. במשך רוב חיי שהה צה"ל בדרום לבנון, שהות שגבתה מחיר קבוע של כ-25 חללים בשנה. אני זוכר שכשקראתי את הכתבות הקיטשיות על הנופלים, תמיד הרגשתי שיש בהן כבר משהו מכני ואוטומטי. לא האמנתי לרגש שבהן, כי כמה כבר אפשר להאמין לריטואל שחוזר על עצמו במשך עשרות שנים? גם חבר שלי נפל בלבנון - בתקופה בה הייתי חייל - ואני זוכר כיצד נדהמתי מהטבעיות בה נתפס מותו של מישהו שבעיני נתפס כאדם מלא חיים ותשוקה לכבוש ולדעת את העולם. אלא שלא הייתה ברירה: ידענו מה מחיר השהיה בלבנון, וכל זמן שהמשכנו להיות שם זה היה ברור שיפלו חיילים. מול חוסר האונים שלנו לא יכולנו לכאוב את כאב האובדן באמת. היינו חייבים להאטם.


לאחר שיצא צה"ל מלבנון, ולאחר שנסתיימה אינתיפאדת אל-אקצה, התחלנו להתרגל לימים של שקט. כבר אין נופלים בתדירות כ"כ גבוהה, וגם תדירות הפיגועים הלכה ופחתה. בימים כאלה, הלב פנוי להרגיש את אשר הודחק כל השנים - את אותו כאב של אובדן חיים צעירים שתמיד הדחקנו כדי שנוכל להכיל את חוסר האונים. אלא שאין לו טריגר לחוש את אותו כאב. עד שבאה חטיפתו של גלעד: בבת אחת הפך טנקיסט אלמוני ממצפה הילה לסמל לכל אותם חיילים שלא שבו. ואותו - בניגוד אליהם - יש אפשרות להשיב, ובכך לחוות מעין חוויה מתקנת לכל אלה שלא ישובו עוד.


כן, אני טוען שתשוקתנו לראות אותו כאן מקורה באותם יסורי מצפון על האטימות שלנו כלפי מאות ואלפי חיילים שהקריבו את חייהם למעננו וטבעו בתוך ים הנתונים על חללי מלחמות ישראל. כביכול לו רק יחזור בשלום זה יחזיר במשהו גם את אלה שלא שבו ממלחמות קודמות. לכן, הטענות המושמעות על המחיר הגבוה מדי אינן רלוונטיות. עם ישראל לא רוצה להחזיר את גלעד כי "כדי לשחרר חייל משביו יש לעשות הכל". הסיבה האמתית היא שעם ישראל רוצה לעשות מעשה טוב אחד לחייל אחד כדי לשכוח את אשמת השכחה שנגזרה על עשרות אלפי חיילים אחרים, שנתקיים בהם "גזירה על המת שישתכח מן הלב".
אני לא מזלזל בכך, אבל חשוב להבין את המניעים שלנו כפי שהם.
אגב, אני מאחל לגלעד שלאחר שיחזור גם הוא ישכח מלב. אמנם אינני מאמין שזה יקרה, אך זה חיוני לבריאותו הנפשית.


בינתיים, אם חפצתם להשקיט מעט את יסורי המצפון שלכם, אמצו לכם חייל מת. לימדו עליו, הקדישו לו מעט תשומת לב ותנו לעצמכם לחוש את הכאב שבאובדן חיים צעירים ומבטיחים. זה גם יעשיר את זהותכם הישראלית.
ובינתיים אאחל ברכה והצלחה לגלעד, ושיזכה לחיות חיים מלאים ומספקים.

יום שישי, 14 באוקטובר 2011

אמנון לורד בשרות אלי זעירא

אם השמות שבכותרת לא אומרים לך כלום - בדוק האם אכן יש ברשותך אזרחות ישראלית. אם כן - עשה לעצמך טובה ולמד קצת על עצמך. בעצם, הדברים נכונים גם אם אתה מכיר את לורד ולא את זעירא(וסלחו לי שאינני מלנקק לויקי. תתאמצו קצת!). 
כראש אמ"ן במלחמת יוה"כ נתפס האלוף במיל. אלי זעירא כאשם מרכזי בהפתעה שנפלה אז בחלקנו. אני קטונתי מלשפוט ולהעריך: מעטים הם היכולים לנסות ולהתחיל לתפוס את כמות אמצעי איסוף המידע, וכפועל יוצא את כמות המידע שרובץ כחומר גלם לפתחם של המנתחים הבכירים של מערך המודיעין הישראלי. הדברים נכונים גם לשנת 73, ומכיוון שגדולים וחכמים מהתקופה ההיא מתכתשים בינם לבין עצמם אחת לאיזושהי תקופה בשאלות הנתפסות בעיני כקטנוניות(ההיה אשרף מרוואן סוכן כפול או לא? האם הורה אלי זעירא להפעיל את ה"אמצעים המיוחדים" בזמן או לא?), אין לי אלא להגיע למסקנה המתבקשת: מי שעמדו בראש המערכת הבטחונית בישראל באותה תקופה נכשלו בתפקידם, וכל שנותר להם הוא לזרוק בוץ זה על זה.
אני בהחלט מסכים שלאלי זעירא משקל רב בנטל האשמה ההיא. אחרי הכל, הוא היה ראש אמ"ן, ולדעתו היה משקל רב בתהליכי קבלת ההחלטות ערב המלחמה. אני גם מוכן לקבל את הטענה כי יתכן ואשרף מרוואן היה סוכן כפול, ושהקונספציה המפורסמת נבנתה על סמך מידע מושתל שהגיע דרכו אל מקבלי ההחלטות בצד הישראלי. אך תפיסה שכזאת איננה מפחיתה מאחריותו של זעירא. 
לכן כתבתו של אמנון לורד מעט הכעיסה אותי. כמי ששרת באמ"ן בזמן המלחמה, לורד כותב את כתבתו בסגנון פרובינציאלי מתוך אחוות רעים ושותפות סוד עם זעירא. לקורא ההדיוט הוא לא מספק מספיק נתוני רקע לכתבה, מציין יותר מדי עובדות הנוגעות לנתונים הידועים רק למי שבקיאים בפרטי המחקר הפוסט-מלחמתי, וחושף בצורה גלויה - וחצופה, יש לומר - כי שמו הטוב של זעירא הוא נשוא הכתבה.

עם כל הכבוד ללורד, יש דרך אחת פשוטה וסלולה להגן על שמו הטוב של זעירא, והיא: החזרת העניינים לפרופורציות. כשל מודיעיני היה? - היה. האם זעירא האחראי הבלעדי לו? - ודאי שלא. האם כתוצאה מהכשל נפלו למעלה מאלפיים חיילי צה"ל? - זו טענה שקשה לעמוד מאחוריה. ברור שלו הייתה התראה מספקת אבידות צה"ל היו מצטמצמות, אך עד כמה? יתכן והיה מי שחקר נושא זה, אך אי אפשר להאשים את מערך המודיעין בהתקפת צבאות מצרים וסוריה על ישראל.

אמנם, לורד מתמקד בהחזרת שמו הטוב של זעירא בהקשר ספציפי ונקודתי: האשמתו של זעירא בחשיפת שמו של אשרף מרוואן. מצד אחד, לורד מציין כי זהותו של מרוואן נחשפה בעיתונות המצרית עוד קודם שזעירא חשפו. מצד שני, לורד משבח את זעירא על העשרת הידע שלנו על המלחמה בכך שחשף את זהותו. האם יש כאן נסיון לאחוז במקל בשני קצותיו?... ובכל מקרה, האם לורד רומז לנו כאן כי מותר לחשוף זהותו של סוכן כפול בצורה לא מוסמכת ולא מאושרת, גם כשחשיפה כזאת מסכנת את חייו, גם כשבכירים רבים בערכת הבטחון חולקים עליך, גם כשאתה יודע שישנם סוכנים חשאים המסייעים לישראל בזמן אמת ולא יודעים שיש חשד שמרוואן היה סוכן כפול, ולו למען המטרה של העשרת ידיעותינו על המלחמה ההיא? אם כן, מדוע לא עלה בידו לחשוף בפנינו את מהותם של אותם אמצעים מיוחדים שלא הופעלו ערב המלחמה? האם חשיפתם מסכנת את בטחוננו יותר מאשר חשיפת מרוואן, או שמא מסכנת יותר את שמו הטוב של זעירא?...

טוב, די עם הרמזים והחידות, הבה נאמר דברים ברורים. מלחמת יום כיפור ראויה ליחס מחקרי ראוי ככל מלחמה אחרת. מקומה בהסטוריה של מדינת ישראל שמור היטב, גם אם נתנתק במבטינו בה מכל האמוציות שהיא הותירה אחריה. חשוב לזכור: ניהול מלחמה הוא מקצוע ככל המקצועות, וגם בו אפשר להיכשל. אז נכון שמחירו של כשלון שכזה נמדד בדם, אבל האנשים המנהלים את המלחמה אינם בני-אלים, אלא אנשים שנולדו לבנות חוה - בדיוק כמו כל אחד מאיתנו. ולכן גם הם יכולים לטעות, ולפעמים לטעות כעדר שלם בכיוון שגוי - מה שקרה במלחמה הזאת. הטראומה של המלחמה איננה קשורה למחירה - במלחמת העצמאות שילמנו מחיר יקר פי כמה. במתקפת הטרור על התאומים נפלו יותר אזרחים מאשר חיילים במלחמת יום כיפור. זו הייתה מלחמת עקובה מדם, אך אם מודדים כמות הרוגים ממוצעת ליום - מלחמת ששת הימים לא מפגרת אחריה בהרבה(לוחם מחטיבה 55, חנן פורת ז"ל כמדומני, סיפר כי עבורו מלחמת ששת הימים הייתה קשה לא פחות - ביום קרבות אחד בי-ם איבדה החטיבה כמאה לוחמים, בעוד ביום כיפור איבדה החטיבה חמישים וכמה לוחמים "בלבד" בכל המלחמה). 

הטראומה האמיתית של מלחמת יום כיפור קשורה לטראומה של אובדן האמון בהנהגה. האמון שהתפתח בעקבות מלחמת ששת הימים היה אמון עיוור, מסוג האמון שחסידים מאמינים ברבם. מצבנו "מעולם לא היה טוב יותר" אחרי אותה מלחמה, והמנהיגים נתפסו כאחראים ישירים לכך. ביום כיפור, אובדן האמון היה מיידי והלוחמים בשטח חוו אותו החל מיום הלחימה הראשון, מיעוטם אף קודם לכן. אלי זעירא היה רק אחד משורה של אנשים שהנהיגו את המדינה אל המלחמה הקשה הזאת. התעסקותו בהטלת אשמה על אחרים במקום בלקיחת אחריות רק מאפיינת את דרכי ההתנהלות של רוב מנהיגי המדינה הזאת. התופעה הזאת, של בריחה מאחריות, היא רעה חולה שיש להיפטר ממנה, אך קודם לכן יש לעמוד על הגורמים לה. 
אך זה, כמובן, נושא אחר לגמרי.

יום חמישי, 6 באוקטובר 2011

קצת יותר מדי עבודה לערב יום כיפור

היום היה לי יום מבאס. דווקא קמתי בהרגשה כזאת טובה, נשמתי את המראות והקולות לקרבי, ולקחתי את הזמן בדרך לעבודה ולא נתתי לדבר להלחיץ אותי. ידעתי שעומד בפני יום עמוס, אך לא נרתעתי והסתערתי עליו בחדווה.
מספר עניינים של עבודה שוטפת מילאו לי את הבוקר, עניינים צפויים שידעתי עליהם והתכוננתי אליהם. גם בת השרות הייתה לי לעזר רב. כל פעם שהייתי צריך לצאת מהמשרד לבצע משהו - הטלתי זאת עליה, והיא, בחורה אחראית שכמותה, עשתה הכל כמו שצריך. אני כ"כ סומך עליה, שאפילו את צרור המפתחות של ביה"ס העזתי לתת לה - לפתוח ולסגור כיתות שמשום מה נותרו נעולות גם ביום עמוס זה.
אך מהר מאוד התחלתי להרגיש שמשהו מאיים, מפחיד ומסוכן מתגנב לו מאחורי גבי: הדו"חות!


כל פעם שנגמרת שנה אזרחית, אנו מצווים למלא דו"חות ביקורת על פעילותנו. דו"חות עמוסי פרטים, דו"חות מעייפים, דו"חות מתישים... לכן גם מזכירים לנו חודשיים מראש שעלינו להגיש אותם. גם אז אנו מגישים אותם, מקבלים הערות, מתקנים, מגישים שוב... וכיו"ב. הפעם אלי הבירוקרטיה השתגעו והחליטו לתת לנו חודש אחד התראה, כשהחודש הזה כולל בתוכו את סוכות ויום כיפור ביחד. כלומר, נשארו לנו 3 שבועות נטו - בקושי - וכל זה בשיא תקופת הלחץ של ההכנות לפתיחת השנה. כבר כמה ימים חלפו מיום שנתפרסמה הגזירה, ואני שליו ושאנן בטוח שמדובר בסה"כ בטעות מקלדת(מישהו כתב 1.11 במקום 1.1, נניח?...) עד ששולה מטלטלת אותי משרעפי ואומרת: לך לעבודה עצל!
מייד גייסתי את בת השרות לעבודה המפרכת של הכנת הדו"חות, ואכן היא הראתה מיומנות ראויה לציון, סיימה כבר היום דו"ח וחצי, ואני ניסיתי לשווא למצוא מחשב נוסף פנוי לעבוד במקביל על עוד דו"חות(מצאתי מפעם לפעם, אך כל פעם גיליתי שהמחשב התפנה לשלוש דקות בלבד...).  וכל העת אני מקבל טלפונים, וקריאות לעזרה מפה ומשם, ושאלות מכאן ועד להודעה חדשה("שלומי, מה המספר של...?" "שלומי, אפשר להדפיס אצלך?" "שלומי, ראית אם ... נמצא/ת היום?"). שום דבר יוצא דופן.
כשהלכה בת השרות, המשכתי ממקום שהפסיקה, ועשיתי עוד כל מיני עניינים דחופים, עד שהשעה שש התדפקה על שעוני ואני עוד לא אכלתי צהריים. מהר מהר עשיתי עוד כמה טלפונים דחופים(לא הספקתי את כולם), ומה שלא הספקתי - שלחתי אס-אם-אסים מהדרך - ואצתי רצתי אל פיני לאכול את הקבב הקבוע שלי.


נסעתי הביתה בזריזות של קו 7(הידעתם? יש בי-ם תחנות אוטובוס ובהן לוח אלקטרוני המציג מהם שלושת הקווים שעומדים להגיע לתחנה, ותוך כמה זמן כל אחד יגיע. אני מת על זה... למרות שזה לא הכי מדוייק), וביורדי מהאוטובוס החילותי לנבור בתיקי בחיפוש אחר המפתח. דקה וחצי לוקח לי להגיע לבית, וכל הדרך נברתי ונברתי במרחבי התיק, ואין זכר לצרור הנאה שלי!(יש בו ארבעה מפתחות פלדלת בארבעה צבעים שונים!!!). עמדתי נבוך מול הדלת, ומכיוון ששמעתי את קולות שותפי שם בפנים, דפקתי בדלת. לקח זמן עד שמישהו ענה לי, ולמרבה הפתעתי, מבפנים נשמע קול נשי(היא נשמעה צעירה למדי..) שאמר: "נראה לי שאין כאן משהו שאתה מחפש" (?) - הרמתי עיני למעלה, ואכן גיליתי שמשהו נראה מוזר ולא מוכר בחדר המדרגות. מעל לדלת הייתה עוד קומה! והדירה שלנו אמורה להיות הכי גבוהה....
יצאתי מהר מהבניין הזר, התבוננתי החוצה ו... זה אכן הבניין שלי! מה קורה כאן?... נכנסתי שוב, התקרבתי בחרדת קודש לדלת, הבטתי למעלה כדי לוודא שאין מעלינו עוד קומה, ו... היי, הנה הדלת שדפקתי עליה לפני דקה! מסתבר שהלכתי לדירה שמול הדירה שלנו באלכסון! חוש כיוון, בנאדם! ובכן, דפקתי על הדלת(שלי, הפעם) - וכמובן, אין איש בבית.


את ההמשך ניתן לשער לבד: צעדתי לתחנה של הקווים המהירים בדרך חברון(כן, יש לי-ם קווי אורך מהירים. זה מרגיש כמו רכבת תחתית: עם כרוז, נוסעים שתקנים, וכמעט בלי פקקים)וניסיתי להיזכר מה עשיתי עם המפתחות. עד שסו"ס נזכרתי שהשאלתי אותם לבת השירות, וככל הנראה לא קיבלתי אותם חזרה. אז נסעתי לעבודה - תוך שאני מתפלל שהמשרד עוד פתוח, ומתחיל לתכנן מה לעשות אם לא - וכנראה כדי לא להאריך את היום זה יותר, מצאתי את המשרד פתוח, את צרור המפתחות מונח על השולחן(מוסתר היטב. טוב, יש משהו על השולחן שלי שלא מוסתר היטב בערימות של ניירת?...), ואת המחשב הדלוק רומז לי: היי, עוד לא סיימנו לעבוד...


מה לא סיימנו????? שתהיה לך גמר חתימה טובה, מחשב,
וסליחה מכל מי ששיעממתי אותו בחמש הדקות האחרונות.


נ.ב. סליחה גם מכל מי שפגעתי בו, שלא נתתי לו שרות טוב, שלא נתתי לו שרות בזמן, שלא נתתי לו שרות בכלל.
ובעיקר סליחה ממני שאני מצפה ממני כל הזמן לתת שרות לכולם.
לשנה הבאה ב....(המשך יבוא)

יום חמישי, 22 בספטמבר 2011

האהבה מאכזבת בע"מ

תופעת הרווקות המאוחרת הפכה בשנים האחרונות לסחורה חמה בשוק התוכן. אינני יודע מדוע כיום היא מוגדרת כתופעה בעוד בילדותי לא כ"כ עסקו בה. האם זה מפני שאז רווקות מאוחרת הייתה נחלתם של מעטים? האם זה מפני שאז "לא דיברו על זה"? או אולי זה מפני שאז לא היו כ"כ הרבה כלי תקשורת ודפי פ"ש?... בכל אופן, החלטתי גם אני לטבול רגלי בביצה(כן,כן, זה לא שאני פנוי בגילי המתקדם מתוך אילוץ, זה הכל מבחירה...) ולתהות הכצעקתה.
ובכן, הדבר הראשון הבולט לעין בביצה זו הוא מפעלות השידוכין. אין לי דבר נגד המשחק הזה, של למתוח קוים בין שני טורים של אובייקטים, אבל יש לקחת אותו בפרופורציות. כלומר, זה בסה"כ משחק מזל, וככל משחקי המזל גם בו לעיתים יוצאים עם כל הקופה. אבל בדרך כלל לא. ישנם מספר סוגי שדכנים, אבל על כך בהמשך.
הדבר השני שאתה מוצא בשפע בביצה הוא הייאוש המסתתר בזהירות מאחורי שיחי הרחש-בחש האופייניים לביצה. כלומר, זה נדמה שהביצה כל העת מלאה בפעילות: ההוא יוצא עם ההיא, ההיא נפרדה מההוא, וההם בכלל הולכים להתחתן בקרוב א-ב-ל תכל'ס, הביצה ברובה עומדת. יש מליוני אנשים לבד(טוב, זה רק כמה אלפים...) שכנראה שוכנעו שבאמת חשוב להיות כל העת בתנועה....
עם הזמן מגלים גם כל מיני אנשים מוזרים שאתה תוהה האם הם מאז ומעולם היו כאלה(ואני מקווה שכן...) או שהבדידות הפכה אותם לכאלה? והאם אני גם בדרך לשם? או שמא אני כבר כזה.....? ואתה מתמלא רחמים עליהם, שהרי מי יתחתן עם מישהי שXXXXXXX(טוב, צנעת הפרט, כן?), ואיך בכלל אפשר "לתקן" אותם או האם בכלל צריך...?
ואז אתה מתחיל לשאול את עצמך: מה בי לא בסדר? מדוע נתברכתי בחיי בדידות ארוכים כ"כ? האם אני בר תיקון? ואם אתה הגון מספיק עם עצמך, התשובות גם הן מתחילות לצוף. ולכל אחד תשובות משלו. אם כי נדמה לי שיש מעט מן המשותף לכולם בביצה: הם לא באמת יודעים מה הם מחפשים, ולמה. וכאן הגיעה העת לחזור לשדכנים...
השדכנים מן הסוג הגרוע ביותר הם אלה שבאמת עלו על הבעיה הנ"ל והחליטו לנצל אותה. כלומר, המשודך הרי לא יודע מה טוב עבורו,אז אני אחליט עבורו! הרי בשביל זה אני כאן!!! אז זהו. אין דבר כזה. רק האדם עצמו יכול לדעת מה טוב עבורו, ולכל היותר לכוון אחרים לכיוון הנכון. שדכנים כאלה, בעיקר אם הם ניחנו באסרטיביות ויכולות שכנוע גבוהות עלולים לגרום לכם להתמכר אליהם. הם יציעו לכם שוב ושוב ויגרמו לכם להרגיש שמשהו בכם לא בסדר(אה, נכון, אנחנו לבד. ממש לא בסדר מצידנו), ושרק הם יכולים להוציא אתכם משם. לשמחתי לא נתקלתי בהרבה כאלה, אבל אם אתם מוצאים מישהו כזה, תגידו לו שאני עדיין מחכה שיחזיר לי את הכסף...
יש כמובן גם את שדכני "הכל כלול". שדכנים אלה ינסו להכיר לכם את כל העולם ואשתו, ולפני שתספיקו לומר "איי דו" תגלו שמחצית מבנות נווה חמציצים כבר דחו את ההצעה לצאת איתך ולא ידעת בכלל שאתה כזה. שדכנים כאלה ימצו את המאגר שלהם במהירות עצומה, ואז יתייאשו ויעזבו אותך, כך שנזקם מועט(בהנחה שהם לא הוציאו לך שם רע מאחורי גבך באיזשהו אופן).
כולם גם מכירים את העסקים השונים המתפרנסים מעולמות ההכרויות: האתרים, משחקי הספידידייטינג, שבתות הפו"פ והטיולים - אלה עסקים נהדרים שעושים כסף מלבחוש בקש את מי האפסיים של הביצה בתקווה קלושה שמשהו יזוז שם. ובכן, הטיולים לכשעצמם יכולים להיות כיף טהור, אבל מעבר לכך לא מצאתי בהם יתרון כלשהו על משחקי מזל אחרים.
אבל הכי מעניינים הם מפעלי השידוך הממוסדים. הם מנסים בטוב לבם לעשות הרבה, אך מלאכתם קשה ולא תמיד הם מבינים איך. האמת שאחד השידוכים ההזויים יותר שהוצעו לי היה דרכם. מצד שני, אולי גם הנועזים ביותר: לא פשוט להציע לגרוש בגילי רווקה מופנמת וחסרת בטחון צעירה ממני בעשור. למזלי הצלחתי לתת לה את הסולם לרדת מן העץ בכוחות עצמה, ובטח מאז יש לה קצת יותר בטחון...

כמובן, אינני אומר שאין הצלחות במרחב העשייה השדכני. הרי ישנם לא מעט אנשים שכן יודעים מה הם רוצים, ויש אנשים שעוברים דברים ומתפתחים ומגלים את עצמם עם הזמן ומגיעים למצב שקל יותר לזהות מה הם צריכים. ובסופו של דבר "תופעת" הרווקות המאוחרת מקיפה רק מיעוט מקרב הצעירים הדתיים. אבל בעיני, הבעיה הנפוצה בקרב אלה שעדיין משייטים בביצה היא, כאמור, חוסר הידיעה מה הם רוצים ולמה.
לא מזמן ראיתי מאמר המבקר את גישתם של הפז"מניקים לפסול בחורות על סמך חיצוניות בלבד. המאמר הזה מעט הכעיס אותי. שהרי מדוע אנשים מסתכלים רק על החיצוניות אם לא בגלל שאין להם מושג מה הם רוצים? חיצוניות - כמו גם השכלה, גיל, תעסוקה ושאר סעיפי רשימת המכולת המוכרים - היא מדד יבש שעוזר לקבל החלטה כלשהי. ומכיוון שחשוב לקבל החלטה לחיוב או לשלילה, ומכיוון שאין לנו מושג מה אנו רוצים, אז מה הברירה שנותרת לנו?
כמובן, אפשר לבוא ולומר: "אז לכו תלמדו כבר מה אתם רוצים!!!" - וזו טענה צודקת לגמרי. אבל בלי עצבים, בבקשה. כי זה נורא קשה לפתח זהות ולהיות "אני". לכולנו אמהות פולניות(ואם מישהו תוהה מדוע דווקא הפולנים לקחו לעצמם את הכינוי הזה, כנראה שהוא לא מבין שום דבר במה זה להיות פולני), ולכולנו קשה להשתחרר מהן ולעמוד לבדנו על במת העולם ולצעוק: " אני רוצה XXXXX!"(אנשים בעלי חוט שדרה יכולים לדלג עד לאחר הסוגריים: כתבתי חמישה איקסים, אבל זה יכול להיות גם מאה. או מליון. סתם שתדעו). 
ומה שיש לי לומר זה: מפעלות שידוכין זה יפה. אבל מה שבאמת יעזור אלה מפעלי העצמה אישית. שאנשים יתפתחו ויפתחו אגו. ויהיו גאים במה שהם -על יופיים וכיעורם, על חכמתם וכסילותם, על הישגיהם וחדלונם. בכולנו יש הכל מטוב ועד רע, וכולנו יכלנו להגיע רחוק יותר אבל לכולנו יש גם במה להתגאות. רק אם נהיה מי שאנחנו באמת, נגלה גם מה באמת הקשר בינינו לבין הזה שיכול לעזור לנו להיות עוד יותר מושלמים ממה שאנחנו, כן, הדבר הזה שבגימטריה נותן 13 ומהווה סיכון לא קטן לאנשים בעלי חרדת נטישה. ושיש לא מעט אנשים(כמוני) שגילו שאפשר גם להתאכזב ממנו ושכמעט(?) התייאשו ממנו. נו, איך קוראים אותו?....
(פוסט זה נכתב לא מעט בהשראת יצירתה של מישהי שלא שכחתי את שמה, ובזכות מרחב ציבורי ירושלמי טיפוסי. אה, היי שלומית! ד"ש לאמא. תודה)



יום שני, 19 בספטמבר 2011

על השתיקה

השבוע הייתי בארוע של תאטרון המרתף - שזה מעין בי"ס למשחק למתבגרים בסיכון - ובו עלתה הצגה בת חמש תמונות העוסקות בהתמודדותם של ניצולי שואה עם הזכרון, ועל המקום של הזכרון ברגע שהוא נדרש להיחשף בבית המשפט. כמובן, המשפט המדובר הוא משפטו של אדולף אייכמן לו מלאו יובל שנים השנה, והארוע כולו נערך בז'ראר בכר, הלא הוא בית העם בו נערך אותו משפט. למרות שההצגה סבלה מחולשות רבות מנקודת מבט מקצועית, הרי שלמרבה הפלא היא בכ"ז נגעה בי.
משפט אייכמן נחשב לנקודת מפנה על ציר השתיקה. ניצולי השואה, כך מספרים, לא נהגו לספר מה קרה "שם", ובעצם גם לא היה מי שיקשיב, כי הציונות תפסה את מה שקרה "שם" כבושה, לא משהו שיש להתגאות בו. באותה תקופה, ה"נרטיב" הציוני היה בעל מאפיינים טוטליטריים - כלומר, הוא לא השאיר מקום לנרטיבים נוספים, בטח לא כאלה שערערו עליו. והשואה - מה לעשות - הייתה ארוע אותו הנרטיב הציוני התקשה להכיל. נקודת מפנה נוספת התרחשה בסוף שנות השמונים: "בגלל המלחמה ההיא" היה סרט תיעודי שהפגיש הורים וילדיהם - שבמקרה היו יהודה פוליקר ויעקב גלעד - עם הנרטיב המושתק ההוא. הסרט זכה להצלחה יחסית בקופות - עניין חריג בשנות השמונים לסרט ישראלי, עניין חריג עד היום לכל סרט תיעודי שהוא. הסרט הנכיח בשיח הציבורי את המושג "דור שני", מושג הנוגע גם לי.
גם הורי היו "שם", מי יותר מי פחות. הם לא ממש טעמו טעמם של מחנות, אך כילדים התמודדו עם סיטואציות שילדים לא אמורים להתמודד עימן. הסיטואציות היו כה חריגות ולא רלוונטיות לחיים ש"אחרי", שהם לא ראו צורך לספר עליהן. יתרה מזאת, הם גם כנראה רצו להגן על ילדיהם מזוועות העבר - כמו רוב ניצולי השואה. אז הם שתקו.
אבל לשתיקה הזאת היה מחיר. למעשה, השואה כמושג איום אך נעדר נכחה בחיי מאז ומעולם. לא היה לה שם, לא צורה, לא טעם ולא ריח. אבל היה ברור שהיא שם, היולית ובלתי מושגת. כילד, ידעתי שיש איזושהי אימה בעולם, וחשתי חוסר אונים מולה - בעיקר מכיוון שהיא הייתה מופשטת. עם הזמן הבנתי שזאת מציאות שכזאת, שישנם עניינים שלא מדברים עליהם, שנגזר עליהם להישאר מופשטים. לא ידעתי היכן עובר הגבול בין מה שמותר לדבר עליו ומה שלא - אז למדתי לשתוק גם אני. כל חוויה שעברתי נותרה מופשטת ולא מפוענחת. ואט אט אבדה לי היכולת לספר, לעבד, וגם להכיל. הכל בא והיכה בי. הפכתי לסלע בים מוכה גלים, כי להיות רך, ככל האדם, לא יכלתי להרשות לעצמי. עברו עלי דברים - חלקם נפלאים, חלקם נוראים, ורובם יומיומיים, ככל אדם - אך לא סיפרתי עליהם. נצרתי אותם בתוך תוכי, והפכתי לארכיון של עצמי. ארכיון ללא מבקרים, ללא מתעניינים, ארכיון שגם לא יישאר אחריו דבר - שהרי לזכרון האנושי יש תאריך תפוגה.
כיום אני מנסה להתחיל להתגבר על השתיקה. לי אין איזו נקודת מפנה חיצונית שתעורר אותי, אז אני מנסה לעורר את עצמי, לבד. וזה נורא קשה - כי למשפחתי יש מסורת של שתיקה, וגם כי אני מתקשה למצוא את המילים. הדיבור עצמו הופך לדרמה גדולה וטעונה, וכדי להצדיק אותה אין לי ברירה אלא לשבץ בה גם תכנים איומים ונוראים. ויש לי כאלה, בלי עין הרע... הפנימיות שלי יוצאת מחושך לאור, מסונוורת בגלל שכל חייה ידעה רק חושך, ואני מתקשה לברור את מילותי ואת סיפורי. מה לחשוף? מה להסתיר? במה להתגאות? במה להתבייש? היכן נדרשת עזרה, והיכן אני מסתדר? הכל כ"כ מסובך לי, ואחרי הכל אני גם נדרש להתמודד עם הציפיות של כולם ממני: לעבוד ולהתפרנס, להקים משפחה, לנהל בית, לנהל חיי חברה, לחיות... והציפיות מועצמות בגלל שאני מאוד "חכם". וזה נכון: יש לי זכרון טוב ויכולת ניתוח מצויינת. אבל זה לא מספיק בשביל לחיות. ישנם אנשים מטומטמים לגמרי שיודעים לחיות טוב ממני. זו מיומנות מסוג אחר. לו יכל אדם לחיות לבדו, ללא בני אדם מסביבו, אז הייתי מסתדר נהדר. אך הצורך לתקשר, הצורך להתמודד עם בני האדם האחרים, הצורך להכיל את ציפיותיהם ופגיעותיהם של אחרים - כל אלה משתקים אותי.
ואם אני לא מובן- אז סליחה. על זה בדיוק נכתב פוסט זה.

יום שני, 29 באוגוסט 2011

שיעור בגיאולוגיה משפחתית

אינני זוכר בדיוק כיצד ומדוע הכל התחיל, אבל כבר כילד ידעתי שבצאתי מן הבית אינני נמצא ב"עיר שלי", ב"ארץ שלי", ולמעשה גם ה"בית שלי" הוא מונח פיקטיבי. תמיד ידעתי שאי שם ישנו בית אחר, ישנה "מולדת" אחרת שלא היה לי ברור מהי. תמיד חרדתי שכל חיי הנוכחיים יסתיימו בפתע פתאום והופס - נעבור כולנו אל המקום ההוא. מהו אותו מקום לא ידעתי. את הגעגוע לאותו מקום היה קל מאוד לקרוא בפני האנשים, בין אם היו אלה סבתי והורי, ובין אם היו אלה המתפללים בבית הכנסת של ילדותי.
במהלך השנים ניסיתי להתחבר לעירי, פ"ת, ולארצי - ישראל. ולמרות שמעולם לא ידעתי על בוריה שפה אחרת, הרי שלדעת עברית מעולם לא הספיק כדי להעניק לי תחושת שייכות. עד היום אני תמיד חש זר כאן. אני יהודי נודד נצחי, ללא בית, ללא זהות ברורה. לכן, עבורי, נסיעות שורשים הן חיפוש אחר בית שמעולם לא היכרתי ושאליו תמיד התגעגעתי.
מהו בית? ישנם ארבעה קירות המתחלקים לחללים קטנים יותר, שבשהותך בתוכם אתה למד להכירם לפרטי פרטיהם: מראם בבוקר ובערב, הקולות הנשמעים בחללים השונים, האביזרים, הנופים...והריחות. וישנם האנשים: האמא, האבא, האחים, השכנים, החברים, המוכר במכולת, נהג האוטובוס. ומעל כולם מתנשאים הסיפורים. וכמובן, אם מדברים על ארצות המוצא של הורי - פולין והונגריה - אז הסיפורים שמושכים את תשומת הלב הם ברובם סיפורי שואה. 
כל סיפור טוב טומן בחובו קונפליקט. לסיפורי שואה קלאסיים מתלווה אוטומטית קונפליקט של האדם מול הגורל. אלא שעבורי אין ערך רב לקונפליקט זה: "בחירתה של סופי", לדוגמא, מספר על אם שצריכה להחליט מי מילדיה יחיה ומי ימות. מה אני יכול ללמוד מסיפור כזה? מה הסיכוי שאתקל בדילמה דומה בימי חיי? עם זאת, לסיפורי שואה רבים מתלווים קונפליקטים נוספים, קשים ביותר, רלוונטיים בהרבה לחיינו, ודווקא את הקונפליקטים הללו אנו מצניעים.
אבי לא זוכר מבודפשט בית אחד ספציפי שהיה ביתו. הוא עבר כל כך הרבה כתובות, שגם את אלה שהיה בהן הוא לא ממש זוכר. בודפשט נהרסה ברובה בעת היותה זירת קרבות בין הוורמאכט לצבא האדום, כך שגם אם היה זוכר בתים כאלה או אחרים - רובם כנראה כבר אינם. אבל הוא היה עם אימו - שהייתה לו כבית - והוא זוכר סיפורים. אותי תפס סיפור אחד, על אם ששהתה לצידו ולצד אימו בגטו, בזמן המצור. הרעב היה קשה, ולאם הזאת הייתה ילדה בת חמש שהתחננה כל העת לאוכל. לאם לא היה מה לתת לה, אז היא הניקה אותה. ולצד זה, היא התלוננה כל העת שביתה מוצצת את דמה. אבי זוכר שהן שרדו, אבל עבורי נותרה פתוחה השאלה כיצד נראו יחסיהן לאחר המלחמה? האם יכלה האם להמשיך להעניק לביתה אהבה, כמו כל אם נורמלית? והרי בכל נתינה אימהית, גופה יזכיר לה את החרדה העצומה מאז, שביתה תשרוד ולא היא? וכיצד הבת יכלה להמשיך לקבל אהבה מאימה ללא תחושות אשם קשות על הסבל והחרדה שגרמה לה?
השאלות הללו אולי נשמעות תיאורטיות, אבל עבורי הן מאוד פרקטיות. מלבד נטילת חיים אכזרית של מליונים, השואה גם נטלה מבני אדם רבים את היכולת לתת ולקבל, גם אם הם המשיכו בחיים נורמטיביים לכאורה. סכסוכים בין הורים לילדים, בין אחים, אחיות, בין כלה לחמותה - סכסוכים שיש בכל משפחה ובכל עידן - צברו בזמן השואה מטענים שהפכו אותם לשברים גיאולוגיים המלווים לעיתים ברעידות אדמה נוראיות. ואם נמשיך את עולם הדימויים הגיאולוגי, המונח "לגדול על לועו של הר-געש" מתאר נאמנה את ילדותם של רבים מבני הדור השני, כולל אותי. וכמה שילדים אלה היו רוצים לתקן ולרפא את העולם הרגשי הסובב אותם - הרי שהשברים פשוט גדולים מדי, וכשה"בית" בו הם גדלים רועד לעיתים קרובות, הרי שאך טבעי שגם הם יקימו בית רועד - שהרי כך הם תופסים את המושג "בית" - אם בכלל יהיה להם אומץ להקים בית.
בתור ילד שתפס את ביתו כמשהו לא יציב, זה אך טבעי שהתגעגעתי לבית אחר שמעולם לא היכרתי - למקומות מהם באו הורי, אך במצבם הקדם-שואתי, בהיותם שוכנים בשלווה בערבות מזרח אירופה המוריקות. בילדותי כבר עשיתי פעם אחת טיול שורשים עם הורי. חיפשתי אז את אותו "בית" וירטואלי, אך מצאתי בעיקר קברים וחורבות. מה לעשות, יהדות מזרח אירופה איננה עוד.
הנסיעה להונגריה בשבוע שעבר הייתה עבורי משהו אחר: חיפוש אחר שורשיו של הר-הגעש בו גדלתי. מצאתי לא מעט סיפורים המלמדים כיצד מתהווים השברים, כיצד נוצרים הרי געש. לא למדתי שם כיצד מרפאים ומתקנים, אך יש לי השערה: להתאמן בלתת, להתאמן בלקבל, ולהתאמן בלהפוך סכסוכים לאפיזודות חולפות. וכמו תמיד, לכתוב את זה - זה נורא קל. לבצע - זה כבר סיפור אחר לגמרי.

יום חמישי, 25 באוגוסט 2011

קלרה הקדושה - המהפך

גם רשומה זו מתפרסמת באיחור והיא מתייחסת לארועי יום אתמול. עמכם הסליחה...


בחצות הלילה נשלח האס-אם-אס המרגיע: נוצר קשר עם קלרה והיא מצפה לבואנו. בסה"כ הייתה חסרה ספרה במספר שלה.
כך קרה שהבוקר קמנו מוקדם, ויצאנו - בהדרכתה של אגי, כרגיל - לחפש את תחנת האוטובוס הנוסע ליאסנטאנדראש. כמובן שהגענו קודם כל לתחנה הלא נכונה, ומהר-מהר נסענו לתחנה האחרת, הנכונה, הממוקמת סמוך לאיצטדיון ע"ש פושקש.
ההונגרים הם יקים - יוצאים תמיד בזמן. למזלנו גם המדריכה שלנו, אגי, הונגריה, ובעצם גם אנחנו(טוב, בעיקר אבא), אז למרות הטעות הספקנו להגיע ולחכות בניחותא ליציאת האוטובוס. אח, תהפוכות החיים!
קלרה היא נצר למשפחת לשאני, כפי שכתבתי בפוסט הקודם, משפחה שגרה בעיר יסאפטי עד בוא הנאצים. כולם נשלחו לאושוויץ - כמו כל יהודי הונגריה שחיו בכפרים ובערי השדה - וכולם חוץ ממנה נרצחו. היא שבה ליסאפטי וחיה בה עד לפני שנתיים, אז נדדה ליאסנטאנדראש, כפר קטן ופסטורלי בסביבה. קלרה היא בת דודה שניה של אלווירה קולמאר, סבתא של אבא שלי. אלווירה, גם כן בת למשפחת לשאני הכפרית והאמידה, רכשה השכלה תיכונית - דבר יוצא דופן בעת ההיא לאישה - ונדדה לבודפשט(לא לגמרי ברור מדוע), שם התחתנה עם אדולף-אברהם קולמאר, יהודי עירוני עשיר ומכובד. ברור שהשידוך הזה היה חריג - בת הכפר הפשוטה עם בן העיר המכובד - אך לא ידוע לנו הרבה עליהם. הם היו דתיים, הוא היה כהן, ואבא שלי היה גר אצלם חלק מהזמן, ברחוב ורפלטי(הקרוי כיום ע"ש קרינטי פריג'ש, הומוריסטן יהודי הונגרי שהשפיע על דוש) - בו ביקרנו אתמול, כמו גם בבית הכנסת(שמשמש כיום כבי"ס)בו נהגו להתפלל.
מה קלרה יודעת וזוכרת? על מה בא לה לדבר, אם בכלל? ד"ר אגנס, מי שהכירה לנו אותה, אמרה שלדבר היא אוהבת. אבל הדרך ליאסנטאנדראש ארוכה וקשה. האוטובוס שלנו נסע להבש, עיר שדה סמוכה, שם היה עלינו להחליף לקו מקומי שייקח אותנו ליעדנו(ותסלחו לי,אבל מיציתי את ההנאה שבלכתוב שוב ושוב יאסנטאנדראש...). לאוטובוסים כאן אין מספרים, רק יעדים, ולקו שלנו היו הרבה. סליחה, המון. לאחר נסיעה של כשעה על כביש מהיר המוליך מבודפשט מזרחה, ירדנו לעשות סיבובים בין כפרים נידחים יותר ופחות, ברבים מהם עלו וירדו נוסעים, כשהנופים מתחלפים כל העת משדה חמניות לשדה חרוש לשדה מסוג אחר ושוב לחמניות ושוב... והכל על פלטה מישורית אחת, כשמאופק לאופק לא רואים כמעט דבר בולט: לא הרים, לא בקעות, לא ערים ולא דובים. הדבר היחיד שהפיג את השעמום - מלבד הבורות הרבים בכביש - היו שלטי הדרך המבשרים על הגעתנו ויציאתנו מכפרים שקשה להגות את שמם(ותודה לכפר ארק ששבר קצת את הרצף). ככל שנתארכה הדרך, כך נבנתה צפייתנו למצוא את הבש, עיר המחוז, עיר של כבישים רחבים, עיר של תעשיה, רכבות, חשמליות, גורדי שחקים...


הבש היא סוג של קצרין. קשה היה להבדיל בינה לבין הכפרים הקודמים בהם שהינו. הגענו אל תחנה מרכזית באמצע שום מקום, מוקפת בעיקר כפר בסגנון מושב חקלאי ישראלי טיפוסי, עם כמה רציפים חשופים לשמש ונטולי ספסלים. נהג האוטובוס  - שהפעם אחר בכמה דקות(!) - ידע לכוון אותנו בדיוק רב לרחוב בו גרה קלרה. הוא עצר לנו בכיכר הכפר, והורה לנו לצעוד צפונה, ולפנות בפניה הראשונה שמאלה. והוא צדק, כמובן.
מרכז הכפר מזכיר קצת עיירה ממערבון: אנדרטת זכרון חוסה בצילו של צריח כנסיה נישא, ורוחות שרב משכיחות את היותנו במרכז אירופה. לאחר שפנינו שמאלה ברחוב הנכון, ומצאנו את הבית הנכון - בית כפרי מוקף חצר גדולה, גדר ושער(עליה מופיע שמו של הדייר הקודם) - עצרה לידנו בזריזות מכונית אדומה קטנה, ממנה יצאה אישה הונגריה נחמדה ושמה גבי(גבריאלה). היא הזמינה אותנו פנימה, והפגישה אותנו עם קלרה.
קלרה נעזרת בהליכון, אך קוראת ללא משקפיים, ובעלת חוש דרמטי מפותח. אולי אלו יותר מדי שעות בדידות, אך בנוכחתנו היא הפכה לשחקנית תיאטרון מדהימה: הבעות פנים, תנועות ידיים, יריקות, הכאות באוויר, צעקות, ובמקרים מיוחדים גם לחישות. והכל בהונגרית - שפה שלשמוע אותה זה משעשע למדי. כמובן שאת רוב דבריה לא הבנתי, אבל משיחה של למעלה משעתיים הייתי מסכם ואומר: קומוניסטים!!!!(יריקה). 
קלרה באה ממשפחה אמידה, כאמור, ולה אדמות רבות(כיצד החזירה לרשותה את אדמותיה לאחר השואה איננו יודעים. רוב מסמכיה ותמונותיה מלפני המלחמה אבדו). השלטון הקומוניסטי בהונגריה(שהתחיל ב1949)לקח ממנה את אדמותיה, ורק עם נפילת הקומוניזם הן הושבו לה. ידוע שרבים מיהודי הונגריה נעשו קומוניסטים בזמנים ההם(כמו ויקטור, בן דודו של אבי, שהצטרף למשטרה החשאית באותה תקופה), מה שהביא - לפי סיפוריה של קלרה - למצב מוזר בו ב1967 היו לא מעט יהודים הונגרים שצידדו בצד הערבי(שפעל תחת חסותה של ברה"מ), בעוד ההונגרים עצמם - שברובם סלדו מהשלטון הקומוניסטי - צידדו בישראל. קלרה גאה כמובן להיות בצד הנכון, אך מעבר לכך אין לה קשר כלשהו עם ישראל והיהדות (אם כי אחי זיהה בביתה אריזת מצות, שככל הנראה נשלחה אליה ע"י מוסדות הקהילה בבודפשט). בהמשך אולי נארגן תרגום של השיחה איתה(יש לי תיעוד מצולם של רובה), ואז נוכל לדלות מתוכה פנינים של ממש. התייחסות לארועי השואה או לאלווירה - לא היו הרבה(חלק מהמידע שכתבתי על אלווירה מקורו בשיחה זו).
גבי - שהיא המטפלת של קלרה - לקחה אותנו לסיבוב בכפר. מדובר אכן בכפר קטן, ובו מרחצאות חמים המהווים את האטרקציה התיירותית במקום. לאחר מכן נפרדנו ממנה לשלום(אנחנו היינו האטרקציה התיירותית שלה ליום אחד...), וחיכינו בשלווה לאוטובוס ה"ישיר" לבודפשט. כן, כן, בחזור מצאנו קו ישיר!


ואמנם, הפעם האוטובוס נסע ישירות לבירה. הוא עצר רק ב"ערים" מרכזיות, ונסע את רוב הדרך על הכביש הראשי מספר 31. עכשיו: העיר הגדולה והמרכזית בדרך - יאסברני - בה עצר האוטובוס להפסקה בת עשר דקות, היא עיירה שכוחת אל בת כ27 אלף תושבים. ספרנו בה שני רמזורים, וגם כמה בתים בני ארבע קומות. שאר הדרך נסענו - ללא עצירה, כאמור - בין אינספור כפרים נידחים, יערות, שדות, מטעים ותעלות השקיה. הנסיעה התפתלה והתמשכה לאורך מישורי הונגריה כמו מסטיק שפג טעמו, עד שכשבקרבת בודפשט השתפלו להן מספר גבעות לא היה מאושר ממני. איכות הכביש הייתה סבירה, אבל אני חייב להודות שכביש הבקעה מעניין ואיכותי הרבה יותר.
גם לבודפשט ישנם רחובות משעממים בעלי אורך רב ואפיל קומוניסטי, ורק לאחר שהסתיימו להן שעתיים ורבע של נסיעה עצלה חזרנו אל תחנת האוטובוסים שליד האצטדיון ע"ש פושקאש בדיוק בדקה(!) הנקובה בדפי המידע של חברת האוטובוסים. השלפוחית שלי מאוד שמחה לפגישה המחודשת, ואני מאוד שמחתי סוף סוף להכיר את המטרו של בודפשט. מדובר בתחתית יעילה להחריד, בעלת חריקה אופיינית וצורמנית(מי שרוצה לעשות סרט על רכבת תחתית שמאבדת שליטה ומתרסקת - זה הסאונד שאתם צריכים), שתוך פחות מעשר דקות דילגה על פני - סליחה, מתחתי רבעי המטרופולין כדי להביאנו היישר לתחנה הקרובה למלוננו.
לפעם הבאה יש לי שתי מסקנות: 1. רק ברכב. 2. רק בכבישים מהירים. תהיה פעם באה...?

יום רביעי, 24 באוגוסט 2011

קברי אבות


פוסט זה נכתב אתמול ומתפרסם באיחור של יממה עקב בעיות תקשורת. בקרוב יתפרסם עדכון מהיום....


בודפשט מתאמצת מאוד לגרום לנו להרגיש בבית, לפחות בכל הנוגע למזג האוויר. 38 מעלות בצהריים הן טמפרטורות מוכרות למדי לישראלי המצוי, גם אם אינן נפוצות במיוחד. לקבל בראש שמש קופחת בבודפשט בעלת האפיל האירופאי בזמן שאתה מנסה להספיק לבקר בכל מיני מקומות חשופים לחמה - זה תענוג מפוקפק למדי. בכל מיני פינות בעיר ישנם שלטי טמפרטורה אלקטרוניים, ובאחד מהם ראיתי את המספר 40. כן, כן, אילת, צפי ובכי(אבל בשקט).
ובכ"ז, ניסינו לנצל את היום היטב, ובטרם תצא חמה מנרתיקה יצאנו לעבר גבעת גלרט, בראשה מצוי פסל החירות של בודפשט.מראש גבעת גלרט יש את הנוף המהמם ביותר של בודפשט. צפונה ודרומה פרוסה העיר עם הדנובה מתפתל באמצעה, ומעליו פרוסים הגשרים המפורסמים שעליהם תפארתה של העיר. אבל עוד קודם לכן קיבלנו בשורה רעה: מסתבר שמספר הטלפון של קלרה נאג'י שגוי. קלרה הזאת, בת דודה שניה של סבתא של אבא שלי, נצר למשפחת לשאני(משפחה של סובוטניקים, לא בדיוק אבל בערך, שאחד מבניה התגייר לפני כ150 שנה והפך לאחד מאבות אבותי), ואנו תיכננו לבקרה ביום ד ולשמוע את סיפוריה על הימים שלפני המלחמה ובעיקר לנסות לדלות פרטים אודות בת דודתה- סבתא-רבא שלי -שנעלמה עם בעלה בשנה האחרונה למלחמה. כעת אין לנו דרך ליצור עימה קשר ולהודיעה על בואנו - אז כנראה שנסתפק בתחליפים תיירותיים רגילים... שלחנו מייל והודעת פייסבוק לגניאולוגית ההונגריה שהכירה לנו אותה, אך מכיוון שהיא אמורה להיות כרגע בחופשה, הסיכויים שייצא מזה משהו קלושים.


שלושת בתי הכנסת הענקיים של שלושת הקהילות המרכזיות של יהדות בודפשט - עליהם כתבתי אתמול - מעידים על עושרה של הקהילה במאה ה-19. ההווה, עם זאת, איננו מזכיר במאום את העושר ההוא. כיום ישנם כמה רבבות יהודים בעיר, אך רק אלפים בודדים(אם לא למטה מזה...) פעילים בדרך כזאת או אחרת בחיי הקהילה. סופר אחד כשר, פיצריה ושתי מסעדות כשרות, מקווה אחד ובית חב"ד אחד מהווים שרידים עלובים לחיים היהודיים השוקקים של פעם. ועדיין, ישנם לא מעט בתי כנסת פעילים בעיר, רובם בשבתות בלבד. ההסטוריה הפרטית של משפחת אבי היא רק אבן קטנה בפסיפס עשיר של עבר יהודי, ועדיין - כמה קטנה, ככה אנחנו לא יודעים עליה כלום. היום ניסינו לשפר קצת את המצב.


לאחר הביקור בגבעת גלרט נסענו לדרום בודה, לשכונות אליהן תיירים לא מגיעים בדרך כלל. אגי המדריכה הצמודה שלנו עשתה שיעורי בית, והפעילה ג'יפיאס שניווט אותנו בין נקודות ציון של העבר של משפחת אבי. בהתחלה נסענו לכיכר בה רשומה כתובתה של סבתא של אבא שלי(לא זאת שנעלמה במלחמה. השניה) שגרה כאן כנראה בראשית התקופה הקומוניסטית. אבא שלי טוען שיתכן וזו בכלל כתובת פיקטיבית ושסבתו מעולם לא גרה בה. וגם אם כן - הוא לא זוכר שהיה כאן. את הדירה כאן, כך הוא מאמין, סביר להניח שקיבלה בזכות שירותו של בנה, ויקטור, במשטרה החשאית הקומוניסטית. ההפתעה האמיתית שחיכתה לנו בכתובת הזאת היה בית כנסת אורתודוקסי קטן שפעיל בימינו אלה במרתפו של הבית הסמוך. נכנסנו פנימה, וראינו בית כנסת כמו שאנחנו מכירים מהארץ - קטן, אינטימי, במיקום מאולתר... 
משם נסענו לרחוב ראשי לא הרחק משם, לחפש את בית הכנסת בו אבי היה מתפלל. כשאגי(המדריכה שלנו) איתרה את הכתובת, ישר זיהינו גדר עם עיטורי מנורה. קשה לטעות כאן, נכון? ואכן, כשנכנסנו למבנה - בו פועל כיום בי"ס(ועכשיו חופש גדול, כידוע) - אבא שלי זיהה ישר את הלובי של בית הכנסת בו פעלו כיתות לימוד בהן הוא למד בעצמו. העובדות במקום גם אפשרו לנו להציץ לאודיטוריום בו היה בעבר - ככל הנראה - אולם התפילה, ואכן זיהינו באולם יציע שככל הנראה היה פעם עזרת נשים, מה שמעיד שהאולם הזה היה ביכ"נ. בלובי ישנו גם שלט זכרון לבית הכנסת שהיה כאן בעבר. השכונה מסביב נראית שכונה רגילה לחלוטין, כמותה ניתן למצוא בכל עיר בעולם - גם בארץ. רק יהודים כמעט ואין. המשכנו לסייר ברחובות הסמוכים, והגענו לרחוב בו היה פעם הבית של סבא וסבתא של אבא(שנעלמו במלחמה), איתם היה הולך לבית הכנסת. אך אבוי - אבא לא זיהה דבר מרחוב זה. לאחר עצירה קצרה המשכנו לתחנה החשובה הבאה - ביה"ק היהודי. בדרך עשינו שיחת טלפון למוזיאון השואה של בודפשט, וגילינו שאין להם מה לחדש לנו בנוגע לסבא וסבתא האבודים של אבי. למרות האכזבה, ציפינו לטובות מהביקור בביה"ק. והוא לא איכזב.


ביה"ק היהודי מקיים בהידור רב את המצווה למקמו מחוץ לעיר. הנסיעה אליו התארכה והתארכה, וכשהגענו אליו היינו כבר עייפים ומותשים. אנו סיירנו רק בחלק הניאולוגי של ביה"ק(כנראה שסבי ואביו היו חברים בקהילה זו, למרות שסבתי הייתה ממשפחה אורתודוקסית), בו מצויים להערכתי למעלה ממאתיים אלף קברים. לביה"ק בית לוויות מפואר אך מוזנח - שמבטא בצורה נאמנה את הניגוד בין העבר העשיר להווה הדל של הקהילה. באנו למצוא שתי נקודות ציון - וישר פנינו לחפש את הראשונה. חלקה 40, שורה 15, קבר 13. זו הנ"צ של מצבתו של מרדכי פופר, סבו של אבי שקרוי על שמו. הוא נפטר בשנת 1926, ומעבר לזה היה ידוע לנו שבנה הגוי של אשתו של דג'יורי - בנו של ויקטור, ההוא מהמשטרה החשאית הקומוניסטית - כבר הצליח למצוא את המקום, שמתועד ברישומי החברא קדישא המקומית.
למרות שביה"ק פעיל עד היום - ומצויות בו מצבות רבות גם מן השנים האחרונות - הרי שהוא מוזנח ביותר. רובו מכוסה ג'ונגל עבות של עצים ושיחים, העוטפים את המצבות בירוק-פראי שנתפס בעיני כעלבון לאלו שכבר אינם חיים. אבל בין החלקות עדיין ישנם שבילים נגישים לכל רכב, ואנו פילסנו כך את דרכנו עד לשורות האחרונות של ביה"ק. מצאנו את החלקה, ואז מצאנו פה ושם שלטי-שורות, דהויים ושבורים, ומשהצלחנו לזהות את השורה הנכונה התחלנו לחפש. אמנם מעט הוטעינו ע"י אחד מעובדי המקום ששלח אותנו לחלקה הסמוכה, אך מהר מאוד התמקדנו בחלקה הנכונה, בשורה הנכונה... מכיוון שהכל מכוסה ירוק-עבות של צמחים, קשה לזהות היכן יש קבר, שלא לדבר על זיהוי מה כתוב בו. אז היינו צריכים להמר מעט, ולשמחתי הימרתי על קבר נכון, וישר כשהסרתי שכבה אחת של צמחיה ניבטו לנגד עיני אותיות לועזיות של שם משפחתי. מארק-מרדכי בן רחל, 1872-1926, זכה לראשונה מזה עשרות שנים לביקור של צאצאיו. קיימנו טקס אזכרה סטנדרטי, ולאחר שעיכלנו את ההישג הראשון הזה, פנינו לחפש את הנקודה השניה.
כאן האתגר היה מורכב מעט יותר. סבא שלי, אמרה-יצחק פופר, נלקח לפלוגות העבודה של הצבא ההונגרי. הפלוגות ביצעו עבודות כפיה, ובסיום המלחמה, כשמפלגת צלב החץ עלתה לשלטון בחסות הנאצים, הן נשלחו לבצר את גרמניה לקראת בואו של הצבא האדום. רוב אנשיהן מתו מרעב, מחלות או סתם תשישות - או שנרצחו, כמובן. תיעוד של הצבא ההונגרי מעיד שאמרה פופר נפטר מטיפוס במחנה עבודת כפיה שכזה על גבול אוסטריה-הונגריה. תיעוד נוסף מציין שהוא נקבר יחד עם למעלה מאלף נרצחים נוספים בקבר אחים בביה"ק היהודי של בודפשט. אחי ראה באינטרנט תמונה של המקום, וישר יצא לחפש את המקום. 
בכניסה לביה"ק, מצד שמאל, ישנן לא מעט אנדרטאות לזכרם של נרצחי השואה. לאחר סיבוב בין האנדרטאות השונות, אחי קרא לנו: הוא מצא את המקום. חלקה ארוכה ארוכה, ובראשה מצבה ובה ציון המקום ממנו הובאו לכאן הגופות, ומסביבה מצבות-מצבות קטנות ועליהן חרוטים שמות-שמות: שם פרטי, שם משפחה, ושנת לידה ופטירה. וזהו. ואכן, על אחת המצבות מופיע אמרה פופר(1910-1945). שנת הלידה שגויה לדעתנו, אבל מה זה משנה? לראשונה מאז ומעולם זכינו לבקר בקבר האחים בו מצוי, כנראה, סבא שלנו. קרוב לוודאי שמעולם עד עתה לא ביקר כאן איש מצאצאיו. 
בשלב הזה היינו עייפים ורצוצים. נסענו לפארק העירוני של בודפשט והשקטנו את הרעב. לאחר מכן ביקרנו ב"בית הטרור" - מוזיאון המנציח את פעילותם בו של שני גופי אכיפה של משטרים טוטליטריים: המשטרה החשאית שפעלה תחת שלטון צלב החץ(ששלטה בחסות הנאצים מאוקטובר 44 עד ינואר 45)והמשטרה החשאית הקומוניסטית. כמובן, ישנם הבדלים ברורים בין שני הגופים, אך להונגרים של היום יש חשבון פתוח וכואב עם הקומוניזם, לכן יש במוזיאון דגש חזק על עוולות הסובייטים. לנו בניין זה חשוב מכיוון שאליו נלקחה אולגה, אחותו של אמרה-יצחק(סבא שלי) שהייתה אז בשנות העשרים לחייה, לחקירה בידי אנשי צלב החץ, וממנו קפצה והתאבדה. כמובן, למוזיאון אין כל מידע לתת לנו עליה.
משם נסענו לאובודה, וראינו שני בתי כנסת שעודם פעילים כיום, ושבנו למלון. היום הזה שהתחיל באכזבה מביטול הביקור המתוכנן אצל קרובת משפחה קשישה שמעולם לא פגשנו נסתיים באושר על ביקורים הסטוריים בקבריהם של סבי ואביו.
שיהיה לנו יום טוב מחר...

יום שני, 22 באוגוסט 2011

קול עלה נידף

בודפשט עיר יפהפיה. באמת. היינו הערב בשיט על הדנובה, ואני אומר לכם: מי ששר "אין כמו יפו בלילות" מעולם לא היה כאן בלילה, בבירת הונגריה. אמנם החום אותו חום(כרגע, כן? החורף כאן הוא חורף אמיתי - כך מספרים), השפה המדוברת במלון שלנו היא בעיקר עברית, ואני חייב להודות שיש משהו בבניינים כאן שמזכיר קצת את ירושלים. אבל המדרכות הרחבות, התחבורה הציבורית הכה מגוונת וההונגרית - שלמרות הכל שולטת ברחוב - מזכירים לי שאנחנו בארץ זרה.
אבל הדבר שהכי מרחיק אותי מכאן הוא העבר. והוא שורץ בכל פינה. בבוקר התחלנו את הסיור - בהדרכתה המסורה של אגי, יהודיה מקומית מקסימה ודוברת עברית - בנסיעה בשדרות אנדרשי("השאנז-אליזה של בודפשט", אגי)לעבר כיכר הגיבורים. זו כיכר רחבת ידיים ומונומנטלית המעניקה כבוד להסטוריה ההונגרית. כולם מבקרים בכיכר הזאת - ובעצם גם אנחנו כבר היינו בה, לפני 22 שנה. משם חזרנו את האנדרשי - חולפים על פני "בית הטרור", שכמו כל המוזיאונים כאן סגור בימי שני. נשוב אליו מחר. המשכנו בדרכנו... אה, מה זה בית הטרור? זו הייתה המפקדה של מפלגת צלב החץ בה נכלאה, ככל הנראה עונתה, והתאבדה אולגה פופר, דודה של אבא שלי. אבל נחזור לשם מחר...
לאחר מכן המשכנו לטייל ברכב בפשט, עצרנו באנדרטת הנעליים, שם אבא סיפר ארוכות על הקורות אותו בזמנים בהם לחיי יהודי לא היה ערך רב(צילמתי כמעט הכל - ואני מקווה ששומעים טוב...), ולבסוף המשכנו על גבי גשר השרשראות לעבר בודה, בגדתו המערבית של הדנובה. שם סיירנו ליד הארמון, בית הנשיא(שם ראינו טקס חילופי משמרות משעשע...) ומצודת הדייגים(שלידה נמצאת כנסיה מפוארת - לכנסיה בהונגריה לא חסר כסף...). אח"כ חזרנו אל הרובע היהודי, ושם נתנו לעבר להכות בנו ללא רחם. ביהכ"נ הניאולוגי, מוזיאון יודאיקה, קברות אחים מזמן הגטו, פסל הערבה הבוכיה, ועוד מוזיאון, וביקור בארכיון של הקהילה היהודית תוך חיפוש אזכורים למשפחה שלנו, ואח"כ ביקור בביהכ"נ הנטוש ברח' רומבאך ולקינוח גם גילה אבא אבני נגף על המדרכה של רחוב רומבאך. 
כמה שאני מעוניין להיות מחובר להווה הנסבל - והוא אכן נסבל: יש כאן תפילות יום-יומיות במניין, שתי מסעדות בשריות ואחת חלבית, מכולת כשרה, מקווה ואפילו אתר בעברית על כל מה שיהודי צריך כאן - אבל העבר בו יהודים חיו כאן כחיות נרדפות פשוט זועק מכל פינה. כלומר, יש ליהודים כאן עבר מפואר ועשיר - ובכל המובנים, ויעידו שלושת בתי הכנסת הענקיים של שלושת הזרמים העיקריים כאן(ניאולוגים,אורתודוקסים וסטטוס-קוו)שמסבירים מול מה מתכנני מקדש בעלז התמודדו. כן, כן, שלושת בתי הכנסת של בודפשט נמצאים בליגה של הענקים באמת, גם בגודל וגם בהדר. והיום אין כמעט חיי קהילה יהודיים כאן, כשקו השבר בין הפאר של אז להווה המדולדל עובר אי שם בין מרץ 1944 לינואר 1945. כן, כן: אם הנאצים היו מוותרים על כיבוש הונגריה ומפנים את כל משאביהם להתמודדות עם הצבא האדום, הכל היה נראה אחרת.
וכשאני חושב על השנה האיומה ההיא(ולא, אין לי חשק להתחיל לספר כאן סיפורי זוועה), בניגוד למה שמקובל לומר, אני דווקא לא מרגיש אי-הבנה. אני מבין הכל טוב מאוד. מה שקשה לי הוא חוסר האונים: העבר ההוא כה מסעיר, מזעזע, מטלטל - שאתה מרגיש צורך עז לעשות משהו. ו"לא לשכוח" לא נחשב מבחינתי. כי איך אפשר בכלל לשכוח?... אז מה לעשות? האמת היא שאין הרבה: המתים כבר מתו, הנשכחים ברובם נשכחו, ורק כמה ניצולים מתעוררים פה ושם כדי לספר. אז מה זה אומר עלי? ומה זה תובע ממני? בינתיים - אני מצלם. לא יודע אם אני מצלם טוב או רע, ואם ייצא מזה משהו, אבל זה המעט שיש לי כרגע.
מחר נמשיך להיפגש בעבר, וברובד אישי יותר ויותר. אולי גם יהיו חידושים. בינתיים, אני חייב להודות שבודפשט אכן יפהפיה בלילה. ומכיוון שרוב ארמנותיה נבנו עוד לפני השנים ההן, אני חושש שהיא הייתה יפהפיה גם אז, כשהדנובה האדימה, כשאנשים הועלו על רכבות, כשהמילה "אנושי" הפכה נרדפת ל"מכוער", "מרושע", "אכזר".
לילה טוב, יהודים, חיו טוב - והרבה.
אל תתנו לקול העלה הנידף של העבר להטריד אתכם.
נדמה לי שהנרצחים רק יודו לכם.

יום ראשון, 21 באוגוסט 2011

להרגיש בבית

רחובותיה של בודפשט הם... רחובות. יש צרים, יש רחבים, יש חד סטריים, יש רבים בהם נוסעים מספר סוגי כלי תחבורה: רבכים, חשמליות, אוטובוסים חשמליים, אוטובוסים רגילים... ויש גם תחתית. ברחובות מסתובבים ... אנשים. חלקם אפילו תיירים. יש לא מעט מבנים מיוחדים, יש את הדנובה עם הגשרים שעליו, יש את השפה המתנגנת ברחובות, אך בסופו של יום מדובר בעיר בה חיים בני אדם. ובני אדם הם אותו דבר בכל מקום.
בבואי לבירת הונגריה ברצוני להרגיש בבית. אחרי הכל, לולא כמה תפניות מצערות של ההיסטוריה, הייתי עשוי להיוולד ולגדול בה. אז אני מסתובב ברחובות ומנסה להרגיש שהכל רגיל. שזו בסה"כ עוד עיר, כמו כל עיר. גם בה יש תחבורה, גם בה יש מסעדות, בתי קפה, בתי קולנוע, קניונים... קשה לי לבוא אליה בראש של "תייר". ובעצם, קשה לי לבוא לכל עיר בראש כזה. ואפילו שהמציאות ניסתה להכתיב לי אורח חשיבה שכזה.
זה התחיל מהשעה המוזרה של הטיסה. טוב, לטיסות אין גבולות, וכשהסתובבתי בקניון הענק(והיקר להחריד) הנקרא "דיוטיפרי" הבנתי מה זה חוסר גבולות: מוכרנים טרוטי עיניים ישבו מול קופות שלא הפסיקו לרגע לרשום ומילאו במזומנים  את כרסם של הטייקונים המחזיקים בזכיונות לחנויות שם. בארבע לפנות בוקר גם הצרכן הנבון ביותר מאבד ריכוז, בטח שבסיטואציה בה כל מטלטליו מטלטלים בלעדיו אלי מטוס(ולך תדע אם למטוס הנכון...).
עד שאזרתי אומץ והצלחתי להחזיק מעמד בתור לקפה עד סופו(ושילמתי 19 ש"ח על הפוך. כן,כן)החלה הקריאה לעלות למטוס, ועד שסיימתי את השלוק הראשון - כבר התפרסמה "קריאה אחרונה". השלוק השני יחכה לפעם הבאה.
הטיסה עצמה הייתה חלקה, הנופים היו נאים, המבטא ההונגרי של הכרוז היה משעשע. נמל התעופה הבינלאומי של בודפשט, אחת מן הערים המתויירות בעולם, קיבל את פנינו בפיהוק רחב. נתב"ג זה ג'יי-אף-קיי לידו. חיצונית הם דווקא היו דומים למדי. ואיפה הכביש המהיר המוליך מנתב"ג לת"א, לעומת הרחוב הצר והכמעט כפרי המוליך לליבה של בודפשט.
האוטובוס שאורגן עבורנו ע"י חברת הנסיעות נסע לאיטו כדי לאפשר למדריך המקומי לסיים את כל הנאום הארוך שהכין עבורנו - נאום שכלל מידע מפורט על הטיולים הרבים שיש לו להציע לנו - בתשלום, כמובן. והנסיעה התארכה והתארכה - המלון שלנו היה האחרון ברשימה ארוכה של מלונות אליהם נרשמו נוסעי האוטובוס. למעלה משעה וחצי מאז הנחיתה הגענו למלון, אליו לא יכלנו לעשות עדיין צ'ק-אין. לתומי, חשבתי שאם הנחיתה היא בשבע ועשרים, אז עד תשע כבר אהיה בחדרי ואוכל להתפלל שחרית בשקט. ולא היא! מצאתי את עצמי מכתת את רגלי ברחובה של עיר מחפש אחר בית-כנסת בעיר מזרח-אירופית טיפוסית(כלומר - יש הרבה "בתי כנסת". לא מתפללים בהם, כמובן...), עד שלבסוף נשברתי, וביודעי שאני כבר רחוק מהמלון שלי, נכנסתי למלון אחר(שזכרתי שיש בו ישראלים - הוא היה אחת התחנות של האוטובוס שלי), מצאתי חצר פנימית קטנה ונטושה, והתפרעתי. טלית, תפילין, סידור - כל החגיגה.
אחר כך עשיתי את דרכי באיטיות אופיינית לאדם שיכור מעייפות של לילה נטול שינה ושבתי אל המלון.
ואם הפוסט הזה נשמע לכם מבולבל - זה רק מפני ש...אני צריך לישון. ואז אולי ארגיש בב..........
בוקר טוב ישראל,
ודוז פואה.

יום שבת, 13 באוגוסט 2011

ורטיגו

כשאתה מלביש את התבנית הדרמטית הקלאסית, זו הכוללת ארוע מחולל, על הפרעת חרדה - אתה מקבל את ורטיגו. היצ'קוק ידע מה הוא עושה: הוא הכיר ואהב את פרויד. כאדם חרדתי שאוהב קולנוע גם אני אוהב לחפש את אותם ארועים מחוללים שהביאו לי את החרדות.ע"פ רוב מדובר בחיפוש עקר, אבל המקרה של בודפשט הוא ייחודי - ומתעתע.
ראשית כל, הבהרה קטנה: מגיל צעיר מאוד(מאוד!) התפתח אצלי חוש הכיוון. היכולת לדעת אינטואיטיבית מהיכן באתי ולאן עלי לחזור אם אלך לאיבוד התפתחה אצלי מהר מאוד, וכבר בגיל חמש - למשל - ידעתי לנווט נסיעה מפ"ת(הבית) לפרדס חנה(הבית של סבתא) - נסיעה אותה עשיתי מספר רב של פעמים עד אז, כמובן. אינני יודע אם אכן ראוי להתגאות ביכולת זו - אולי חוש הכיוון מתפתח מהר כ"כ אצל רוב האנשים. מה שבטוח הוא שפיתחתי תלות קיומית ממש ביכולת זו. כך שמיום שלמדתי היכן הצפון והיכן הדרום - אני חייב בכל רגע ורגע לדעת בתוך תוכי היכן הם. אמנם בבגרותי כבר גיליתי כל מיני סטיות קטנות של תפיסת כיוון שהפתיעו אותי(לדוג': לאחר שנים שהייתי בטוח שרחוב ילדותי נמתח מצפון לדרום, גיליתי שהוא נמתח מצפון-מערב לדרום-מזרח. וגם זה בערך...גם כיום אני גר בשכונה בה הכיוונים מאוד מבלבלים אותי. אבל זו כבר י-ם, הידועה בכישוריה לנתק אנשים מחושי הכיוון הפנימיים שלהם...). אבל בגיל 14 עוד הייתי בטוח שביכולתי לדעת בדיוק היכן הם הצפון, הדרום, המזרח, המערב....
בודפשט בירת הונגריה מורכבת משתי ערים עתיקות: בודה ופשט. כל אחת מהן מצויה בצידו האחר של נהר הדנובה, הזורם לו במרכז העיר מצפון לדרום. ישנם הבדלים בין שתי הערים, והבולט ביותר הוא המבנה הטופוגרפי: האחת הררית, והאחרת מישורית. אולם - מי מהן במזרח ומי במערב? מי ההררית ומי המישורית? היכולת להבדיל ביניהן ולדעת באיזו מהן אתה נמצא היא יכולת ההתמצאות הבסיסית ביותר הנדרשת מאדם כמוני, בעל חוש כיוון מפותח.
לבודפשט באתי לראשונה בגיל 14.5. הטיסה שבאה מוורשה ונמשכה שעה הביאה אותי בשעות אחה"צ של אוגוסט קיצי לבירת הונגריה. כמתבקש, השמש השוקעת מסמנת בשעה זו בצורה ברורה את המערב. אך אבוי - אותו יום היה יום גשום, ולמרות שרוב הטיסה שמר המטוס הטס בגובה רב על קשר עין עם השמש, הרי שבחודרו אל תוך חשרת העננים שמתחתיה שוכנת העיר כפולת הגדות הוא ביצע כנראה איזושהי פניה, ואני איבדתי לחלוטין את הזכרון החושי של מיקומה של השמש. וכך קיבלה את פני בודפשט, פרוסה תחת רגלי משני עברי הדנובה, צידה האחד הררי והאחר מישורי, ואני מביט בה ותמה: מי מכן היא בודה? ומי פשט? והיכן הוא הצפון, לעזאזל?....
שהינו בבודפשט ימים ספורים. טיילנו במספר שכיות חמדה תיירותיות, ראיתי כמה זריחות ושקיעות, וקיימנו שלוש תפילות ביום לכיוון י-ם - כך שנדמה לי שהצלחתי בשלב מסויים לזהות כיווני מזרח-מערב. אך הבלבול בין בודה לפשט נשאר כל הזמן. נאלצתי לאפס את חוש הכיוון שלי שוב ושוב וכל פעם ניסיתי להגדיר מחדש היכן אני נמצא - ושוב ושוב חשתי אבוד. מאז, כל פעם שאני.... טוב, למען האמת מאז לא טסתי לחו"ל.
בעוד שבוע, בערך בשעה זו, אהיה בדרכי לבודפשט. זו הפעם הראשונה שאני טס לחו"ל מזה למעלה מעשרים שנה. ושוב, לעיר בה איבדתי את חוש הכיוון. ניתן לומר - בסה"כ אובדן חוש כיוון. אך זו טעות. למרות שאכן הנסיעה מעוררת בי חרדה מסויימת, זו טעות לנסח כאן תסריט היצ'קוקי קלאסי, בו הנסיעה הקרובה תהיה החוויה המתקנת. לא במובן המקובל, בכל אופן. בודפשט היא העיר בה נולד וגדל אבי. היא עיר הזכרונות האבודים שלו - המקום בו ילדותו הפכה מילדות שגרתית לילדות בעידן הגהינום. חוויות הילדות שלו נתפסות בעיניו כחוויות קלאסיות של ילדות בצל המלחמה, ולא ילדות בצל השואה. אבל, מה לעשות, השואה אכן הייתה שם. ובנסיעה הקרובה נבקר במקום בו, כנראה, קבור סבי, אביו של אבי, שנרצח ע"י חיילי אס-אס לקראת סיום המלחמה. מה עוד נראה ונגלה? אילו חוויות נעבור? אינני יודע.
כילד שואה, אבי לא הירבה בסיפורי ילדות. כך שאינני יודע רבות על ילדותו בבודפשט. בשנים האחרונות נוספו מעט אנקדוטות לסיפור ילדותו, אך הן לא יצרו תמונה ברורה של ילדות, ונותרו בגדר אנקדוטות. היעדרו של העבר יצר אצלי צמא, ורק מתבקש שבמקום בו אותו עבר אבוד התרחש חוויתי ורטיגו.
בנסיעה הקרובה, חידת הזהות - מי אני, מאיפה באתי, מה מהמקום ההוא נטבע בי - אולי תקבל מעט צבע. אינני יודע, ואולי טוב שכך. כי מי יודע - אולי בכלל אתאכזב... בכל מקרה, שתהיה לי נסיעה טובה.
שבוע טוב! 

יום שלישי, 9 באוגוסט 2011

כמו אישה בציריה

הידיעה על מותו של עדי טלמור באה בשיאם של תשעת הימים, רגע לפני תשעה באב. מבחינתי זה נחשב "בדיוק בזמן". כבר כילד ספגתי את התודעה שמותו של אדם הוא חורבן בית. שאדם - כל אדם - הוא נכס. לכל אדם יש ידע ייחודי, זכרונות שרק הוא זוכר, נקודת מבט על המציאות שיכולה לחשוף תובנות שאף אחד אחר לא יכול לגלות.
והדברים נכונים שבעתיים כשמדברים על אנשי המאה ה-20, בעיקר אלה שחיו את מחציתה הראשונה. זו הייתה מאה כ"כ עשירה במאורעות, בעלת תפניות כ"כ דרמטיות, כשמכל פינה בגלובוס העניינים נראים אחרת לחלוטין. ואם מצרפים לכך את העובדה שבני האדם נעו ונדו בלי סוף בנסיון לברוח מצרות או להשיג עתיד טוב יותר - מתקבל מצב בו לכל אדם סלט חוויות וזכרונות כה ייחודי שקשה שלא לחוש יראת כבוד למולו.
כרוב בני דורי, גם אני גדלתי בצילם של אנשי המאה ה-20, ונחשפתי לאחת התופעות המתסכלות(והידועות)המאפיינות אותם: הקושי לספר. זו תופעה המאפיינת בעיקר את ניצולי השואה, אבל אני מניח שהיא אפיינה גם את ניצולי שלטון הדיכוי הסטאליניסטי, ניצולי מלחה"ע הראשונה, ועוד... הקושי לספר, הפך אותם, בעיני, למעין מוסדות תרבות חשובים שהמדינה בסכלותה החליטה לנעול בפני הציבור("סכלותה של המדינה" היה בילדותי גם מושג סאטירי, אך גם קיבלנו אותו כטבעו של עולם). אלא שכאן לא המדינה סכרה אותם. התסכול הזה, של לחיות בצילם של אוצרות תרבות בלתי נגישים, היה אחד ממעצבי ילדותי.
כבן זקונים, זכיתי להכיר הכרות ממשית רק סבתא אחת מתוך חמשת סבי וסבתותי(סבי נרצח בשואה, ורעייתו - סבתי - נישאה בשנית), והיא נפטרה בחודש אב - וממש כמו חורבן הבית, גם מותה היה צפוי מראש, וצפינו בהתוותו במשך שנים. היא חלתה כשהייתי בחופש הגדול שלפני כיתה א', וכששוחררה מביה"ח(שישה ימים לאחר תחילת שנה"ל) - היא הפכה לסיעודית, ונתבקשתי לתת לה את חדרי. הוויתור על "החדר שלי" היה עבורי טבעי ופשוט: במשפחתינו לא היה מקובל לריב על ענייני אגו. לפחות כך אני ראיתי זאת. כך שהוויתור על החדר בו העברתי כמעט את כל ילדותי, חדר שהיה עבורי משמעותי מאוד והייתה לי בו תחושת פרטיות שלא הייתה לי באף מקום לאחר מכן - הוויתור הזה עבר ללא שהשאיר חותם כלשהו לא בי ולא באחרים. וזו הייתה תחילתה של התנהלות קבועה אצלי.
סבתי שהתה בחדרי קרוב לשלוש שנים. בתור ילד לא היה לי קנה מידה לשפוט את החוויה, וזעקות הכאב שלה, האנחות שלה, ריחות ביה"ח שהתארחו אצלי בבית, וכמובן העובדה שאימי סעדה אותה - הכל התקבל אצלי בטבעיות. אמנם לא הבנתי את העניין האלמנטרי הזה - שמדובר כאן בפעילות יסודית של מלאכי המוות כהכנה לפתרון הסופי שלהם, ולכן גם לא עלתה בי התהיה מדוע צריך כ"כ הרבה הכנות - אפשר הרי למות בבת אחת? בכל אופן, אני שמרתי על עמדת המתבונן מן הצד, ומי שבאמת התייסרה מכל המצב הייתה אמא שלי.
כמובן, עלתה שאלת המשמעות. במהלך שנות הסבל האחרונות שלה, התחתן נכדה הבכור, ואף הביא לה נינה בכורה. העובדה שאישה שאיבדה לא מעט מילדיה בעת ינקותם במחצית הראשונה של שנות ה-40(משום מה, ילדים יהודים באותה תקופה לא שרדו הרבה זמן), וזאת זמן לא רב לאחר שנותק הקשר בינה לבין הוריה(שמאוחר יותר התברר שגם הם מתו), בזמן שכל העולם החברתי-תרבותי בו גדלה ירד למצולות תוך שהוא מושך אותה ואת משפחתה איתו - ורק ברגע האחרון היא מצליחה לחלץ את עצמה,את אחותה ובתה התינוקת מאבדון(אולי אכתוב על זה מתישהו) - העובדה שהיא זוכה לעת זקנתה לחבוק נינה איננה טריוויאלית. האם הסבל היה שווה את זה? באותה תקופה לא זכור לי שנשאלה השאלה. אבל יש לי תחושה שהתשובה בכ"ז - ולמרות הכל - חיובית.
ושרק לא נצטרך לשאול שאלות כאלה.