יום שני, 31 בינואר 2011

אני אנווט, אני אנהל, אני אנהיג

כבר מזמן עליתי על התשוקה הזאת שיש לישראלים לשלוט.
בצבא עסקתי לא מעט בתחום ההשמה, ולמדתי על אופיים של אנשים נטולי מקצוע של ממש לחפש לעצמם משרות ניהוליות.
כלומר, הם לא ממש יודעים לעשות הרבה - אבל הם יכולים לדמיין את עצמם יושבים על כסא ומחלקים לאחרים הוראות.
זו פנטזיה ממש נעימה, כשחושבים על זה, אבל משום מה אצלי זה נתפס כמעשה לא הגון - לנסות להשיג משרה בה אתה מקבל כסף על כך שאחרים עובדים כמו שצריך. תמיד שאלתי את עצמי מי כאן הדפוק - אך לא העזתי לשאול אף אחד אחר, כי פחדתי מהתשובה...
כשחושבים על ההסטוריה שלנו - ועל המקום של צה"ל וגיבוריו בתוכה - קשה שלא להבין את שורשיה של התשוקה. אלופי צה"ל היו - בשיא תהילתם - הרבה יותר נחשקים מבר רפאלי כיום, הרבה יותר פופולריים מאריה דרעי, הרבה יותר חזקים מהאחים עופר וברור שהרבה יותר נצחיים מ... מה בכלל נצחי כיום? ערוץ אחד? וכמו שאוהד מכבי(כדורסל) ממוצע מתגעגע לעידן קצר הימים ורב התהילה של וויצ'יץ-שאראס-פארקר-באסטון, כך גבר ישראלי ממוצע מתגעגע(בתת-המודע שלו, לפחות)לימי תהילתם של דיין, שרון, וייצמן וחבריהם. כן, כן, הכוונה לאותן שש שנים שנהוג לקלל כשנות הרהב של ישראל הכובשת - 67-73. כי לא יעזור שום דבר: במונחים ספורטיביים מדובר בתקופת הזוהר. וכמו שכל גבר מפנטז לפעמים שהוא לפחות מייקל ג'ורדן/פלה/(כאן תוכל לדמיין את שמו של הספורטאי הנערץ עליך)כך גבר ישראלי- מטבעו -מפנטז שהוא כובש מהולל(בכל התחומים) לפחות כדיין, גם אם הוא חצי עיוור.
גם הפוליטיקאים הישראלים משווקים את עצמם כ"גברים שבגברים". זכרי אלפא מסוקסים. "לא סחבק, מנהיג".
למה אריק שרון, פוליטיקאי מושמץ ובזוי, זכה לעידן שלטון שלם בפוליטיקה הישראלית? כיצד ברק הרשה לעצמו לפנטז, לנסות - ואף להצליח - לחזור למרכז המפה הפוליטית לאחר כשלונו הראשון ב"עבודה"? מדוע ביבי בעל אלף הפרצופים מצליח להמשיך להיות "ביבי המלך"(זה הכל בזכות הקלטת הלוהטת...)? ומהו סוד ההצלחה של פקיד הקבלה השתקן - למרות שהוא מתעצבן על הקליינטים שלו מפעם לפעם - העומד בראש "ישראל ביתנו"? הם כולם יודעים לזהות את קהל הבוחרים שלהם(חידה: לאיזה עיתון רמת חשיפה גבוהה יותר, ל"מקור ראשון" או ל"בלייזר"? אני יודע, זה עיתון וזה ירחון, ובכ"ז - הפופלריות היחסית של מותג גברי-שובניסטי המרשה לעצמו - כמו גנרלים ישראליים טיפוסיים - למשש את גבולות המוסר ואשר מופיע רק פעם בחודש מעוררת מחשבה. מבוסס על תוצאות סקר TGI האחרון שפורסמו אצל וולווט)
והערה קטנה על ליברמן: הבנאדם מוכר לנו את עצמו כפסבדו-פאשיסט והעיתונות - במקום לקעקע את הדימוי הזה ולהראות מי הוא באמת - מקבלת אותו בדיוק איך שהוא מציג את עצמו ויורדת עליו בגלל בחירתו בדימוי שכזה. להזכירכם, פאשיסט אמיתי חייב תקשורת שמשרתת את צרכי בניית הדימוי שלו כפאשיסט. והתקשורת הישראלית אכן משרתת את צרכיו של ליברמן בהתמדה ראויה לציון.
כיום הנושא מתעורר אצלי ביתר שאת למקרא עיתונים ואתרי חדשות. שכן, ידוע לכל שלהתפרנס מתקשורת זה קשה. אז נכון שיש סיפוק מלראות טקסט שכתבת בעצמך מודפס על נייר ומחולק לאלפי קוראים, אבל מאיפה המוטיבציה לכתוב שוב ושוב טקסטים תחת דדליינים מטורפים, כשברור שבחלק ניכר מהמקרים הטקסטים לא מלוטשים די הצורך כי - מה לעשות - הזמן דוחק והמציאות משתנה כל הזמן ומה שלא פרסמת עכשיו נהיה לא רלוונטי תוך שעה? וכיצד זה אנשים מרשים לעצמם לשכתב שוב ושוב טקסטים מתוך טקסטים שכבר נכתבו תוך הוספת פסקונת קטנטונת ולקרוא לזה חדשות? ומי הדביק את כל התקשורת הכתובה באנורקסיה - להוציא הכותרות?
ובכן, זהו יצר השליטה.

כן, כן. עיתונאי שמשמיץ פוליטיקאי ומצליח לנווט את הקריירה הפוליטית שלו אלי דחי(בצדק או שלא בצדק) חווה תחושת שליטה עצומה, כמו מצביא מהולל שכובש/משחרר שטחים אסטרטגיים. עיתונאי שמצליח להשפיע על מינויים בדרגים הגבוהים, או שמצליח לשנות מדיניות של פוליטיקאים - איזה עונג של שליטה הוא מקבל. והוא לא צריך יותר מכותרת בשביל זה - לא טקסט כתוב, ערוך ומוגה היטב ולא נעליים. וכיום נורא באופנה להשפיע על מערכות כלכליות. להצליח לשנות מצב כלכלי, להצליח לקלקל לעשירים לעשות עוד כסף - זה נורא מספק. ושוב, אינני אומר שזה לא מוצדק - אני רק עומד על מקורות התשוקה העיתונאית. ובסופו של יום, זה לא הכסף, לא השררה, אולי קצת כבוד, אבל בעיקר... בעיקר...

הכיבוש. כמו תמיד, הוא אשם בכל.

ועם תשוקות כיבוש שכאלה, אל תתפלאו שהרבה ישראלים מסתובבים עם רגשות אשמה על כך.

יום שישי, 28 בינואר 2011

בא בקלות

לפעמים חנונים זוכים לרגעי תהילה קצרים. אבל רק לפעמים. לכן, כשמבקרי הקולנוע האמריקאים - רובם חנונים בעברם, מן הסתם - נתקלו ב"באה בקלות" - כנראה שהם התלהבו(בנימוס, בנימוס). אכן, הם ראו גם את החסרונות הקיימים בסרט, אבל -היי, איזה סרט מגניב! טוב, אני לא ממש קורא ביקורות באנגלית, ולא בדקתי את הביוגרפיות שלהם, אבל - היי, איזה סרט מגניב!
בואו נודה: קומדיות התיכון אכן גוססות בגלל שקהל היעד שלהן - תלמידי תיכון, כנראה - אוהב את סיפורי האהבה-שנאה- מקובלות חברתית והורמונים רק תחת מסווה כבד של איפור ואפקטים. לכן "באה בקלות" לא מיועד לתיכוניסטים: הוא מיועד לאלה שעוד זוכרים את סרטי שנות השמונים, והוא מצהיר על כך במפורש דרך כל מיני מחוות מפורשות השזורות לכל אורכו.
סרטים אלה מתרחשים בתיכון(אמיתי, לא של קוסמים), עם תלמידים אנושיים(ולא ערפדים) ולא מעורבים בהם עניינים של חיים ומוות(למה בני הנעורים של היום כאלה כבדים למה? בזמננו...טוב, נעצור כאן). לפיכך, ברור ש"באה בקלות" הוא קומדיית נעורים למי שהיה נער  - ועדיף חנון - בשנות השמונים. אה, כן, זה אני.
אז האם נהניתי? א. מאוד. ב. המון. ג. היי, איזה סרט מגניב!
שכן יוצרי הסרט משכילים לממש עבורנו, החנונים, כל פנטזיה העולה על ראשם. לאחר שבנעורינו השתדלנו להיות "בסדר", למרות שמבפנים רצינו להתפרע, אז גיבורת הסרט - אוליב - היא אמנם בסדר, אבל זוכה לתהילה כמופקרת. אם כחנונים רצינו תמיד להשתטות אך לא העזנו - אוליב משתטה, אבל "עד הסוף". וכמובן, למרות שאהבת אמת דורשת מהלב לעבור קילומטראז' רציני של ייסורים - כאן יש לנו חנונית שזוכה בה בשתי שניות, רק בגלל נשיקה לא ממומשת בגיל 14. וואוו!
התסריט הזה ממש דבר דבור על אופניו!(או על מכסחת הדשא שלו)
ובכ"ז, לסרט יש את החסרונות שלו. אמנם אוליב מגולמת בחן רב ע"י שחקנית צעירה נוטפת כריזמה(כן,כן, חנונים הם כריזמטיים. לפחות בתסריטים שהם כותבים על עצמם), אבלכל שאר הדמויות מעוצבות בדיוק באופן השטחי שהגיבורה הייתה רוצה שתכירו אותם(וזה עובד, מכיוון שהסרט הוא בעצם שידור וידאו שהגיבורה משדרת באינטרנט, או, במילים אחרות,קשה להעמיק דמויות בתסריט שנכתב בשישה ימים). לשלל הדמויות השטחיות לוהקה גלריית שחקנים מכובדת שמבצעת את הפנטזיה החנונית בחן רב(למשל, מלקולם מקדואל מ"התפוז המכני" בתור המנהל. או, לפחות, בתור הדימוי של מנהל במוחו של תסריטאי חנון, שהרי חנונים לעולם לא פוגשים מנהלים!).
הצילום והעריכה מדי פעם תוקעים לנו את גימיק הפאסט-פורוורד כדי להמחיש קולנועית מהי "רכילות"(מגניב!!!) אבל הכי קורעות הן הבדיחות הפנימיות של משפחת הגיבורה(למשל, האב הלבן "הנסער" מכך שבנו השחור עלה על כך שהוא מאומץ), שהן, למעשה כמו כל הסרט, בדיחות על חשבון הימין השמרני האמריקאי.
"באה בקלות" הוא דוגמא ומופת לסרט של קולנוענים מתחילים בהוליווד. במקום לעשות סרט הוליוודי עבש שדורש המון עבודה, עולה לא מעט כסף ונראה כמו יצא הרגע מפס הייצור ולא מותיר חותם("התייר" נניח? או "חקירה מעבר לקווים" שדווקא ראיתי) אבל עשוי להפוך את יוצרו לאבי הנשר הבא של תעשיית הקולנוע האמריקאית(זה לא רע בכלל. דווקא מרוויחים טוב) - עשו יוצריו סרט מגניב שנוקם את נקמתם(הם בעצמם חנונים. מה, לא?)בכל הנערים והנערות המגניבים שסירסו אותם ומררו את חייהם בתיכון(ותסריט שבא מהבטן באמת יכול להיכתב בשישה ימים. אולי). ואם אתה מוכשר, ואתה כותב מהבטן - כנראה שהולך לצאת לך משהו.... מגניב. לפחות. ומה הלאה? נדמה לי שלמפיקים הוליוודיים יש נטיה לתת לחנונים שעשו סרט מגניב הזדמנות לעשות עוד סרט מגניב. ועוד אחד. ובסוף הם ישברו איזו קופה(או שלא..). ועד אז... היי, איזה סרט מגניב!

לסיכום: "באה בקלות" מומלץ לכל מי שהוא כמוני - מתבגר חנון משנות השמונים - ולא לכל השאר(ואולי לא?).
אבל אתם יכולים לקחת אותו בדי-וי-די לכשייצא(מה, הוא כבר יצא? יווו, אני מה-זה מרחף!!)

גילוי נאות: אני אוהב את הסרטים שלי עמוקים, מהורהרים, מרגשים, וסולד מסרטים מגניבים ומגימיקים קולנועיים.
טוב, למעט סרטים שמדברים על אנשים מגניבים כמוני.   

יום חמישי, 27 בינואר 2011

ציונות של עשר אצבעות

יש משהו מבלבל ביכולת לאתר סרט טוב. בעיקר אחרי שלמדת קולנוע. שוטים מסובכים, עריכה מעניינת, דמויות אקסצנטריות - הכל כשר כדי ללכוד את תשומת לבנו, והגישה האמריקאית ההופכת כל דבר ל"מוצר" מרוקן מנשמה משפיעה עלינו מבול של סרטים "מגניבים" ונטולי לב. המשיכה להיות "מגניב" היא מלכודת מסוכנת ביותר - בעיני תמיד עדיף לעשות משהו "אמיתי" עם "נשמה" מאשר לעשות "יצירת מופת". לכן, אגב, טרנטינו בעיני הוא חמוד. לא יותר.
כשאתה מחפש סרט טוב, אתה מחפש כל מיני סימנים. ל"גיא אוני" יש לא מעט סימנים מחשידים: ראשית כל, דן וולמן הוא במאי כמעט עלום שם לרוב האנשים. אמנם ראיתי סרט נהדר שלו פעם("אחות זרה". מומלץ), אבל מבמאי שעושה סרט פעם בשנה שנתיים בלי הרבה כסף - רק כי הוא קולנוען וזה מה שהוא יודע ואוהב לעשות - אפשר לצפות לנפילות לא מעטות. שנית, רשות השידור הפיקה את הסרט - וכל מילה מיותרת, נדמה לי. שלישית, "גיא אוני" הופק כסדרה ולכלוא סדרה בתוך מחוך לוחץ של סרט קולנוע לעיתים קרובות נעשה ממניעים זרים("אבידות ומציאות", זוכרים?)ולרוב לא עושה טוב לדרמה ולסיפור.
גם שיטת ההפצה המוזרה של וולמן(מפה לאוזן דרך האינטרנט)גרמה לי לחשוב שאנשים הולכים לראות את הסרט (או לפחות אומרים שהם הולכים...)מתוך הזדהות עם הבמאי וקשיי היצירה שלו, ולא מתוך הערכה אמנותית כנה.
אמנם במבחן החשוב מכל בעיני - מבחן הביקורות - כאן "גיא אוני" קיבל לרוב ביקורות נהדרות(קישורים בסוף).
ואכן, "גיא אוני" הוא קודם כל סרט נהדר. מצולם לעילא, משוחק נהדר(אינני מבין אידיש או רוסית, כך שאינני יודע עד כמה המבטאים אמינים. אבל זו ההסתייגות היחידה שלי), ובעיקר מחזיק את חוטי הדרמה ביד בוטחת מבלי למעוד ומבלי לבזבז זמן. כיצד נעשה הקסם של סרט דל-תקציב המתרחש במאה ה-19 ונראה אמין? ובכן, דלות החומר של התקופה מתיישבת טוב עם דלות החומר של ההפקה, הצילום נפלא, אך מעל לכל יש כאן שחקנית אלמונית המנקזת לתוכה את כל הקונפליקט של עולה חדשה,חד-הורית וחסרת כל המגיעה לארץ דלת-אפשרויות ומצליחה לנצח למרות הכל. תמר אלקן מחזיקה על כתפיה(או שמא יש לומר: בפניה)דמות עמוקה, רבת רבדים עם כריזמה ורגש שלא רואים כל יום, בטח לא אצלנו.
אבל עבורי - "סרט נהדר" זה לא הכל בחיים. ו"גיא אוני" הוא אכן יותר מסתם סרט נהדר. הוא סרט חשוב. חשיבותו נובעת מהפער העצום בין ההסטוריה הציונית העמוסה עד לעייפה בתקופות שונות עם קונפליקטים שונים ומיתוסים רבים עד בלי די מחד - ומיעוטם של סרטים המעניקים ייצוג ויזואלי נאות לתקופות השונות על המיתוסים המאפיינים אותן. "גיא אוני" מרווה בחדווה את צמאוננו לפגוש פנים אל פנים את קשיי העליה הראשונה. לראות ולחוש את שחשו יהודים שעלו לכאן לפני בן-גוריון וז'בוטינסקי, לפני טרומפלדור ולפני שהרצל נעשה ציוני. לראות מהי ציונות של עשר אצבעות וחרוף נפש, עוד בטרם הגיע לא"י העידן המודרני. ולמי ששני המשפטים האחרונים הם סינית עבורו - טוב, כשתגדל תבין.
ביקורת לחובבי קולנוע(אורי קליין):
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1209522.html?more=1
ביקורת לאינטלקטואלים(דובדבני):
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4018125,00.html
ביקורת שניצר(והמבין יבין...) - שאפילו הוא אהב את הסרט:
http://www.nrg.co.il/online/47/ART2/200/775.html
וביקורת לכולי עלמא(מרט פרחומובסקי):
http://e.walla.co.il/?w=/227/1781172