יום שני, 31 בינואר 2011

אני אנווט, אני אנהל, אני אנהיג

כבר מזמן עליתי על התשוקה הזאת שיש לישראלים לשלוט.
בצבא עסקתי לא מעט בתחום ההשמה, ולמדתי על אופיים של אנשים נטולי מקצוע של ממש לחפש לעצמם משרות ניהוליות.
כלומר, הם לא ממש יודעים לעשות הרבה - אבל הם יכולים לדמיין את עצמם יושבים על כסא ומחלקים לאחרים הוראות.
זו פנטזיה ממש נעימה, כשחושבים על זה, אבל משום מה אצלי זה נתפס כמעשה לא הגון - לנסות להשיג משרה בה אתה מקבל כסף על כך שאחרים עובדים כמו שצריך. תמיד שאלתי את עצמי מי כאן הדפוק - אך לא העזתי לשאול אף אחד אחר, כי פחדתי מהתשובה...
כשחושבים על ההסטוריה שלנו - ועל המקום של צה"ל וגיבוריו בתוכה - קשה שלא להבין את שורשיה של התשוקה. אלופי צה"ל היו - בשיא תהילתם - הרבה יותר נחשקים מבר רפאלי כיום, הרבה יותר פופולריים מאריה דרעי, הרבה יותר חזקים מהאחים עופר וברור שהרבה יותר נצחיים מ... מה בכלל נצחי כיום? ערוץ אחד? וכמו שאוהד מכבי(כדורסל) ממוצע מתגעגע לעידן קצר הימים ורב התהילה של וויצ'יץ-שאראס-פארקר-באסטון, כך גבר ישראלי ממוצע מתגעגע(בתת-המודע שלו, לפחות)לימי תהילתם של דיין, שרון, וייצמן וחבריהם. כן, כן, הכוונה לאותן שש שנים שנהוג לקלל כשנות הרהב של ישראל הכובשת - 67-73. כי לא יעזור שום דבר: במונחים ספורטיביים מדובר בתקופת הזוהר. וכמו שכל גבר מפנטז לפעמים שהוא לפחות מייקל ג'ורדן/פלה/(כאן תוכל לדמיין את שמו של הספורטאי הנערץ עליך)כך גבר ישראלי- מטבעו -מפנטז שהוא כובש מהולל(בכל התחומים) לפחות כדיין, גם אם הוא חצי עיוור.
גם הפוליטיקאים הישראלים משווקים את עצמם כ"גברים שבגברים". זכרי אלפא מסוקסים. "לא סחבק, מנהיג".
למה אריק שרון, פוליטיקאי מושמץ ובזוי, זכה לעידן שלטון שלם בפוליטיקה הישראלית? כיצד ברק הרשה לעצמו לפנטז, לנסות - ואף להצליח - לחזור למרכז המפה הפוליטית לאחר כשלונו הראשון ב"עבודה"? מדוע ביבי בעל אלף הפרצופים מצליח להמשיך להיות "ביבי המלך"(זה הכל בזכות הקלטת הלוהטת...)? ומהו סוד ההצלחה של פקיד הקבלה השתקן - למרות שהוא מתעצבן על הקליינטים שלו מפעם לפעם - העומד בראש "ישראל ביתנו"? הם כולם יודעים לזהות את קהל הבוחרים שלהם(חידה: לאיזה עיתון רמת חשיפה גבוהה יותר, ל"מקור ראשון" או ל"בלייזר"? אני יודע, זה עיתון וזה ירחון, ובכ"ז - הפופלריות היחסית של מותג גברי-שובניסטי המרשה לעצמו - כמו גנרלים ישראליים טיפוסיים - למשש את גבולות המוסר ואשר מופיע רק פעם בחודש מעוררת מחשבה. מבוסס על תוצאות סקר TGI האחרון שפורסמו אצל וולווט)
והערה קטנה על ליברמן: הבנאדם מוכר לנו את עצמו כפסבדו-פאשיסט והעיתונות - במקום לקעקע את הדימוי הזה ולהראות מי הוא באמת - מקבלת אותו בדיוק איך שהוא מציג את עצמו ויורדת עליו בגלל בחירתו בדימוי שכזה. להזכירכם, פאשיסט אמיתי חייב תקשורת שמשרתת את צרכי בניית הדימוי שלו כפאשיסט. והתקשורת הישראלית אכן משרתת את צרכיו של ליברמן בהתמדה ראויה לציון.
כיום הנושא מתעורר אצלי ביתר שאת למקרא עיתונים ואתרי חדשות. שכן, ידוע לכל שלהתפרנס מתקשורת זה קשה. אז נכון שיש סיפוק מלראות טקסט שכתבת בעצמך מודפס על נייר ומחולק לאלפי קוראים, אבל מאיפה המוטיבציה לכתוב שוב ושוב טקסטים תחת דדליינים מטורפים, כשברור שבחלק ניכר מהמקרים הטקסטים לא מלוטשים די הצורך כי - מה לעשות - הזמן דוחק והמציאות משתנה כל הזמן ומה שלא פרסמת עכשיו נהיה לא רלוונטי תוך שעה? וכיצד זה אנשים מרשים לעצמם לשכתב שוב ושוב טקסטים מתוך טקסטים שכבר נכתבו תוך הוספת פסקונת קטנטונת ולקרוא לזה חדשות? ומי הדביק את כל התקשורת הכתובה באנורקסיה - להוציא הכותרות?
ובכן, זהו יצר השליטה.

כן, כן. עיתונאי שמשמיץ פוליטיקאי ומצליח לנווט את הקריירה הפוליטית שלו אלי דחי(בצדק או שלא בצדק) חווה תחושת שליטה עצומה, כמו מצביא מהולל שכובש/משחרר שטחים אסטרטגיים. עיתונאי שמצליח להשפיע על מינויים בדרגים הגבוהים, או שמצליח לשנות מדיניות של פוליטיקאים - איזה עונג של שליטה הוא מקבל. והוא לא צריך יותר מכותרת בשביל זה - לא טקסט כתוב, ערוך ומוגה היטב ולא נעליים. וכיום נורא באופנה להשפיע על מערכות כלכליות. להצליח לשנות מצב כלכלי, להצליח לקלקל לעשירים לעשות עוד כסף - זה נורא מספק. ושוב, אינני אומר שזה לא מוצדק - אני רק עומד על מקורות התשוקה העיתונאית. ובסופו של יום, זה לא הכסף, לא השררה, אולי קצת כבוד, אבל בעיקר... בעיקר...

הכיבוש. כמו תמיד, הוא אשם בכל.

ועם תשוקות כיבוש שכאלה, אל תתפלאו שהרבה ישראלים מסתובבים עם רגשות אשמה על כך.

תגובה 1:

  1. יפה כתבת. ויש צד שני למשוואת הגנרלים. הצד השני אינו מחמיא לציבוריות הישראלית, שממשיכה להעריץ גנרלים ולהמליך אותם עלינו, אם בכנסת ובממשלה ואם בחברות כלכליות. האנשים האלה, שמאז גיל 18 נמצאים בתוך מערכת סגורה, קונים מעט מאוד בגדים כי הם לא צריכים לבחור, מבשלים מעט מאוד מזון כי הם אוכלים בחדר אוכל, לא משלמים חשבונות כי מישהו עושה זאת עבורם, לא הולכים לקניות ואין להם מושג כמה עולה קילו עגבניות, רגילים שנשים הן פקידות פלוגתיות וקצינות ת"ש זוטרות, אין להם מושג מה זה ועד עובדים, מהם יחסי עבודה, מה הן שעות עבודה ומנוחה (כי בדרגי השדה עובדים 24 שעות), לא היו באסיפת הורים אחת במהלך חייהם ואחרי כל זה אנחנו נותנים להם לנהל אותנו!

    ולגבי העתונאים?... - כוח הוא תמורה נאותה לשכר הזעום. אתה לא רק ממליך מלכים כשאתה עיתונאי, אתה יכול להפוך לכזה בעצמך. רשימת העתונאים שהפכו לפוליטיקאים ארוכה מאוד. מתחילה באולמרט, ממשיכה לאלי לנדאו, אורי אבנרי, טומי לפיד, שלי יחימוביץ' ועוד ועוד.

    השבמחק