כל רגע ורגע הוא משמעותי בחיים. השאלה מה אנו עושים בו. ודברים משמעותיים צריך לשמר. כשמצטבר ריבוי של דברים משמעותיים, הצורך לשמר נהיה נטל. נטל שכזה לא קל לשאת לבד. מצד שני, לא נעים לשתף בו אחרים. מה גם שאחרים תמיד מעודדים אותי לשחרר במקום לשמר... וכך נהיה לו הצורך לשמר עניין בלתי נסבל. ואז אתה מתחיל להזניח רגעים. מקפיד פחות פה, מקפיד פחות שם. אט אט מצטברים להם רגעים נשכחים. אבודים. האשמה מצטברת לה לאיטה, ואינך שם לב. הרגעים מצטברים לדקות, לימים, לשבועות. בטרם תרגיש אתה ניצב בפני שנים אבודות, כשמעליך רובץ לו כדור פורח של אשמה, המניף אותך אל מעל לחיים. ואתה מביט בהם, באחרים החיים להם שם למטה, ללא אשמה, ללא פחדים, נוסעים להם בין אהבות, תהליכים, כשלונות והצלחות, ואתה מרחף לך בשקט, מביט מלמעלה, מסתפק בלספר לאחרים שם למטה לאיזה כיוון כדאי לפנות. כי מי כמוני יודע... ואט אט שקי הדמעות שלך מתמלאים, ואתה חש צורך לשחרר. אבל אתה מבין שאתה במקום הלא נכון, ושאם תשחרר - אולי תבוא לה הקלה זמנית, לא רצינית, אולי סיפור אהבה... אז אתה לא משחרר. כי אתה רוצה אמת. את החיים כפי שהם. על הרע שבהם - כי את הטוב ברור שאתה רוצה. כל אחד רוצה. אז אתה מנסה לפוצץ את בלון האשמה, ועם כל גרם אוויר שמשתחרר מהבלון - אתה רואה זכרונות שוכבים מתים. אט אט אתה חוזר לחיות במחירם של זכרונות שלעולם לא ישובו. ואנשים מוכרים לך תנחומים ואומרים לך: אל תדאג, הם עוד ישובו... - אבל אתה לא חפץ בה, בנחמה, אתה חפץ בשכחה. כי החייאתם של הזכרונות רק תחייה את האשמה. ותעיף אותך שוב לשמיים. ואתה רוצה לחיות. כ"כ רוצה לחיות. ואתה עדיין מפחד: האם אחזור לאדמה שונה? האם לא אשוב לצבור זכרונות, שהופכים לנטל, שמזמין שכחה ואשמה? ואני חושב ומנתח ומנסה למצוא מוצא:
כל רגע ורגע נהייה משמעותי, תלוי מה אתה עושה איתו. וברגע שאתה משתף בו אחרים, גם הם אחראים לזכירתו. ואם הם לא זוכרים - כנראה שהוא לא משמעותי מספיק. ואז אתה מבין: אתה יכול להשתחרר מן האשמה, ותמורתה תקבל את החרדה שמא איש לא יזכור אותך. שמא עשית שפע של דברים משמעותיים - אבל רק בעיניך. ולאיש לא אכפת. שמא בנית מגדלים מפוארים - רק בדמיונך. שמא...שמא...שמא... הספק. הספק. הספק. הספק. הספק...
ילד. להיות כמו ילד. להאמין כמו ילד. תמימות של ילד. לאן שלא תזרוק אבן - היא תיפול על הפתרון הזה, האחד. הפתרון שנמצא בכל מקום - כי הוא בתוכך. אמונה תמימה שהכל פתוח, שלא מאוחר, שאם תצליח להסיר עוד סלע ועוד אחד מעל לבך, הוא יחזור לרפרף באוויר, כמו בלון משחק, ואתה תשחק בו - ולא לבדך. ועוד סלע להסיר, ועוד אחד - והעבודה קשה ומפרכת, אך בזכותה השמש שלך עולה וזורחת, וראשך הקרח מתנשא אליה, מתעלם מהזכרונות שהותרת מאחור, מבטיח להביט בהן שוב - אבל מרחוק - והזמן... כן, הזמן... המלאכה לא תמה עדיין. המשך יבוא, אי"ה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה