יום רביעי, 9 במרץ 2011

ואם הפוסט הזה נראה לכם הזוי - זה רק מפני שאני רוצה להיקרא "איש רוח"

האמת היא שאני די מאוהב באלוף במיל. בנימין עמידרור. הוא סמכותי, אינטיליגנטי, אומר דברי טעם. ואני גם מבין היטב מדוע אני מאוהב בו: אני שייך למאה הקודמת, או ליתר דיוק לעידן המודרניסטי, בו אנשים באמת האמינו במה שהם אומרים, ואמרו דברים כי הם באמת חושבים אותם. בתקופה ההיא, במידה ודמיוני לא פורה מדי, היה סטנדרט מסויים לאמירות, לפיו אפשר לומר דברים מתוך אינטרס גם כשאינם נכונים, רק במידה שהשקר מוסווה היטב. ושיהיה ברור, גם אז אנשים אמרו שטויות, וגם אז אנשים לא חזרו בהם גם משהתבררה טעותם, אך היה ברור שכשאנשי מקצוע אומרים את דעתם - הם בסה"כ אומרים את דעתם המקצועית, גם אם היא סובייקטיבית לחלוטין. אם רופא אמר לך שיש לך סרטן - אז האמנת לו. אם אינסטלטור אמר שיש לך סתימה - שילמת לו, אם מורה לנהיגה אמר לך שבחיים לא תקבל רשיון - תגידו לי, איזה מורה לנהיגה בן ימינו יגיד דבר כזה גם אם הוא נכון? ובכן, עמידרור הוא כזה. ואני מניח שישנם גם אנשים כמותו בעלי דעות הפוכות משלו(או לפחות מקווה שישנם כאלה), אנשים שכשהם טועים - אני יודע שמאחורי טעותם יש עמדה הנובעת מתפיסת עולם מקצועית, ולא רק מניתוח מצב פוליטי יחסי מול מתחרים פוטנציאליים(שתכל'ס זו מיומנות המאפיינת רבים מבכירי הצבא מאז ומעולם).
הבעיה היא שעמידרור ממש לא רלוונטי לנו. אנחנו מעריצים את האנשים שיודעים את מלאכת הפוליטיקה. שיודעים ליחצן את עצמם, שיודעים לשחות בבוץ ולדרוך על מתחריהם. השאלה אם הם יודעים את מלאכתם או לא פשוט לא מעניינת אותנו. אנחנו רוצים אותם עם מדים מבריקים, עם משקפי שמש, פולטים את המשפטים הנכונים, יודעים לשחק בתקשורת כמו שצריך, להתחכך בעיתונאים, בפוליטיקאים, בסלבריטאים... ואם המחיר הוא שמפעם לפעם נסבול מלחמות כושלות עם חיילים שמתים לשווא - ובכן, אנחנו אוהבים טרגדיות מרוחות באדום ושחור על נייר עיתון. אם המדינה שלנו הייתה קבוצת כדורגל עשירה, אצלנו בקהאם היה חתום למאה שנה גם אם הוא היה נכה על כסא גלגלים, ומסי לא היה רואה דקת משחק.
אז כיצד זה נסחפים אנשים חכמים ונבונים אחר הלהג הזה, טומנים ידם בצלחת הסחי ומפרסמים עצומות, מנשרים, מכתבים, או סתם ראיונות תמוהים? אין זאת אלא כי הם - ברוב חכמתם - יודעים לזהות שכיום אין כל ערך לדעה. אין כל ערך לחכמה. יש ערך לכח, ועם כח אפשר לשנות דברים. לכן צריך לומר דברים - גם כשאינם נכונים - כדי לחזק או להחליש את הברגים השונים במערכת - הכל לפי הצורך.
כך, למשל, תמצאו אותם ברוב חכמתם מחזקים נשיאים אנסים, מחלישים אנשי בטחון מקצועיים, תוקפים חיילים תמימים ואף את עצם הלגיטימיות של המדינה. כי גם אם אינם באמת מתכוונים לדבריהם, בשורה התחתונה מטרתם ראויה: לחזק את מוסדות המדינה, להביא לראשות מערכת הבטחון אנשים שהם "גברים-גברים" ולא חנונים כמו עמידרור, להביא לידיעת הציבור את העובדה שערבים הם גברים ולא נקבות(ולכן גם הם ראויים לעמוד בראש מערכת הבטחון, ובראש המדינה ובראש בכלל), והכי חשוב: לתקוף ולתקוף את המדינה, כי מה שלא הורג אותה מחשל. ומה אנחנו רוצים יותר מאשר מדינה חזקה וחסונה?
הבעיה היא שאותי השאירו מאחור. אני באמת מאמין לדברים שאנשים אומרים. וכשמכנים את עמידרור פאשיסט, אני באמת מתחיל לבדוק. ולבדוק. ולחטט. ואני לא נרגע עד שאני מוצא את הפאשיזם החבוי בו. עד שאני לא מבין את ההווה אמינא שלהם. וכשאומרים שקצב זכאי - אני רוצה לראות את זה בעיניים. איפה הטעות. איפה הרשלנות. אבל מפני שכבר כ"כ הרבה פעמים אנשי הרוח שלחו אותי לחיפושים עקרים, אני חייב להכריז כי נשבר לי. המדינה אינה משחק כדורגל, ובעצם גם במשחק כדורגל אוהדים משפיעים במידה מוגבלת בלבד על התוצאה. אז נכון שמקבלי ההחלטות שלמעלה משפיעים על גורלה של המדינה ובלה-בלה-בלה. ונכון שנבחרי הציבור הם הנבחרים שלנו, ויש לנו זכות דיבור. אבל, עם כל הכבוד, הפוליטיקאים הם אלה שאמורים לקשקש שטויות, לא אנחנו. המרחב הציבורי מלא כל כך הרבה להג, שנדמה לי שבסה"כ החברה הישראלית היא כמו נתיבי איילון ביום עמוס במיוחד, כשכל הנהגים יוצאים מהמכוניות וצועקים אחד על השני במקום להיכנס לאוטו... ולנסוע. כן,כן, טוטו, אנחנו כבר לא באושוויץ.
אבל, אם אנחנו באמת מאמינים שלצרוח כל דבר להג המבעבע בבטננו זה חשוב, שכולם - אבל כ-ו-ל-ם - חייבים לטקבק כל דבר וכל החלטה, שכל אמירה הזויה הנאמרת בקול רם וחד מספיק יכולה להיחשב לאמת צרופה - אז קדימה, בואו נלך עם זה עד הסוף ונצטרף לליברמן. זה ראש הממשלה הראוי לנו.
ואם בכ"ז הגעתם עד כאן, אז אצ'פר אתכם במשפט אחד, שבניגוד לכל האמור לעיל,
הוא אמת מזוקקת(גם כל האמור לעיל הוא אמת. אבל ממש לא מזוקקת...):
הדמוקרטיה שלנו לא צריכה כלב שמירה, גם לא נביא ומוכיח, ולא לשעון מעורר.
היא כן זקוקה נואשות לגננת.
אבל מתוצרת הארץ.
לילה טוב.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה