זהירות: מיניות במרחב הציבורי

בשנים האחרונות צפים ועולים שוב ושוב הדיונים סביב הזהויות המיניות הלא-הטרו-סקסואליות.

השאלה על מהותה של הזהות החד-מינית הפכה לדיון ציבורי עקר המושך לתוכו רבים וטובים,

תוך התחמקות מהבעיה העיקרית בסוגיה, והיא: חמקמקותה של המיניות האנושית באשר היא.

העובדה שאנו מופצצים השכם והערב בדימויים מיניים מוחצנים, העובדה שדיונים מופרכים 

על מיניות נפוצים כ"כ בתרבות שלנו, שפע הדעות הקדומות(קדומות משחר האנושות...) המאפיינות

אותנו, למרות היותנו "מתקדמים" - כל אלה מוליכים לדעה השגויה שמיניות - ממש כמו ביצועיו

של כדורגלן/פוליטיקאי/אמן - מתעשרת ע"י דיון ציבורי. הבעיה היא שההפך הוא הנכון.

התנהגות מינית מביאה לידי ביטוי נימי-נפש עדינים מאוד, ומטבעה היא מתקשרת ל"יצירתיות"

ו"מקוריות" ואף ל"אותנטיות". כאשר אקסיומות נוצרות, כאשר דעות קדומות של "אסור" ו"מותר"

מתהוות, וכמובן -כאשר מגדירים "נורמלי" ו"לא-נורמלי" - כל אלה מגבילים את היצירתיות,

מאיימים על המקוריות ומרוקנים את האותנטיות מתוכן. מכיוון שמקור נביעתה של המיניות

הוא,כאמור, בנימי-הנפש-הדקים הרי שהיא מושפעת בקלות מהמרחב הציבורי בתוכו אנו חיים.

והמרחב - הכה מתירני - אין בו אלא לסרס את ייחודיותו המינית של כל אחד ואחת. לכן, דיון 

ציבורי במיניות הוא פסול בעיני, אם כי דיונים אקדמיים בנושא אינם פסולים כלל ועיקר. אבל

יש הבדל בין דיון אקדמי - בין אנשי מקצוע - לבין דיון ציבורי נטול גבולות, כזה המתנהל כיום.

לכן, בעיני, הומופוביה כעניין פרטי היא יותר מלגיטימית(ולנבור מדוע נהיה אדם הומופוב זו

דוגמא לחטטנות ממשפחת האובססיות), אך היא בעייתית כשהיא משפיעה על עמדות ציבוריות.

הדברים נכונים גם הפוך: רגשות הומוסקסואליים הם לגיטימיים לחלוטין( והנבירה לגבי מקורם
גם היא פסולה) - אך הדיון הציבורי על מהותם מיותר ופסול.
כמובן, חשוב שיתנהל דיון בנושאים שכאלה - אך לא במרחב הציבורי.

הזליגה של הדיונים הללו למרחב הציבורי בתוך החברה הדתית נבעה גם מהיות הדיון ההלכתי

פומבי, ונשאלו שאלות כאלה ואחרות בנושא. לדעתי, יש להפריד בין הדיון ההלכתי עצמו

בסוגיות כאלה ואחרות, לבין הדיון המהותי לגבי המיניות, וזאת כדי לצמצם במידת האפשר

את הדיון הציבורי. כמובן, לדיון המהותי ישנן השלכות על העמדות ההלכתיות, ומתוך העמדות

ההלכתיות הפומביות ניתן לגזור עמדות בדיון המהותי - אך יש להפריד ביניהן. 

עכשיו תטענו - ובצדק - כיצד ניתן בכלל לעצור? הרי בעידן המידע בו אנו נתונים אין בנמצא

סכר שיכול לעצור משהו משטף המידע. זו טענה נכונה, שבעיני מאפיינת את הבעיה האמיתית:

עידן המידע, בו למידע אין גבולות, הופך אט-אט לעידן חוסר הערכים. כי ברגע שאין גבולות,

והכל פרוץ וגלוי ומותר - אז אין ערכים ואין מוסר. ואם בעבר המודרניזם נשען במידת מה

על מושגים של "אמת" מול "שקר", הרי שכיום אפילו את זה אנו מאבדים. אם פעם היו מסננים

ו"סוכני-ידע" אמינים דרכם היינו מקבלים מידע, הרי שכיום אין בנמצא אמצעים שכאלה, והמידע

זורם בחופשיות ללא מסננים וללא היררכיה ברורה בין אמת לשקר(על רקע זה ניתן לומר כי

התמודדותם של היפנים מול האסון הגרעיני פשוט מעוררת כבוד. כל אומה אחרת הייתה קורסת

תחת נטל אי הוודאות הנובע מחוסר אמינותם של סוכני הידע - בין אם אלה ראשי המדינה, כלי

התקשורת או אנשי חברת החשמל המפעילה את הכורים).

לאחרונה הייתי בהרצאה של פרופ' נפתלי תשבי, שטען כי בהכללה גסה ניתן לומר כי הצורך לחזות

את העתיד מניע את המוח האנושי. הייתי מפרט ואומר כי כדי לחזות את העתיד האדם זקוק לידע

אך גם ליכולת רגשית להכיל את הלא-צפוי והמפתיע. ללא יכולת שכזאת הוא יתעטף חרדה משתקת

שתמנע מכוחות היצירה שבו מלפענח בהתמדה את העתיד ובכך האדם ישקע לתוך פאסיביות מוחלטת.

בעיני, למיניות יש תפקיד מרכזי בפיתוח יכולות רגשיות אלה. יש בה, או לפחות היה בה בעבר, שילוב

של משהו מסתורי ולא צפוי, יחד עם חרדה, שבשילוב עם קשר רגשי בריא יצר מרחב התמודדות ראוי

עם פחדים מהלא-נודע, מרחב שהוא בעצם(גם..) סובלימציה של הפחדים האפלים-המודחקים שלנו.

ואילו אנו הפכנו את המיניות עצמה לחלק מאותם איומים, ואנו חוקרים אותה לדעת, ובכך מעקרים

את יכולתה המרפאת ואת הפוטנציאל הסובלימטיבי שבה. ואם להסתכן בחיזוי העתיד, הרי שהאנושות

תשקע, עקב כך, לעידן של פאסיביות, עידן נטול תשוקה לידע, עידן נטול אמנות מקורית באמת,

עידן של דקדנס שסופו... ימי ביניים פרק ב? וכמודרניסט(או, לכל הפחות, פסבדו מודרניסט) -

אין דבר שמפחיד אותי יותר מזה. ובמידה רבה, אנחנו -לצערי - כבר שם.