יום חמישי, 28 באפריל 2011

Could you Pass-over the holiday,please?

אני לא יודע איך אני תמיד מופתע ככה. כל חג אני מתבאס מזה שעוד אין לי משפחה, ואני מוצא את עצמי נודד צפונה לביתו החם של אחי הבכור(שגר ברמג"ש), עם ציפיות ללא יותר מאשר מנוחה - ובסופו של דבר אני מקבל קצת יותר. וכל חג לקצת הזה מתווסף עוד קצת, ואני עדיין לא החלטתי מתי אפשר יהיה לשנות את הגדרתו ל"הרבה". אולי הפעם?
ביומיים הראשונים של החג הייתי בדכאון. מנסיוני, "דכאון" הוא כלי נהדר לבער את החמץ שבלב. אז בליל הסדר היו רגעים מגניבים בהחלט(אחד מי יודע וחד גדיא עם תנועות! בקרוב בדיוידי), ולמחרת היינו בפסגת המירון המפעימה(והקפואה), ובמקביל הדכאון שרף לו לאיטו את כל המחשבות, הפחדים, המתחים, הכעסים...
ביום חמישי הגיע הזמן לצאת מהדכאון, ונסעתי עם אחייניתי וב"ב - שהם בעלה וביתה. יהודיתי הקטנטנה(תיכף בכיתה א) ליוותה אותי לאורך כל הדרך, שמרה עלי כשההורים שלה יצאו מהרכב לקניות, החזיקה לי את היד כשעלינו ברכבל בחרמון(הקפוא!), ושמרה עלי שלא אפול כשהתקרבנו לקצה המצוק להתבונן על הנוף. בכלל, החרמון היה יפהפה אותו יום - עם שלוגיות המעטרות את שלוחותיו השונות, עם ראות בינונית שאפשרה לנו לראות היטב את מצפה-שלגים, את שלוחות החרמון השונות, ואת צפון רמת הגולן(כולל מזרעת בית-ג'אן הסורית).
בשישי הגיע הזמן "להתפרע": המשפחה נסעה לפארק המים של יראון, ואני ניצלתי את ההזדמנות, ויחד עם ל' - בחורה מקסימה לכשעצמה - העזתי לשחזר את המסלול של נחל אביב הסמוך, אותו עשיתי כמוביל קבוצה בניווטי מחנה סיירים(אוגוסט 1990. מישהו כאן היה בחיים אז?...). מסתבר שגם כיום, ללא מפה, מדובר במסלול קל ביותר - לא פלא שלפני עשרים שנה סיימנו אותו כמה שעות מוקדם מדי והתייבשנו שעות בכניסה ליראון... במהלך המסלול ירד עלינו גשם קליל, וחוץ מבוץ על הנעליים דווקא היה נחמד ביותר. במהלך המסלול הסתבר שכהרגלי נתתי חלון זמן קצר מדי למסלול, ול' הציעה שבמקום לעכב את המשפחה כדי לקחת אותנו אנחנו נבנה על טרמפים. וכך, למרות שזה לכאורה מאוד מפחיד לבנות על טרמפים ביום שישי אחה"צ, מצאנו את עצמנו מיטלטלים בדרכים, ותוך 7 טרמפים שונים ושעה וחצי בלבד, סגרנו דרך שבנסיעה ישירה לוקחת כשעה - מגבול לבנון ועד דרום רמה"ג.
מדהים, אה?
החוויה המפעימה של לקחת טרמפים ביום שישי אחה"צ נתנה לי בטחון, וביום א - שוב יום קצר - נסעתי לטיול נוסף מבוסס-טרמפים, הפעם לבד, ושוב למרחק רב - עד הר אודם(צפון הרמה). ולמרות המחסור בבחורה(שכידוע עוזרת מאוד בתחום זה) - הצלחתי תוך שישה טרמפים(ושעתיים) להגיע ליעד.
המסלול עצמו התברר כבחירה מאוד מוצלחת. הוא מתחיל בקטע מיער אודם בו צפיפות העצים גבוהה מאוד(לפי המפה יש שם גם ריכוז סחלבים - לא התעכבתי לחפש), אח"כ ישנו טיפוס ממושך בין חלקות מטעים של תושבי מסעדה הסמוכה, עד שמגיעים לפסגת ההר(שאכן אדום - כיאה לשמו, ולצערנו יש בו שלל פציעות של מחצבות שחמדו את אדמתו). בדרך חלפו על פני 3 רוכבי אופניים, ועל הפסגה נתקלתי בעוד משפחה - ואלה כמעט כל המטיילים(+עדר כבשים) בהם נפגשתי במסלול(שמהווה חלק משביל הגולן). מפסגת ההר נפרס נוף משכר - תוצאה של יומיים גשם בשישי-שבת שניקו את האוויר ושמיים כחולים - החל מכל חלקה הצפוני של הרמה והר החרמון(על מוצביו השונים), דרך אצבע הגליל והרי דרום לבנון, ועד הכנרת הרחוקה השקועה בדרום בין הגולן לגליל. והגולן נראה מצויין באותו יום - כיאה לאביב.
המשך המסלול חלף על גבולו הדרום-מזרחי של יער אודם, ואז עבר ליער אלרום(יער נטוע ברושים ואורנים), והסתיים באנדרטת פלס"ר 7. (כל החלק השני היה קצת יותר משעמם. בקבוצה זה היה עובר יותר טוב...).
גם את הדרך חזרה עשיתי בטרמפים - והפעם תוך 4 טרמפים ושעה הייתי שוב ברמג"ש.
במוצאי שביעי של פסח היה לי שוב טרמפ - באדיבותה של ל' - כמעט עד הבית, וכך יכלתי "ליפול" ישירות ליום הפתוח שהתקיים באיסרו חג במעלה...
כרגע אני מנסה "לסחוב" על האנרגיות של החג. חבל שביום-יום יש כ"כ הרבה מתח ולחץ, ולא כל הזמן אנו חיים בחופש נצחי, אדונים לעצמנו, יכולים לנסוע ולחזור לאן ומתי שבא לנו(ובעלי המשפחות מתבקשים לשתוק. מה אתם רוצים, להנות מכל העולמות? גם משפחה, וגם חופש של ממש?...).

נ.ב. : שאני אכתוב מילה על אוכל בפסח? אני?! מה פתאום! אבל היה מעולה.

יום ראשון, 17 באפריל 2011

פתחי לי את הדלת

בחצות הליל יצא ה' בתוך מצרים. הרג כל בכור. הוציא את עמו שהיה שרוי במ"ט שערי טומאה לחרות רוחנית בלתי נתפסת. הארוע הזה מהווה סמן לאחד ממאפייניה המרכזיים של היהדות: תקווה לגאולה רוחנית גם בעומק התהום. גם בשיא הייאוש.
אמנים רבים חווים ויוצרים מתוך תהומות של ייאוש. את גאולתם - באופן טבעי - הם מחפשים במוזה. הם מבקשים אותה ומחפשים אחריה. וכשהיא באה ונולדת לה יצירה - הם חווים סוג של גאולה. לכן, כ"כ קל למצוא קווי דמיון בין יצירות אמנות לבין אותה גאולה ניסית של לפני 3500 שנה.
עמוס קינן היה אמן רב-תחומי, שבין השאר כתב שירים(והרבה), רבים מהם ידועים ומפורסמים. אחד מן האהובים עלי הוא "פתחי לי את הדלת" בביצוע "אחרית הימים". עבורי זהו שיר פסח קלאסי, עם שורות כמו: "פתחי לי את הדלת - כבר אחרי חצות", "ונזכרים פתאום בדלת הגואלת", "אין כבר מה לרצות - העיר כבר נגמרה"(תליית הרצון בקיומה של עיר משופעת גרויים מרמז לאובדן הרצון הסובייקטיבי, ההגדרה הנכונה בעיני לעבדות רוחנית, המאפיינת את זמננו הרבה יותר מאשר את זמן כתיבת השיר). אינני יודע מתי בדיוק נכתב השיר, על מה ולמה - אבל כרבים מן היוצרים שלחמו בתש"ח, לא חסרו לו תהומות נפש להתמודד איתן.
חג חרות כשר ושמח!

יום שבת, 16 באפריל 2011

חיים מושלמים

בילדותי הכל היה מושלם. היה לי אבא קצין בצבא ואם מפנקת, ואחים גדולים, וחדר משלי, וסנדוויץ' עם חלב חם בבוקר במטבח עם הכסא עם החור מהסיגריה של סבא שאני קרוי על שמו(ושאף פעם לא ישבתי עליו) מתחת ללוח הקלוריות שתמיד חשבתי שמה שיותר גבוה בו יותר שווה, והספות האפורות בסלון שפעם הרטבתי עליהן לאחר שנורא רציתי לראות את אח שלי במבט שני אבל לא הצלחתי להישאר ער, ודלת העץ עם המנעול הפשוט שהחלפנו לפלדלת - אבל רק המנעול, לא את כל הדלת, ושכנים מושלמים - הפולניה שתמיד ביקשה קצת סוכר, הנרקומן המכה, הספורטאים והגרוזינים - כולם היו מושלמים. ובטח גם המשפחה של הקצין מלמטה, עם שתי הבנות החתיכות, גם הם היו מושלמים. גם הבתים שנבנו אט אט מסביבי על חורבות פרדסי פ"ת היו מושלמים, והדיירים החדשים שנכנסו אליהם מן הסתם היו מושלמים גם הם, ועל הגגות מסיבות לילות שבת קיציות של חילונים עם מודרן-טוקינג ויוריתמיקס, וילדי ביה"ס החילוני שממול, והנוף הפתח תקוואי שנעלם מעבר לבניינים החדשים, והשקיעות הנוגות, ומחצבת גבעת כח הכתומה שנצנצה לה בינות לבתים, ופנסי הרחוב הכתומים שנשתלו ליד הגינה החדשה והמושלמת ובה פנסי גינה מעוצבים וקסומים. והבנות בבני עקיבא עם התסרוקות המושלמות ושמלות ליל שבת המופלאות, והקורא הקבוע בתורה(היי.. גם אני הייתי מושלם כשקראתי בתורה), והמכוניות של השכנים, והמדריכות שלי בתנועה אבל הכי מושלמות היו הקומונריות, שאחת מהן אמרה לי פעם שגם אני מושלם, כי אני בא ממשפחה טובה ומחונכת ואין לי על מה להתלונן. ולא ידעתי להגיד לה אבל היום אני יודע שכבר אז הלב שלי היה שבור.

יום חמישי, 14 באפריל 2011

מחוברות שתיים - איכס או איכות?

אני זוכר את הימים בהם נחשפתי לראשונה ל"יומן" של פרלוב. כ"כ הוקסמתי, וכ"כ הבנתי את השימוש המחוכם שלו בשפה, וכ"כ הערצתי אותו - טוב, לימדו אותנו להעריץ אותו... ולא שמתי מספיק לב לבעיה אחת קטנה: החיים הפרטיים שלו - כיצד הם הושפעו מנוכחות המצלמה? אז נכון, הוא לעיתים פספס מרק טעים, אבל... זה הכל? עם הזמן למדתי קצת יותר על המניפולציות שלו על הצופה, והנחתי שאדם גאון כמותו ידע היטב מה הוא עושה. אחרי הכל הבחירה שלו לעשות את היומנים הייתה חלוצית, מקורית, ייחודית. אדם שעושה בחירה אמנותית שכזאת מן הסתם יודע מה הוא עושה. מה שהניע אותו לא היה חיפוש אחר רייטינג, אחרי הכל הוא לא חשב שמישהו בכלל ירצה לראות את היומנים. הוא התחיל לעשות אותם כי לא היה לו מימון לעסוק בשום דבר אחר, ולצלם יומן אישי היה פשוט, זמין וזול. מה שהניע אותו היה לגלות שפה חדשה, לגלות דרך חדשה לבטא את עצמו. ומכיוון שהיה אמן מוכשר - הוא אכן יצר יצירה חשובה, מקורית, מעניינת, תוך שליטה מלאה שלו במה לספר, מה להסתיר, מתי לזרוק לצופה את האמת בפרצוף ומתי להסתיר ולרמות.
עם הזמן היומן הפך לז'אנר שלם. רבים ניסו לעשות יומנים פרלוביים, ולא הפריע להם שפרלוב היה גאון יחיד במינו. בעיני, יומני פרלוב נותרו יצירה יחידה במינה, עם פואטיקה המבוססת גם על שימוש וירטואוזי בשפה הקולנועית, לא רק על תכנים. אבל זה היה במאה שעברה. איפה פרלוב ואיפה אנחנו?...
טוב, קשה לי להאמין ש"מחוברות" מנסה להתייחס במשהו לפרלוב, ובכ"ז קשה שלא להיעצב לנוכח סדרה שבנויה כל כולה על "טבעיות" מלאכותית נטולת שמץ תחכום ועל פרובוקציות שלא ברור מה גרוע יותר - האפשרות שהן טבעיות או האפשרות שהן מלאכותיות?... כמובן, מכיוון שהגיבורות אינן קולנועניות גם אין אנו נחשפים לשימוש מושכל בשפה. או איזשהו שימוש. היומיומיות מוטחת בפרצופנו, ממש כשם שהיומיומיות האמיתית של עצמנו מוטחת בפרצופנו יום-יום, ואפילו ארועים "דרמטיים" או מבויימים נתפסים בעיני כ... סתם ארועים, יומיומיים ונטולי ייחוד. הבעיה מתחילה, בעיני, במושג "אינטימיות". כשפרלוב לוקח אותנו למסע בתוך חייו - הוא מצליח לשמר את תחושת האינטימיות. הוא מצליח בכך קודם כל כי הוא יודע מהו המושג הזה. המודעות הזאת הופכת את ההצצה לחייו לסוג של קסם. לעומת זאת, גיבורות "מחוברות" תופסות את התיעוד כויתור מוחלט על האינטימיות - וזאת בהנחה שמלכתחילה הן ידעו מהי אינטימיות.
קחו לדוגמא את שיר נוסצקי. או. קיי. אז העורך שלך מבקש ממך להתנזר מסקס במשך חודש ולכתוב על זה בעיתון. כי את עיתונאית. וזה נושא חשוב, לא? ארוע כזה, בעיני, נתפס כהטרדה מינית פר-אקסלנס. הנה עורך גבר מבקש לפשפש בחיי המין של עיתונאית הכפופה לו. אבל העובדה שהוא יודע שזה מצולם ומשודר מרוקן את הסיטואציה הכביכול טעונה הזו מכל משמעות דרמטית, שהרי אתה מבין שאחת מן השתיים: או שזה מבויים לשם הפרובוקציה, או שמדובר בדמויות שממילא לא שומרות על פרטיותן כך שאי אפשר לחדור לפרטיותו של אדם שאינו שומר עליה. שיר טוענת שהתנזרות מסקס היא מבחן לאהבה, אבל היא לחלוטין לא מבינה שהכנסת המצלמה לחדר המיטות היא סוג של... איך אומרים את זה? כדור בראש לאהבה? היכן היא הייתה בשיעור בו למדו על חשיבות האינטימיות לבניית ותיחזוק הזוגיות?
את אותו הדבר ניתן לומר לגבי דינה, שאיננה מבינה את ההשפלה שהיא עוברת מבן זוגה החוסך ממנה חיבוק לאחר שהיא מתעדת אותם בלכתם לישון יחד. היי,אם בת זוגי הייתה מכניסה מצלמה לחדר המיטות שלי, הייתי זורק אותה(לו היה לי אומץ...). לא חוסך ממנה חיבוק. היעדרה של האינטימיות הופכת את ה"הצצה" בדמויות לעניין טכני, נטול קסם, כשהקסם היחידי יכול להתבסס רק על הפער בין מודעותו של הצופה לבעייתיות שבחשיפה לבין חוסר מודעותן של הדמויות.
היו שהגדירו את הסדרה כמסע אחר האהבה. אז זהו, שמסע אחר האהבה לא יכול להתקיים בנוכחות המצלמה. מה לעשות. מסע אחר הריגוש, לעומת זאת, יכול גם יכול. וזה מה שיש לנו כאן: מסע אחר הריגוש.(כשמיקה ומיקי אולי מהווים סוג של יוצא מן הכלל כאן, בגלל בגרותם היחסית ויכולתם לשחק במה לחשוף ומה להסתיר).
אז איזה ערך יש לסדרה כזאת? במובן מסויים, מחוברות דומה לתחרויות הכרוכות בסיכון לא-נחוץ למתמודדים. גם כאן, הכנסת המצלמה לחדרי חדרים מהווה איום ממשי על בריאותן הנפשית של הדמויות, ובטח שאיום ממשי על מערכות היחסים שלהן. אלא שבמידה והדמויות רגילות להתנהל בצורה כה חושפנית בחיי היום-יום שלהן, הרי שמדובר בסך הכל בהצצה לחייהן של נשים אקס-היביציוניסטיות. ובמידה וחושפנות שכזאת פופלרית בימינו(והיא פופולרית. כן,כן) - אז יש לנו כאן תיעוד של תופעה תרבותית. הבעיה היחידה שלי עם התיעוד הזה, היא שהוא נטול מודעות עצמית. אולי טרם צפיתי במספיק פרקים בסדרה, אבל בינתיים נראה לי שאף אחד - לא המשתתפות ולא יוצרי הסדרה - לא מסוגל להנכיח איזשהו מבט מודע לבעייתיות שבויתור על האינטימיות. וזה לא מפתיע: מבט מודע שכזה עשוי לערער את הבסיס תחת עצם יצירתה של סדרה שכזאת. אבל אולי אתבדה. בינתיים, היעדרו של מבט שכזה הופך את הסדרה לבעיה עצמה, ולא לתיעוד שלה.
ג"נ: יוצרת "מחוברות 2" גו'לי שלז הייתה מורה שלי לסימסטר אחד או שניים, ולא הייתי תלמיד מוצלח במיוחד. 

יום שני, 11 באפריל 2011

שוב חוזר הכאב... כאב הלב

הלב הוא עניין רגיש. בסה"כ מדובר במכונה פשוטה למדי. משאבה בסה"כ. מצבי הרוח המשתנים שלנו משפיעים על פעולתה, אבל היא ממשיכה לשאוב ולדחוף את הדם לכל המקומות הנחוצים. המציאות הישראלית הלחוצה ביום-יום לא מיטיבה עם מצב הרוח שלנו, ואז גם הלב שלנו... מושפע לרעה. לכן רבים מאיתנו מפתחים עם הגיל בעיות לב.
אבל לא אצל כולם הלב מחכה לבלאי. יש כאלה שהלב שלהם מפסיק סתם כך לעבוד, בלי התראה מוקדמת. זה יכול לנבוע ממום מולד - כמו שקרה לשני אחים כדורגלנים שמתו אחד אחרי השני בהפרש של שנים ספורות במהלך משחק כדורגל, שניהם בגיל הטיפש עשרה. לעיתים קרובות הסיבה לא לגמרי ברורה - כמו אצל מני לוי, כדורגלן מכבי ת"א. המהירות בה מגיע טיפול מתאים לאדם שליבו חדל לעבוד משפיעה על התוצאה(אך לא מבטיחה דבר, כמובן) - וכל תוצאה אפשרית: החל ממוות וכלה בהמשך חיים רגילים, כפי שקרה, למשל, לשופט הכדורגל דאוד סוהיל.
המקרים המוכרים יותר הם המקרים הפתאומיים - בגלל ההפתעה הכרוכה בהם, הם זוכים להרבה תשומת לב. אבל לפעמים מדובר בתהליך. רוב חברי מכירים את שירלי - האקסית שלי, שעברה השתלת לב מוצלחת - אצלה הלב התדרדר בתהליך שנמשך כמה שנים. התהליך היה נסתר זמן רב, ורק כשחלתה שירלי בדלקת ריאות חריפה פתאום עלו על זה שזו לא סתם דלקת ריאות, ושליבה מתפקד ברמה נמוכה באופן קיצוני. ועדיין, חלפה שנה עד שהתחילו אצלה ארועים שהיו קרובים - אולי - לדום לב, שבעקבותיהם היא הוכנסה לרשימת ההמתנה להשתלה.
כמובן, השתלה היא פתרון כשאין ברירה אחרת. ישנן בעיות שונות בלב ולהן פתרונות שונים. אינני בקי בכל העניינים, אבל אני מכיר היטב את החרדה העצומה הכרוכה בלהיות לצד מישהו אהוב שחייו תלויים על חוט השערה. ועדיין, אצל כל אחד החרדה הזאת שונה. היא תלויה בכמה תמיכה יש לך מסביב. בכמה אתה יכול להוציא החוצה את מה שאתה מרגיש באמת. ובכמה המשפחה שלך נמצאת בפנים ותומכת ומכילה.
כששירלי חלתה, המצב היה מסובך ביותר. שנינו לא הצלחנו לבטא את כל הפחדים שלנו, וניסינו להיות חזקים למען אחרים. בשורה התחתונה - שירלי עברה השתלה מוצלחת והחלימה. אבל אצל שנינו נותרו משקעים לא פשוטים מאותה תקופה. בשעה זו ידידה טובה שלי נמצאת ליד מיטתו של בעלה לאחר שליבו פסק לרגע מלפעום - ואין לי אלא לחזק אותה, ולהתפלל שבמהרה ישוב לאיתנו.
לילה טוב, ורפואה שלמה לרב סיון בן סימה כהן, בעלה של אפרת.

ברוכים הבאים לבלוג הבינלאומי שלי

בהתחלה, התרגלתי לעובדה שרק חברים שלי קוראים את הבלוג.
ידעתי שעם הזמן יקראו אותו עוד אנשים - בתנאי שיהיה מעניין, כמובן.
ואכן, כשאני כותב מעניין(ובינינו, זה לא תמיד יוצא לי מי יודע כמה, נכון?...), 
אז יש עליה בכמות הצפיות.
א-בל, בשבוע שעבר פתאום חצי מכמות הצפיות בבלוג שלי הייתה מארה"ב.
אז נכון שיש לי כמה חברים בארה"ב, אבל... לא עד כדי כך.
השבוע זה נהיה יותר מוזר: פתאום חמישית מהצפיות הן מספרד(ספרד??? מי יש לי בספרד???
מי נסע לברצלונה בדיל של הדקה ה-90 ולא סיפר לי שלא אקנא? הא! עכשיו אני מקנא!!!),
ועוד נתח קטן מגרמניה(טוב, את זה אני כבר יכול להסביר) כשהצפיות מארה"ב ממשיכות להצטבר
- השבוע הן באזור השליש.
מה שעוד מפתיע, שבשבוע האחרון הכי הרבה צפיות יש מפיירפוקס. לא ידעתי שזה דפדפן כה פופולרי...
מה כל זה מלמד אותנו? האמת שכלום. זה סתם כיף לדעת שיש לי קוראים פה ושם ושם ופה.
סתם קצת מפתיע שכ"כ מעט - יחסית - קוראים מהארץ...
אז תודה רבה לכם, תהיו היכן שתהיו,
ומכיוון שכל מי שקורא עברית בחו"ל הוא ישראלי שרחוק מפה(ומת מגעגועים, נכון?...) - אז אל דאגה.
כל האקשן שאתם קוראים באינטרנט - זה נועד להטעות את האוייב,
שיחשוב שאנחנו באמת מסוכסכים וקרועים אחד מהשני עד לעצם...
לילה טוב, ונשיקות לכולם!

יום שבת, 9 באפריל 2011

דרושה מורה

זה התחיל כשאמרו לי שתכל'ס - אני חתיך. כמובן שידעתי שזה שקר, אבל הבנתי שאם אפשר לעבוד עלי עם העניין הזה - גם אני יכול לעבוד על אחרים...ממממ....על אחרות! כמובן שהייתי נשוי וכל זה, אבל קצת תשומת לב ידידותית לא הזיקה אף פעם.
ואז התגרשתי, והתחילו להגיד לי: שמע, גרוש בגילך, בלי ילדים - זה יותר טוב מרווק! ועוד אתה נראה כ"כ צעיר לגילך...(שוב פעם? מה יש להם עם המראה שלי???). גם אלה שפרסמו אותי בשושבינים הבהירו לי: על כל גרוש בגילך יש מינימום עשר גרושות(מה??? לאן נעלמים כל הגברים שהנשים האלה התגרשו מהם?!). השוק לטובתך!!! ואני הבנתי: אני חזק בעניינים!!!!!! ואכן, הצעות החלו לזרום. נשים יפות, חכמות, רגישות, מכל הסוגים והמינים, העדות, הזרמים והעמדות הפוליטיות. נדמה היה שכולן ששות לצאת איתי, או לפחות לדבר איתי בטלפון. אלא שצצה בעיה קטנה: הן לא רצו יותר מזה.
עם הזמן השדכניות גם הן גילו אותי, והפכתי ממש לפופולרי אצלן. את מי הן לא ניסו להכיר לי? הן באו עם הצעות את מה להסתיר, מה להדגיש, איך ועל מה לדבר - עד כדי כך הייתי מצוייד שתכל'ס הייתי אמור להצליח עם כל מי שרק יציעו לי. אבל... משהו תמיד התפקשש. ולקח לי זמן, אבל בסוף עליתי על זה: אני לא יודע להרגיש, על אחת כמה וכמה לבטא את מה שאני מרגיש.
קודם כל הסבר קצר: בחורות נורא אוהבות ביטויי רגש. את זה תמיד ידעתי. לכן גם למדתי - בקצב שלי ;-) - מתי ואיך לומר לאשה: "אני אוהב אותך!" ובדיוק איזה מבט לשים. האמת, לא חשבתי שגם צריך להתכוון לזה. כי איך לעזאזל מתכוונים למשפט כזה?... למדתי גם לדבר על הרגשות שלי, ועל הרגשות שלה, ועל לאן אנו הולכים ולפני מי אנו עתידין לתת דין וחשבון ועל מה... אבל אף אחת לא לימדה אותי באמת להרגיש. אינני יודע מדוע, אולי בגלל שאני רגיש וזה בא מאותו שורש, בחורות חושבות שאני גם יודע היטב מה אני מרגיש. אז זהו, שזה עובד הפוך: קחו למשל בנאדם שהעור שלו כה רגיש שכל מגע מרגיש לו כמו כוויה. נראה לכן שהוא באמת יודע מתי כואב לו הראש?... אז זהו - אצלי זה אותו דבר. בערך.
כמובן, יש כאלה ששואלות איך כל זה התחיל. וזה סיפור מאוד ארוך: כשהייתי ילד למדתי שרגשות זה משהו נשי(הפתעה, נכון?..)וגברים לא מחצינים רגשות. יתרה מזו, למדתי שרגשות זה משהו מפחיד, מאיים ומסוכן. עכשיו נסו לשכנע אותי שיש בזה גם משהו נעים כזה, מפנק, מחמם, מתוק... איכס!!! זהו, עד כאן הסיפור הארוך.
אז מה אני בעצם אומר? נסיכות יקרות, אני יודע שלימדו אתכן שנסיכים יודעים להגיד את המילים הנכונות ברגעים הנכונים, ושהם כ"כ רגישים אליכן, וכ"כ מבינים ומכילים וכ"כ יודעים לבטא את הרגשות של עצמם... אז זהו, אני יודע שרוב הגברים אכן כאלה, אבל עבור המיעוט הנכה-רגשית שאני משתייך אליו - אנא, גלו מעט התחשבות ואם יש בכן בעלות כישורי הוראה בלתי מנוצלים - למדונו את השיר הפשוט של הרגש.
שבוע טוב, ובהצלחה

יום שישי, 8 באפריל 2011

זהו, שלא

ואז היא אמרה שלא.

מה, ככה?

כן, היא בחורה רצינית. לא רוצה לשחק משחקים.

ואתה?

מה אני?

זה מה שאתה רוצה? לשחק משחקים?

ברור שלא... גם אני ראיתי את זה עומד לקרות.

אז למה לא אמרת כלום?

כי קיוויתי, שאולי, בכ"ז, ואולי אני בכלל טועה והכל סבבה.

מבאס.

מתרגלים.

זה כבר כמה פעמים...

בדיוק - מתרגלים.

לא כואב?

כואב כואב, אבל מה אפשר לעשות?

אולי צריך לנסות משהו חדש?

מה זה משהו חדש? כל בחורה זה משהו חדש.

אני מתכוון... לשנות את הגישה.

כלומר?

אם אתה מנסה להגדיר בדיוק מה אתה רוצה, ומנסה להשיג בדיוק את זה - יש סיכוי יותר טוב שתשיג את זה.

לא הבנתי.

אני מתכוון שאם היית באמת ובתמים מאמין שזה יכול להצליח - היא הייתה נשארת איתך.

כלומר, אם הייתי משחק אותה שזאת הבחורה המושלמת ביותר עלי אדמות, היא הייתה נשארת איתי? בחייך.

זה מה שאתה מחפש? את הבחורה המושלמת ביותר עלי אדמות?

אני מחפש מישהי שתגרום לי להרגיש נאהב.

ואיך בדיוק אתה מתכנן להשיג את זה?

אני לא יודע.

איך השגת את זה בעבר?

מי אמר שהשגתי את זה בעבר?

היית נשוי, היו לך חברות, לא?

טוב, בסדר. אבל זה לא יקרה שוב.

למה לא?

כי זה לא היה אמיתי. זה אף פעם לא אמיתי.

ל-מ-ה ל-א?

כי אף אישה שאוהבת אותך לא תוכל לגרום לך לחוש נאהב אם אינך אוהב את עצמך.

ומה יגרום לך לאהוב את עצמך?

יום חמישי, 7 באפריל 2011

מחוץ למחנה

בעקבות הירצחו של ג'וליאנו מר בג'נין עלו בי מחשבות נוגות על יכולת ההכלה ההולכת ומצטמצמת של החברה שלנו(ואולי אני סתם חרדתי, ויכולת ההכלה שלנו פעם הייתה מצומצמת בהרבה? פעם רק "העולם הזה" העז לפרסם דברים שהיום כל אחד שם בטוויטר שלו שניה אחרי שהוא יודע מזה). אחרי הכל, לכל חברה ישנם גבולות שמי שלא מצליח להיכנס בהם נחשב לאאוטסיידר - בעיני עצמו, בעיני אחרים או גם וגם - כשזהות זו משפיעה על בחירותיו בחיים ועל האופן בו הוא מתמודד עם המציאות המשתנה. במדינה השרויה במאבק מתמיד בין יהודים וערבים, כבן לאב ערבי ואם יהודיה ג'וליאנו היה למעשה אאוטסיידר מבטן. זהותו המפוצלת הטעינה את אישיותו בדרמה ששירתה אותו היטב כשחקן, אך היותו שחקן ענק לא באה מספיק לידי ביטוי מפני שאמנות בכלל וקולנוע בפרט מעולם לא זכו בארץ להכרה ולתמיכה ממסדית שיאפשרו יצירת כמות מינימלית של הזדמנויות קולנועיות הנצרכות לתחזוקתו של כוכב קולנוע באשר הוא. ג'וליאנו לא יחיד במובן זה: בארץ צמחו לא מעט שחקנים דרמטיים בעלי פוטנציאל להפוך לכוכבי-על, אך מצאי ההזדמנויות המצומצם הכריח אותם להסתפק במועט ולמצוא אפיקי ביטוי חליפיים לדרמה הפנימית שבהם. אורי זוהר ושולי רנד, למשל, בחרו בדרך הדת(חוויות דתיות רבות טעונות דרמטית במידה כזו המאפשרת סיפוק עצום ליצרים הדרמטיים של כל שחקן), אסי דיין בחר בדרך של הרס עצמי, וג'וליאנו - זהותו היהודית-ערבית כמו הכתיבה לו חיים של קונפליקט מתמיד בין היהודים עבורם הוא ערבי מדי ובין ערבים עבורם הוא משת"פ, חיים בהם אין צורך לחפש את הדרמה - היא פשוט נמצאת שם בכל רגע ורגע מעצם זהותו.
באופן אירוני, נרצח ג'וליאנו בשבוע בו נקראת פרשת "מצורע". הצרעת כפי שהתורה ומקורותינו מעצבים אותה איננה מחלה פיזית, כי אם נגע רוחני הנובע מלשון הרע - הלא הוא הכלי המרכזי בו אנו, בני האדם, משתמשים להדרתם של אאוטסיידרים מקרבנו. בעולם האידיאלי של התורה, עולם נקי מלשון הרע, אין בעצם אאוטסיידרים. כל אחד יכול להרגיש את עצמו כחלק מן החברה, אלא אם כן הוא מודר מאיזושהי פעילות ציבורית או דתית. כלומר, רק הא-ל - ע"י שליחיו הכהנים, המחוייבים לדיוק וצייתנות מוחלטת להגדרות הדתיות, ללא טעם אישי - רק הוא יכול להגדיר אאוטסיידר. ה"צרעת" באה מעצמה, וחולפת מעצמה - ולנו, בני האדם, אין כל יכולת להשפיע על היותו של אדם "במרכז" או "בשוליים". כאמור, זהו העולם האידיאלי. בעולמנו הנוכחי, אדם "מצורע" לרוב מונצח ככזה. אין ורסטיליות בין שוליים למרכז. אין קבלה והכלה של אחר, ואין גם תחלופה של ממש בין צדדים שונים של החברה. רוב האנשים נשארים לנצח בתוך קליפת זהותם, תוך ויתור על תהליך הזיקוק הגואל את הזהות האנושית מזרותה לעצמה. לכן, התהליך המתואר בראשית פרשת "מצורע", בו המצורע חוזר אל המחנה, הוא תהליך כ"כ זר ומוזר לחברה שלנו, חברה בה מי שבחוץ - נשאר בחוץ.
שבת שלום.