אני לא יודע איך אני תמיד מופתע ככה. כל חג אני מתבאס מזה שעוד אין לי משפחה, ואני מוצא את עצמי נודד צפונה לביתו החם של אחי הבכור(שגר ברמג"ש), עם ציפיות ללא יותר מאשר מנוחה - ובסופו של דבר אני מקבל קצת יותר. וכל חג לקצת הזה מתווסף עוד קצת, ואני עדיין לא החלטתי מתי אפשר יהיה לשנות את הגדרתו ל"הרבה". אולי הפעם?
ביומיים הראשונים של החג הייתי בדכאון. מנסיוני, "דכאון" הוא כלי נהדר לבער את החמץ שבלב. אז בליל הסדר היו רגעים מגניבים בהחלט(אחד מי יודע וחד גדיא עם תנועות! בקרוב בדיוידי), ולמחרת היינו בפסגת המירון המפעימה(והקפואה), ובמקביל הדכאון שרף לו לאיטו את כל המחשבות, הפחדים, המתחים, הכעסים...
ביום חמישי הגיע הזמן לצאת מהדכאון, ונסעתי עם אחייניתי וב"ב - שהם בעלה וביתה. יהודיתי הקטנטנה(תיכף בכיתה א) ליוותה אותי לאורך כל הדרך, שמרה עלי כשההורים שלה יצאו מהרכב לקניות, החזיקה לי את היד כשעלינו ברכבל בחרמון(הקפוא!), ושמרה עלי שלא אפול כשהתקרבנו לקצה המצוק להתבונן על הנוף. בכלל, החרמון היה יפהפה אותו יום - עם שלוגיות המעטרות את שלוחותיו השונות, עם ראות בינונית שאפשרה לנו לראות היטב את מצפה-שלגים, את שלוחות החרמון השונות, ואת צפון רמת הגולן(כולל מזרעת בית-ג'אן הסורית).
בשישי הגיע הזמן "להתפרע": המשפחה נסעה לפארק המים של יראון, ואני ניצלתי את ההזדמנות, ויחד עם ל' - בחורה מקסימה לכשעצמה - העזתי לשחזר את המסלול של נחל אביב הסמוך, אותו עשיתי כמוביל קבוצה בניווטי מחנה סיירים(אוגוסט 1990. מישהו כאן היה בחיים אז?...). מסתבר שגם כיום, ללא מפה, מדובר במסלול קל ביותר - לא פלא שלפני עשרים שנה סיימנו אותו כמה שעות מוקדם מדי והתייבשנו שעות בכניסה ליראון... במהלך המסלול ירד עלינו גשם קליל, וחוץ מבוץ על הנעליים דווקא היה נחמד ביותר. במהלך המסלול הסתבר שכהרגלי נתתי חלון זמן קצר מדי למסלול, ול' הציעה שבמקום לעכב את המשפחה כדי לקחת אותנו אנחנו נבנה על טרמפים. וכך, למרות שזה לכאורה מאוד מפחיד לבנות על טרמפים ביום שישי אחה"צ, מצאנו את עצמנו מיטלטלים בדרכים, ותוך 7 טרמפים שונים ושעה וחצי בלבד, סגרנו דרך שבנסיעה ישירה לוקחת כשעה - מגבול לבנון ועד דרום רמה"ג.
מדהים, אה?
החוויה המפעימה של לקחת טרמפים ביום שישי אחה"צ נתנה לי בטחון, וביום א - שוב יום קצר - נסעתי לטיול נוסף מבוסס-טרמפים, הפעם לבד, ושוב למרחק רב - עד הר אודם(צפון הרמה). ולמרות המחסור בבחורה(שכידוע עוזרת מאוד בתחום זה) - הצלחתי תוך שישה טרמפים(ושעתיים) להגיע ליעד.
המסלול עצמו התברר כבחירה מאוד מוצלחת. הוא מתחיל בקטע מיער אודם בו צפיפות העצים גבוהה מאוד(לפי המפה יש שם גם ריכוז סחלבים - לא התעכבתי לחפש), אח"כ ישנו טיפוס ממושך בין חלקות מטעים של תושבי מסעדה הסמוכה, עד שמגיעים לפסגת ההר(שאכן אדום - כיאה לשמו, ולצערנו יש בו שלל פציעות של מחצבות שחמדו את אדמתו). בדרך חלפו על פני 3 רוכבי אופניים, ועל הפסגה נתקלתי בעוד משפחה - ואלה כמעט כל המטיילים(+עדר כבשים) בהם נפגשתי במסלול(שמהווה חלק משביל הגולן). מפסגת ההר נפרס נוף משכר - תוצאה של יומיים גשם בשישי-שבת שניקו את האוויר ושמיים כחולים - החל מכל חלקה הצפוני של הרמה והר החרמון(על מוצביו השונים), דרך אצבע הגליל והרי דרום לבנון, ועד הכנרת הרחוקה השקועה בדרום בין הגולן לגליל. והגולן נראה מצויין באותו יום - כיאה לאביב.
המשך המסלול חלף על גבולו הדרום-מזרחי של יער אודם, ואז עבר ליער אלרום(יער נטוע ברושים ואורנים), והסתיים באנדרטת פלס"ר 7. (כל החלק השני היה קצת יותר משעמם. בקבוצה זה היה עובר יותר טוב...).
גם את הדרך חזרה עשיתי בטרמפים - והפעם תוך 4 טרמפים ושעה הייתי שוב ברמג"ש.
במוצאי שביעי של פסח היה לי שוב טרמפ - באדיבותה של ל' - כמעט עד הבית, וכך יכלתי "ליפול" ישירות ליום הפתוח שהתקיים באיסרו חג במעלה...
כרגע אני מנסה "לסחוב" על האנרגיות של החג. חבל שביום-יום יש כ"כ הרבה מתח ולחץ, ולא כל הזמן אנו חיים בחופש נצחי, אדונים לעצמנו, יכולים לנסוע ולחזור לאן ומתי שבא לנו(ובעלי המשפחות מתבקשים לשתוק. מה אתם רוצים, להנות מכל העולמות? גם משפחה, וגם חופש של ממש?...).
נ.ב. : שאני אכתוב מילה על אוכל בפסח? אני?! מה פתאום! אבל היה מעולה.
ביומיים הראשונים של החג הייתי בדכאון. מנסיוני, "דכאון" הוא כלי נהדר לבער את החמץ שבלב. אז בליל הסדר היו רגעים מגניבים בהחלט(אחד מי יודע וחד גדיא עם תנועות! בקרוב בדיוידי), ולמחרת היינו בפסגת המירון המפעימה(והקפואה), ובמקביל הדכאון שרף לו לאיטו את כל המחשבות, הפחדים, המתחים, הכעסים...
ביום חמישי הגיע הזמן לצאת מהדכאון, ונסעתי עם אחייניתי וב"ב - שהם בעלה וביתה. יהודיתי הקטנטנה(תיכף בכיתה א) ליוותה אותי לאורך כל הדרך, שמרה עלי כשההורים שלה יצאו מהרכב לקניות, החזיקה לי את היד כשעלינו ברכבל בחרמון(הקפוא!), ושמרה עלי שלא אפול כשהתקרבנו לקצה המצוק להתבונן על הנוף. בכלל, החרמון היה יפהפה אותו יום - עם שלוגיות המעטרות את שלוחותיו השונות, עם ראות בינונית שאפשרה לנו לראות היטב את מצפה-שלגים, את שלוחות החרמון השונות, ואת צפון רמת הגולן(כולל מזרעת בית-ג'אן הסורית).
בשישי הגיע הזמן "להתפרע": המשפחה נסעה לפארק המים של יראון, ואני ניצלתי את ההזדמנות, ויחד עם ל' - בחורה מקסימה לכשעצמה - העזתי לשחזר את המסלול של נחל אביב הסמוך, אותו עשיתי כמוביל קבוצה בניווטי מחנה סיירים(אוגוסט 1990. מישהו כאן היה בחיים אז?...). מסתבר שגם כיום, ללא מפה, מדובר במסלול קל ביותר - לא פלא שלפני עשרים שנה סיימנו אותו כמה שעות מוקדם מדי והתייבשנו שעות בכניסה ליראון... במהלך המסלול ירד עלינו גשם קליל, וחוץ מבוץ על הנעליים דווקא היה נחמד ביותר. במהלך המסלול הסתבר שכהרגלי נתתי חלון זמן קצר מדי למסלול, ול' הציעה שבמקום לעכב את המשפחה כדי לקחת אותנו אנחנו נבנה על טרמפים. וכך, למרות שזה לכאורה מאוד מפחיד לבנות על טרמפים ביום שישי אחה"צ, מצאנו את עצמנו מיטלטלים בדרכים, ותוך 7 טרמפים שונים ושעה וחצי בלבד, סגרנו דרך שבנסיעה ישירה לוקחת כשעה - מגבול לבנון ועד דרום רמה"ג.
מדהים, אה?
החוויה המפעימה של לקחת טרמפים ביום שישי אחה"צ נתנה לי בטחון, וביום א - שוב יום קצר - נסעתי לטיול נוסף מבוסס-טרמפים, הפעם לבד, ושוב למרחק רב - עד הר אודם(צפון הרמה). ולמרות המחסור בבחורה(שכידוע עוזרת מאוד בתחום זה) - הצלחתי תוך שישה טרמפים(ושעתיים) להגיע ליעד.
המסלול עצמו התברר כבחירה מאוד מוצלחת. הוא מתחיל בקטע מיער אודם בו צפיפות העצים גבוהה מאוד(לפי המפה יש שם גם ריכוז סחלבים - לא התעכבתי לחפש), אח"כ ישנו טיפוס ממושך בין חלקות מטעים של תושבי מסעדה הסמוכה, עד שמגיעים לפסגת ההר(שאכן אדום - כיאה לשמו, ולצערנו יש בו שלל פציעות של מחצבות שחמדו את אדמתו). בדרך חלפו על פני 3 רוכבי אופניים, ועל הפסגה נתקלתי בעוד משפחה - ואלה כמעט כל המטיילים(+עדר כבשים) בהם נפגשתי במסלול(שמהווה חלק משביל הגולן). מפסגת ההר נפרס נוף משכר - תוצאה של יומיים גשם בשישי-שבת שניקו את האוויר ושמיים כחולים - החל מכל חלקה הצפוני של הרמה והר החרמון(על מוצביו השונים), דרך אצבע הגליל והרי דרום לבנון, ועד הכנרת הרחוקה השקועה בדרום בין הגולן לגליל. והגולן נראה מצויין באותו יום - כיאה לאביב.
המשך המסלול חלף על גבולו הדרום-מזרחי של יער אודם, ואז עבר ליער אלרום(יער נטוע ברושים ואורנים), והסתיים באנדרטת פלס"ר 7. (כל החלק השני היה קצת יותר משעמם. בקבוצה זה היה עובר יותר טוב...).
גם את הדרך חזרה עשיתי בטרמפים - והפעם תוך 4 טרמפים ושעה הייתי שוב ברמג"ש.
במוצאי שביעי של פסח היה לי שוב טרמפ - באדיבותה של ל' - כמעט עד הבית, וכך יכלתי "ליפול" ישירות ליום הפתוח שהתקיים באיסרו חג במעלה...
כרגע אני מנסה "לסחוב" על האנרגיות של החג. חבל שביום-יום יש כ"כ הרבה מתח ולחץ, ולא כל הזמן אנו חיים בחופש נצחי, אדונים לעצמנו, יכולים לנסוע ולחזור לאן ומתי שבא לנו(ובעלי המשפחות מתבקשים לשתוק. מה אתם רוצים, להנות מכל העולמות? גם משפחה, וגם חופש של ממש?...).
נ.ב. : שאני אכתוב מילה על אוכל בפסח? אני?! מה פתאום! אבל היה מעולה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה