בסרט "רעות" של סיגל עמנואל צפיתי אמש במסגרת פסטיבל דוקאביב. מדובר בסרט המתעד ארבע משנות חייה של רעות - מגיל 17 ועד גיל 21 - נערה/אישה חסרת בית, כולל מאבקיה השונים מול דורשי טובתה האמיתיים והמזוייפים. הסרט נותן פתחון פה לכולם - לרעות, כמובן, לעורך דינה, לרבנית שניסתה לעזור, לחברה, לאמא המאמצת של בנה הבכור ולגבר הערבי שלקח אותה תחת חסותו כאשתו, ובמקביל חושף גם את האינטרסים החבויים של כולם. ולמי אין אינטרסים? רעות, בעלת נסיון חיים מר, לא נותנת אמון באיש, ובכך מזמינה את כולם לקרב מוחות מולה. אבל האם יש לה בכלל סיכוי? ומהי מטרת המלחמה שלה, בעצם?... והאם הבמאית לא נופלת קרבן לחוסר האמון הבסיסי של רעות בבני אדם?
מבלי לחשוף יותר מדי, הסרט מגלה לנו כבר בהתחלה שרעות לא תנצח בסוף. בכך הוא מציל אותנו מליפול למחשבות מסוג: "היא חיה ברחוב, היא מכירה את חוקי הרחוב - היא בטח יודעת מה היא עושה". אז זהו, שלא. רעות מפסידה. ולנו אין ברירה אלא לעבור איתה את המלחמה, לראות את המהלכים - המוצלחים והכושלים - ולגלות שבעצם לרעות יש מטרה. לא בטוח שהיא יודעת אותה, וגם אם כן - די ברור שהיא לא יודעת כיצד להשיג אותה, ובעצם... לא בטוח שהמטרה שלה ברת השגה. שכן מה שרעות רוצה הם חום ואהבה אנושיים. אמון. ואולי... אולי היא גם רוצה להיות ילדה. ילדה שמעולם לא הייתה. ילדה שמקבלת יחס חם.
הנשק הקולנועי העיקרי של רעות הם הפנים שלה. הן אומרות כ"כ הרבה. הקלוז-אפים שלה מגלים הכל, עוד לפני ששמענו מה הסיפור שלה. הפנים שלה, שאומרות ייאוש, עומדות בסתירה למלחמה הסיזיפית שהיא מנהלת מול רשויות הרווחה. רשויות הרווחה שדואגות לילדים שלה - אך לא לה (ואולי הן גם לא מסוגלות. לרשויות הרווחה לא ניתן פתחון פה בסרט, אבל אולי זה רק בגלל שלא הייתה דרך להביא את הצד שלהן בצורה מאוזנת. לפעמים, מה לעשות, יש רעים בסיפור...).
התבוסה של רעות, צפויה ככל שתהיה, מותירה אותנו חסרי אונים כמותה. חסרי אונים מול אכזריותם של החיים. ולא היינו יכולים להתחבר לזה, לולא חווינו בעצמנו את חוסר האונים שלנו מול הזמן החולף ומרחיק אותנו מן הילדות. הזמן הכופה עלינו לקחת אחראיות על חיינו, ולקפוץ אל מעבר לעצמנו ולהשיג את החום והאהבה שכ"כ קשה להשיג בעולמנו הקר והמנוכר.
ויש בסרט גם מימד נוסף, מטאפורי: ישראל נולדה כמדינת-אם לכל היהודים. כמדינת-אם היא התיימרה לדאוג לכל צרכי חיינו. עד היום אנו מצפים ממנה לדאוג לנו לבטחון, לבריאות, לפרנסה, לרווחה. ועד היום אנו חשים תחושת בגידה קשה כשהיא נכשלת בכך. ומה לעשות, היא נכשלת לעיתים מזומנות בתחומים רבים. גם טיפולה ברעות היה כושל. רעות, אם כן, באובדן האמון המוחלט שלה, בייאוש העוטף אותה, מסמלת את התהום ממנה אנו כה מפחדים. התהום בה מדינת ישראל נכשלת בטיפולה בנו, ומאבדת את היכולת להבטיח את בטחוננו האישי. האם אנו מספיק חזקים לעמוד במבחן כזה ולהמשיך לתת בה, במדינה, אמון?
הסרט מהפך הקרביים הזה יוקרן בקרוב בYES-דוקו, ומומלץ מאוד:
מבלי לחשוף יותר מדי, הסרט מגלה לנו כבר בהתחלה שרעות לא תנצח בסוף. בכך הוא מציל אותנו מליפול למחשבות מסוג: "היא חיה ברחוב, היא מכירה את חוקי הרחוב - היא בטח יודעת מה היא עושה". אז זהו, שלא. רעות מפסידה. ולנו אין ברירה אלא לעבור איתה את המלחמה, לראות את המהלכים - המוצלחים והכושלים - ולגלות שבעצם לרעות יש מטרה. לא בטוח שהיא יודעת אותה, וגם אם כן - די ברור שהיא לא יודעת כיצד להשיג אותה, ובעצם... לא בטוח שהמטרה שלה ברת השגה. שכן מה שרעות רוצה הם חום ואהבה אנושיים. אמון. ואולי... אולי היא גם רוצה להיות ילדה. ילדה שמעולם לא הייתה. ילדה שמקבלת יחס חם.
הנשק הקולנועי העיקרי של רעות הם הפנים שלה. הן אומרות כ"כ הרבה. הקלוז-אפים שלה מגלים הכל, עוד לפני ששמענו מה הסיפור שלה. הפנים שלה, שאומרות ייאוש, עומדות בסתירה למלחמה הסיזיפית שהיא מנהלת מול רשויות הרווחה. רשויות הרווחה שדואגות לילדים שלה - אך לא לה (ואולי הן גם לא מסוגלות. לרשויות הרווחה לא ניתן פתחון פה בסרט, אבל אולי זה רק בגלל שלא הייתה דרך להביא את הצד שלהן בצורה מאוזנת. לפעמים, מה לעשות, יש רעים בסיפור...).
התבוסה של רעות, צפויה ככל שתהיה, מותירה אותנו חסרי אונים כמותה. חסרי אונים מול אכזריותם של החיים. ולא היינו יכולים להתחבר לזה, לולא חווינו בעצמנו את חוסר האונים שלנו מול הזמן החולף ומרחיק אותנו מן הילדות. הזמן הכופה עלינו לקחת אחראיות על חיינו, ולקפוץ אל מעבר לעצמנו ולהשיג את החום והאהבה שכ"כ קשה להשיג בעולמנו הקר והמנוכר.
ויש בסרט גם מימד נוסף, מטאפורי: ישראל נולדה כמדינת-אם לכל היהודים. כמדינת-אם היא התיימרה לדאוג לכל צרכי חיינו. עד היום אנו מצפים ממנה לדאוג לנו לבטחון, לבריאות, לפרנסה, לרווחה. ועד היום אנו חשים תחושת בגידה קשה כשהיא נכשלת בכך. ומה לעשות, היא נכשלת לעיתים מזומנות בתחומים רבים. גם טיפולה ברעות היה כושל. רעות, אם כן, באובדן האמון המוחלט שלה, בייאוש העוטף אותה, מסמלת את התהום ממנה אנו כה מפחדים. התהום בה מדינת ישראל נכשלת בטיפולה בנו, ומאבדת את היכולת להבטיח את בטחוננו האישי. האם אנו מספיק חזקים לעמוד במבחן כזה ולהמשיך לתת בה, במדינה, אמון?
הסרט מהפך הקרביים הזה יוקרן בקרוב בYES-דוקו, ומומלץ מאוד:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה