זהו פוסט רציני כביכול, ובסופו המלצה מעשית אחת.
רגשות הם עסק בעייתי. הם מתעוררים בזמנים לא נוחים, באים ומפריעים בדיוק כשצריך להתרכז, ובכלל - הם עניין די תקוע בחיינו העלובים. ובכ"ז, בלעדיהם לא היה טעם לחיינו. היכולת ליצור איזון בינם לבין החיים "הנורמטיביים" היא אמנות של ממש שמעטים בלבד - אם בכלל - יכולים להצהיר על עצמם כעל מומחים בנושא(ולא במישור התיאורטי...).
כמובן, ישנה תמיד האפשרות לשים אותם בצד ולהמשיך בחיינו. זו בחירה קלה, אך לא תמיד מעשית. ליתר דיוק, אם נוקטים בה תמיד נגלה מתישהו שהיא כלל לא מעשית. חוץ מזה שלשים אותם בצד זה, איך נאמר, די באסה, לא?
עבור רוב האנשים חיי הרגש מוקדשים בעיקר לקרובים להם. וזה בריא ונורמלי ותקין ובטיחותי שאת כל הפאדיחות והנפילות אנו עוברים מול אנשים שיש לנו בהם אמון, שאנו יודעים את תגובתם, שיש בהם מן הצפוי. כי רגש - כידוע - איננו דבר צפוי באופן כללי. בשאר תחומי החיים - קריירה, למשל - רצוי לא לערב יותר מדי רגש. זה מסוכן למדי, ועם זאת - רוב האנשים כן עושים זאת, ויש לא מעט המתייחסים לעבודתם כאל סוג של בית(כולל הח"מ). זה רע, רע, רע!!!
עם זאת, ישנם האמנים. עבורם הקריירה מבוססת על חיי הרגש. ולכן את כל רכבת ההרים שאנשים נורמלים עוברים בדל"ת אמות של משפחתם הקרובה האמנים עוברים לפעמים במרחב הציבורי לעיני כולם. זה יכול להיות מפואר, מגוחך, מרהיב, מסעיר, מכעיס, מטריד... ואפילו מסוכן. אבל כאלה הם האמנים, ולולא היו כאלה - היו נחסכות מאיתנו יצירותיהם, כולל נסכי צאן ברזל של כל תרבות שהיא.
וישנם גם ה"אידיאליסטים". אנשים שמשקיעים רגשית ה-מ-ו-ן בלתקן את העולם. וזה חשוב מאוד: לבנות התנחלויות, לפנות התנחלויות, להפגין בעד החזרת גלעד שליט, או בעד הרחבת סל התרופות, או נגד גירוש ילדי עובדים זרים, או אפילו סתם להיות בצבא/ברפואה/באקדמיה/בפוליטיקה(כן כן!) שנים תוך הקרבת קרבנות רבים - רק כי רוצים לשרת את החברה והמדינה. אבל הקרבנות לעיתים קרובות קשים, והתמורה מועטת. (כמובן, אינני טוען שכל פוליטיקאי/רופא/איש צבא/מדען עושה זאת מטעמים אידיאולוגיים. אבל יש כאלה שכן)
ויש גם אנשים שסתם מתוך תשוקה דתית משקיעים את כל כולם במשהו. לפעמים זה אכן דת, ולפעמים זה סתם איסוף פריטים חסרי ערך כלשהו - מלבד לאדם האוסף אותם.
ולכן, מומלץ לחוקק חוק שיגביל את הרצינות. כלומר, שאם אדם אכן משקיע את כל כולו במשהו, שמשלב כלשהו יהיה מחוייב לדעת לצחוק על עצמו ועל העניין עבורו הוא מגלה כ"כ מחוייבות ורצינות. תיפתחנה גם סדנאות ייעודיות לצורך העניין, ומי שלא יעבור אותן בהצלחה יוצא לאלתר מן המערכת. לאחר מכן תיערכנה ביקורות שנתיות שיבדקו באיזו מידה בוגרי הסדנא מיישמים את שלמדו. ולאלה שלא יישמו...
נ.ב. למבקרי קולנוע אפשר להשאיר חופש בחירה האם להיכלל בחוק או לא.
רגשות הם עסק בעייתי. הם מתעוררים בזמנים לא נוחים, באים ומפריעים בדיוק כשצריך להתרכז, ובכלל - הם עניין די תקוע בחיינו העלובים. ובכ"ז, בלעדיהם לא היה טעם לחיינו. היכולת ליצור איזון בינם לבין החיים "הנורמטיביים" היא אמנות של ממש שמעטים בלבד - אם בכלל - יכולים להצהיר על עצמם כעל מומחים בנושא(ולא במישור התיאורטי...).
כמובן, ישנה תמיד האפשרות לשים אותם בצד ולהמשיך בחיינו. זו בחירה קלה, אך לא תמיד מעשית. ליתר דיוק, אם נוקטים בה תמיד נגלה מתישהו שהיא כלל לא מעשית. חוץ מזה שלשים אותם בצד זה, איך נאמר, די באסה, לא?
עבור רוב האנשים חיי הרגש מוקדשים בעיקר לקרובים להם. וזה בריא ונורמלי ותקין ובטיחותי שאת כל הפאדיחות והנפילות אנו עוברים מול אנשים שיש לנו בהם אמון, שאנו יודעים את תגובתם, שיש בהם מן הצפוי. כי רגש - כידוע - איננו דבר צפוי באופן כללי. בשאר תחומי החיים - קריירה, למשל - רצוי לא לערב יותר מדי רגש. זה מסוכן למדי, ועם זאת - רוב האנשים כן עושים זאת, ויש לא מעט המתייחסים לעבודתם כאל סוג של בית(כולל הח"מ). זה רע, רע, רע!!!
עם זאת, ישנם האמנים. עבורם הקריירה מבוססת על חיי הרגש. ולכן את כל רכבת ההרים שאנשים נורמלים עוברים בדל"ת אמות של משפחתם הקרובה האמנים עוברים לפעמים במרחב הציבורי לעיני כולם. זה יכול להיות מפואר, מגוחך, מרהיב, מסעיר, מכעיס, מטריד... ואפילו מסוכן. אבל כאלה הם האמנים, ולולא היו כאלה - היו נחסכות מאיתנו יצירותיהם, כולל נסכי צאן ברזל של כל תרבות שהיא.
וישנם גם ה"אידיאליסטים". אנשים שמשקיעים רגשית ה-מ-ו-ן בלתקן את העולם. וזה חשוב מאוד: לבנות התנחלויות, לפנות התנחלויות, להפגין בעד החזרת גלעד שליט, או בעד הרחבת סל התרופות, או נגד גירוש ילדי עובדים זרים, או אפילו סתם להיות בצבא/ברפואה/באקדמיה/בפוליטיקה(כן כן!) שנים תוך הקרבת קרבנות רבים - רק כי רוצים לשרת את החברה והמדינה. אבל הקרבנות לעיתים קרובות קשים, והתמורה מועטת. (כמובן, אינני טוען שכל פוליטיקאי/רופא/איש צבא/מדען עושה זאת מטעמים אידיאולוגיים. אבל יש כאלה שכן)
ויש גם אנשים שסתם מתוך תשוקה דתית משקיעים את כל כולם במשהו. לפעמים זה אכן דת, ולפעמים זה סתם איסוף פריטים חסרי ערך כלשהו - מלבד לאדם האוסף אותם.
ולכן, מומלץ לחוקק חוק שיגביל את הרצינות. כלומר, שאם אדם אכן משקיע את כל כולו במשהו, שמשלב כלשהו יהיה מחוייב לדעת לצחוק על עצמו ועל העניין עבורו הוא מגלה כ"כ מחוייבות ורצינות. תיפתחנה גם סדנאות ייעודיות לצורך העניין, ומי שלא יעבור אותן בהצלחה יוצא לאלתר מן המערכת. לאחר מכן תיערכנה ביקורות שנתיות שיבדקו באיזו מידה בוגרי הסדנא מיישמים את שלמדו. ולאלה שלא יישמו...
נ.ב. למבקרי קולנוע אפשר להשאיר חופש בחירה האם להיכלל בחוק או לא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה