להצגה שלנו ניתן שם סופי (כותרת פוסט זה...), אף נפתח עבורה אירוע בפייסבוק, ואנו גם מפיצים אותה לכל המי ומי ועוד מי. אין ספק שזה כיף לשחק בהצגה, ושעברנו בה תהליכים מרתקים, וזו חוויה וכו' וכו'. אבל...
עבורי זו לא סתם הצגה. "לא לפי התבנית" הוא אכן שם הולם למסר שלה, איתו אני כ"כ מזדהה. אינני יודע אם כתבתי על דעותי האלה פעם, אבל אחד מן המאפיינים שלי הוא להיזהר מללכת עם הזרם. כשהייתי ילד ונער, היה זרם מרכזי אחד בארץ - ניתן לכנותו בכינוי הלא ברור "קונצנזוס" - והיה ברור לי שעלי להיות חלק ממנו, ולו מטעמים הישרדותיים גרידא. כיום אין "קונצנזוס" שכזה, אבל יש זרם. והזרם סוחף פעם לכאן ופעם לשם, והוא חזק עד כדי כך שרבים חושבים שיש לשחות עימו ולא להיאבק בו, כי "כך כולם". יש כאלה שמתייחסים אל הטוקבקיאדה כאל ייצוג של אותם "כולם" עמומים. בכל מקרה, רבים וטובים - ולאו דווקא חכמים - נוטים בכל הזדמנות לבטא את דעתם תוך בטחון מוחלט שהיא היא הדעה של אותם "כולם" שקובעים. אבל רגע, הבהרה: כשאני כותב "לאו דווקא חכמים" כוונתי היא שמי שבאמת חושב שיש תחומים בהם למושג "טעות" אין דריסת רגל, ואפילו אם הם מצמצמים את טענתם ואומרים כי הרוב(מוחלט ככל שיהיה) לעולם איננו טועה - ובכן, גם אם הם מרובי תארים וכבוד - הרי שאינם יכולים להיקרא חכמים.
מכיוון שאני שואף להיות חכם פעם, אני משתדל להטיל ספק בכל קביעה, בכל אקסיומה, בכל דעה קדומה. אני אינני מתחמק מנטיותי הטבעיות - גם לי יש תפיסות שוביניסטיות, גם אני נגוע בסטריאוטיפים עדתיים, גם לי יש העדפות מטופשות בכל מיני תחומים - אבל אני מתייחס לנטיות טבעיות שכאלה כאל מאפייני אישיות שניתן לשחק איתם, לעצב אותם, אבל אסור לקחת אותם יותר מדי ברצינות ובטח שלא להפוך אותם לאידיאולוגיה. "דעות קדומות" היא ההגדרה המועדפת עלי לנטיות הללו - כי הגדרה זו בעצם מחביאה בתוכה את האפשרות להתפתח מתוך אותן דעות קדומות. למעשה, אני טוען שזה מאוד חשוב שתהיינה דעות קדומות - ממש כפי שבניסוי מדעי ישנה "ציפיה" ו"תוצאה". וכולנו יודעים כמה חשוב שהציפיה לא תשפיע על התוצאה, אבל מודעים לכך שזה יכול לקרות(אה, רגע, לא כולנו יודעים...? די...). לכן אני גם שונא "פוליטיקלי קורקטיות" ששואפת לבטל את ה"ניסוי המדעי" ואיתו את ה"תובנה", רצוני לומר: דיברת "נכון", לא הבנת ולא למדת כלום.
מדוע תופעת ה"כולם חושבים ככה" כ"כ חזקה? קטונתי מלהסביר. ובכ"ז, מדי פעם אני מסביר זאת בהשפעת עולם הצרכנות הקפיטליסטי המדבר תמיד בשפה בטוחה בעצמה("רק היום!" "כל החנות בשקל אחד!"), נטולת ספק. התקשורת - כתובה ואלקטרונית - גם היא סופגת את השפה הזו, ומשמשת סוכנת יעילה לאותו אובדן של ה"ספק" וה"אולי" וה"שמא". אולי היא ממשיכה בסה"כ את דרכם של כלי התקשורת מפעם, שהשתדלו לשמור נאמנות ל"קונצנזוס". כך או כך, בשנים האחרונות אני נתקף גועל כשמישהו/י מספר/ת לי בגאווה על עיסוקו בתקשורת(ומחילה מידידי העיתונאים. אתם מוזמנים להתייחס אל הגועל הזה כאל כל דעה קדומה...).
"לפני הכל, את מוכרחה להיות יפה!" אומרת אחת הדמויות שאני מגלם ב"לא לפי התבנית". ההצגה מתמקדת בעולם האהבה, ומטילה בפני הצופה בבוטות בלתי מתפשרת דעות קדומות ש"כולם" מחזיקים בהן, אבל באופן הכי לא פוליטיקלי קורקטי שאפשר. הצופה חייב להחליט לאן פניו: להמשיך להחזיק בדעותיו כבקרנות המזבח, או להיכנע לפוליטיקלי קורקטיות, לצקצק בלשון ולומר: "זה לא בסדר לדבר ככה!". אבל בסופו של דבר ההצגה מזמינה את הצופה לבחור בדרך שלישית: להטיל ספק. לשאול את עצמו האם הכל כ"כ מובן מאליו כמו שכולם אומרים. האם לא מסתתרת אי שם אמת נוספת, מורכבת יותר מזו המוצגת השכם והערב בראש חוצות. כמובן, כוחה של אמנות מוגבל, וברור לי שהצגות לא משנות את העולם. ובכ"ז, זה כיף בלתי רגיל לתקוע אצבע בעינו הצדקנית והצבועה של העולם - ולסובב...
עבורי זו לא סתם הצגה. "לא לפי התבנית" הוא אכן שם הולם למסר שלה, איתו אני כ"כ מזדהה. אינני יודע אם כתבתי על דעותי האלה פעם, אבל אחד מן המאפיינים שלי הוא להיזהר מללכת עם הזרם. כשהייתי ילד ונער, היה זרם מרכזי אחד בארץ - ניתן לכנותו בכינוי הלא ברור "קונצנזוס" - והיה ברור לי שעלי להיות חלק ממנו, ולו מטעמים הישרדותיים גרידא. כיום אין "קונצנזוס" שכזה, אבל יש זרם. והזרם סוחף פעם לכאן ופעם לשם, והוא חזק עד כדי כך שרבים חושבים שיש לשחות עימו ולא להיאבק בו, כי "כך כולם". יש כאלה שמתייחסים אל הטוקבקיאדה כאל ייצוג של אותם "כולם" עמומים. בכל מקרה, רבים וטובים - ולאו דווקא חכמים - נוטים בכל הזדמנות לבטא את דעתם תוך בטחון מוחלט שהיא היא הדעה של אותם "כולם" שקובעים. אבל רגע, הבהרה: כשאני כותב "לאו דווקא חכמים" כוונתי היא שמי שבאמת חושב שיש תחומים בהם למושג "טעות" אין דריסת רגל, ואפילו אם הם מצמצמים את טענתם ואומרים כי הרוב(מוחלט ככל שיהיה) לעולם איננו טועה - ובכן, גם אם הם מרובי תארים וכבוד - הרי שאינם יכולים להיקרא חכמים.
מכיוון שאני שואף להיות חכם פעם, אני משתדל להטיל ספק בכל קביעה, בכל אקסיומה, בכל דעה קדומה. אני אינני מתחמק מנטיותי הטבעיות - גם לי יש תפיסות שוביניסטיות, גם אני נגוע בסטריאוטיפים עדתיים, גם לי יש העדפות מטופשות בכל מיני תחומים - אבל אני מתייחס לנטיות טבעיות שכאלה כאל מאפייני אישיות שניתן לשחק איתם, לעצב אותם, אבל אסור לקחת אותם יותר מדי ברצינות ובטח שלא להפוך אותם לאידיאולוגיה. "דעות קדומות" היא ההגדרה המועדפת עלי לנטיות הללו - כי הגדרה זו בעצם מחביאה בתוכה את האפשרות להתפתח מתוך אותן דעות קדומות. למעשה, אני טוען שזה מאוד חשוב שתהיינה דעות קדומות - ממש כפי שבניסוי מדעי ישנה "ציפיה" ו"תוצאה". וכולנו יודעים כמה חשוב שהציפיה לא תשפיע על התוצאה, אבל מודעים לכך שזה יכול לקרות(אה, רגע, לא כולנו יודעים...? די...). לכן אני גם שונא "פוליטיקלי קורקטיות" ששואפת לבטל את ה"ניסוי המדעי" ואיתו את ה"תובנה", רצוני לומר: דיברת "נכון", לא הבנת ולא למדת כלום.
מדוע תופעת ה"כולם חושבים ככה" כ"כ חזקה? קטונתי מלהסביר. ובכ"ז, מדי פעם אני מסביר זאת בהשפעת עולם הצרכנות הקפיטליסטי המדבר תמיד בשפה בטוחה בעצמה("רק היום!" "כל החנות בשקל אחד!"), נטולת ספק. התקשורת - כתובה ואלקטרונית - גם היא סופגת את השפה הזו, ומשמשת סוכנת יעילה לאותו אובדן של ה"ספק" וה"אולי" וה"שמא". אולי היא ממשיכה בסה"כ את דרכם של כלי התקשורת מפעם, שהשתדלו לשמור נאמנות ל"קונצנזוס". כך או כך, בשנים האחרונות אני נתקף גועל כשמישהו/י מספר/ת לי בגאווה על עיסוקו בתקשורת(ומחילה מידידי העיתונאים. אתם מוזמנים להתייחס אל הגועל הזה כאל כל דעה קדומה...).
"לפני הכל, את מוכרחה להיות יפה!" אומרת אחת הדמויות שאני מגלם ב"לא לפי התבנית". ההצגה מתמקדת בעולם האהבה, ומטילה בפני הצופה בבוטות בלתי מתפשרת דעות קדומות ש"כולם" מחזיקים בהן, אבל באופן הכי לא פוליטיקלי קורקטי שאפשר. הצופה חייב להחליט לאן פניו: להמשיך להחזיק בדעותיו כבקרנות המזבח, או להיכנע לפוליטיקלי קורקטיות, לצקצק בלשון ולומר: "זה לא בסדר לדבר ככה!". אבל בסופו של דבר ההצגה מזמינה את הצופה לבחור בדרך שלישית: להטיל ספק. לשאול את עצמו האם הכל כ"כ מובן מאליו כמו שכולם אומרים. האם לא מסתתרת אי שם אמת נוספת, מורכבת יותר מזו המוצגת השכם והערב בראש חוצות. כמובן, כוחה של אמנות מוגבל, וברור לי שהצגות לא משנות את העולם. ובכ"ז, זה כיף בלתי רגיל לתקוע אצבע בעינו הצדקנית והצבועה של העולם - ולסובב...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה