יום שלישי, 9 באוגוסט 2011

כמו אישה בציריה

הידיעה על מותו של עדי טלמור באה בשיאם של תשעת הימים, רגע לפני תשעה באב. מבחינתי זה נחשב "בדיוק בזמן". כבר כילד ספגתי את התודעה שמותו של אדם הוא חורבן בית. שאדם - כל אדם - הוא נכס. לכל אדם יש ידע ייחודי, זכרונות שרק הוא זוכר, נקודת מבט על המציאות שיכולה לחשוף תובנות שאף אחד אחר לא יכול לגלות.
והדברים נכונים שבעתיים כשמדברים על אנשי המאה ה-20, בעיקר אלה שחיו את מחציתה הראשונה. זו הייתה מאה כ"כ עשירה במאורעות, בעלת תפניות כ"כ דרמטיות, כשמכל פינה בגלובוס העניינים נראים אחרת לחלוטין. ואם מצרפים לכך את העובדה שבני האדם נעו ונדו בלי סוף בנסיון לברוח מצרות או להשיג עתיד טוב יותר - מתקבל מצב בו לכל אדם סלט חוויות וזכרונות כה ייחודי שקשה שלא לחוש יראת כבוד למולו.
כרוב בני דורי, גם אני גדלתי בצילם של אנשי המאה ה-20, ונחשפתי לאחת התופעות המתסכלות(והידועות)המאפיינות אותם: הקושי לספר. זו תופעה המאפיינת בעיקר את ניצולי השואה, אבל אני מניח שהיא אפיינה גם את ניצולי שלטון הדיכוי הסטאליניסטי, ניצולי מלחה"ע הראשונה, ועוד... הקושי לספר, הפך אותם, בעיני, למעין מוסדות תרבות חשובים שהמדינה בסכלותה החליטה לנעול בפני הציבור("סכלותה של המדינה" היה בילדותי גם מושג סאטירי, אך גם קיבלנו אותו כטבעו של עולם). אלא שכאן לא המדינה סכרה אותם. התסכול הזה, של לחיות בצילם של אוצרות תרבות בלתי נגישים, היה אחד ממעצבי ילדותי.
כבן זקונים, זכיתי להכיר הכרות ממשית רק סבתא אחת מתוך חמשת סבי וסבתותי(סבי נרצח בשואה, ורעייתו - סבתי - נישאה בשנית), והיא נפטרה בחודש אב - וממש כמו חורבן הבית, גם מותה היה צפוי מראש, וצפינו בהתוותו במשך שנים. היא חלתה כשהייתי בחופש הגדול שלפני כיתה א', וכששוחררה מביה"ח(שישה ימים לאחר תחילת שנה"ל) - היא הפכה לסיעודית, ונתבקשתי לתת לה את חדרי. הוויתור על "החדר שלי" היה עבורי טבעי ופשוט: במשפחתינו לא היה מקובל לריב על ענייני אגו. לפחות כך אני ראיתי זאת. כך שהוויתור על החדר בו העברתי כמעט את כל ילדותי, חדר שהיה עבורי משמעותי מאוד והייתה לי בו תחושת פרטיות שלא הייתה לי באף מקום לאחר מכן - הוויתור הזה עבר ללא שהשאיר חותם כלשהו לא בי ולא באחרים. וזו הייתה תחילתה של התנהלות קבועה אצלי.
סבתי שהתה בחדרי קרוב לשלוש שנים. בתור ילד לא היה לי קנה מידה לשפוט את החוויה, וזעקות הכאב שלה, האנחות שלה, ריחות ביה"ח שהתארחו אצלי בבית, וכמובן העובדה שאימי סעדה אותה - הכל התקבל אצלי בטבעיות. אמנם לא הבנתי את העניין האלמנטרי הזה - שמדובר כאן בפעילות יסודית של מלאכי המוות כהכנה לפתרון הסופי שלהם, ולכן גם לא עלתה בי התהיה מדוע צריך כ"כ הרבה הכנות - אפשר הרי למות בבת אחת? בכל אופן, אני שמרתי על עמדת המתבונן מן הצד, ומי שבאמת התייסרה מכל המצב הייתה אמא שלי.
כמובן, עלתה שאלת המשמעות. במהלך שנות הסבל האחרונות שלה, התחתן נכדה הבכור, ואף הביא לה נינה בכורה. העובדה שאישה שאיבדה לא מעט מילדיה בעת ינקותם במחצית הראשונה של שנות ה-40(משום מה, ילדים יהודים באותה תקופה לא שרדו הרבה זמן), וזאת זמן לא רב לאחר שנותק הקשר בינה לבין הוריה(שמאוחר יותר התברר שגם הם מתו), בזמן שכל העולם החברתי-תרבותי בו גדלה ירד למצולות תוך שהוא מושך אותה ואת משפחתה איתו - ורק ברגע האחרון היא מצליחה לחלץ את עצמה,את אחותה ובתה התינוקת מאבדון(אולי אכתוב על זה מתישהו) - העובדה שהיא זוכה לעת זקנתה לחבוק נינה איננה טריוויאלית. האם הסבל היה שווה את זה? באותה תקופה לא זכור לי שנשאלה השאלה. אבל יש לי תחושה שהתשובה בכ"ז - ולמרות הכל - חיובית.
ושרק לא נצטרך לשאול שאלות כאלה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה