יום ראשון, 21 באוגוסט 2011

להרגיש בבית

רחובותיה של בודפשט הם... רחובות. יש צרים, יש רחבים, יש חד סטריים, יש רבים בהם נוסעים מספר סוגי כלי תחבורה: רבכים, חשמליות, אוטובוסים חשמליים, אוטובוסים רגילים... ויש גם תחתית. ברחובות מסתובבים ... אנשים. חלקם אפילו תיירים. יש לא מעט מבנים מיוחדים, יש את הדנובה עם הגשרים שעליו, יש את השפה המתנגנת ברחובות, אך בסופו של יום מדובר בעיר בה חיים בני אדם. ובני אדם הם אותו דבר בכל מקום.
בבואי לבירת הונגריה ברצוני להרגיש בבית. אחרי הכל, לולא כמה תפניות מצערות של ההיסטוריה, הייתי עשוי להיוולד ולגדול בה. אז אני מסתובב ברחובות ומנסה להרגיש שהכל רגיל. שזו בסה"כ עוד עיר, כמו כל עיר. גם בה יש תחבורה, גם בה יש מסעדות, בתי קפה, בתי קולנוע, קניונים... קשה לי לבוא אליה בראש של "תייר". ובעצם, קשה לי לבוא לכל עיר בראש כזה. ואפילו שהמציאות ניסתה להכתיב לי אורח חשיבה שכזה.
זה התחיל מהשעה המוזרה של הטיסה. טוב, לטיסות אין גבולות, וכשהסתובבתי בקניון הענק(והיקר להחריד) הנקרא "דיוטיפרי" הבנתי מה זה חוסר גבולות: מוכרנים טרוטי עיניים ישבו מול קופות שלא הפסיקו לרגע לרשום ומילאו במזומנים  את כרסם של הטייקונים המחזיקים בזכיונות לחנויות שם. בארבע לפנות בוקר גם הצרכן הנבון ביותר מאבד ריכוז, בטח שבסיטואציה בה כל מטלטליו מטלטלים בלעדיו אלי מטוס(ולך תדע אם למטוס הנכון...).
עד שאזרתי אומץ והצלחתי להחזיק מעמד בתור לקפה עד סופו(ושילמתי 19 ש"ח על הפוך. כן,כן)החלה הקריאה לעלות למטוס, ועד שסיימתי את השלוק הראשון - כבר התפרסמה "קריאה אחרונה". השלוק השני יחכה לפעם הבאה.
הטיסה עצמה הייתה חלקה, הנופים היו נאים, המבטא ההונגרי של הכרוז היה משעשע. נמל התעופה הבינלאומי של בודפשט, אחת מן הערים המתויירות בעולם, קיבל את פנינו בפיהוק רחב. נתב"ג זה ג'יי-אף-קיי לידו. חיצונית הם דווקא היו דומים למדי. ואיפה הכביש המהיר המוליך מנתב"ג לת"א, לעומת הרחוב הצר והכמעט כפרי המוליך לליבה של בודפשט.
האוטובוס שאורגן עבורנו ע"י חברת הנסיעות נסע לאיטו כדי לאפשר למדריך המקומי לסיים את כל הנאום הארוך שהכין עבורנו - נאום שכלל מידע מפורט על הטיולים הרבים שיש לו להציע לנו - בתשלום, כמובן. והנסיעה התארכה והתארכה - המלון שלנו היה האחרון ברשימה ארוכה של מלונות אליהם נרשמו נוסעי האוטובוס. למעלה משעה וחצי מאז הנחיתה הגענו למלון, אליו לא יכלנו לעשות עדיין צ'ק-אין. לתומי, חשבתי שאם הנחיתה היא בשבע ועשרים, אז עד תשע כבר אהיה בחדרי ואוכל להתפלל שחרית בשקט. ולא היא! מצאתי את עצמי מכתת את רגלי ברחובה של עיר מחפש אחר בית-כנסת בעיר מזרח-אירופית טיפוסית(כלומר - יש הרבה "בתי כנסת". לא מתפללים בהם, כמובן...), עד שלבסוף נשברתי, וביודעי שאני כבר רחוק מהמלון שלי, נכנסתי למלון אחר(שזכרתי שיש בו ישראלים - הוא היה אחת התחנות של האוטובוס שלי), מצאתי חצר פנימית קטנה ונטושה, והתפרעתי. טלית, תפילין, סידור - כל החגיגה.
אחר כך עשיתי את דרכי באיטיות אופיינית לאדם שיכור מעייפות של לילה נטול שינה ושבתי אל המלון.
ואם הפוסט הזה נשמע לכם מבולבל - זה רק מפני ש...אני צריך לישון. ואז אולי ארגיש בב..........
בוקר טוב ישראל,
ודוז פואה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה