יום שני, 22 באוגוסט 2011

קול עלה נידף

בודפשט עיר יפהפיה. באמת. היינו הערב בשיט על הדנובה, ואני אומר לכם: מי ששר "אין כמו יפו בלילות" מעולם לא היה כאן בלילה, בבירת הונגריה. אמנם החום אותו חום(כרגע, כן? החורף כאן הוא חורף אמיתי - כך מספרים), השפה המדוברת במלון שלנו היא בעיקר עברית, ואני חייב להודות שיש משהו בבניינים כאן שמזכיר קצת את ירושלים. אבל המדרכות הרחבות, התחבורה הציבורית הכה מגוונת וההונגרית - שלמרות הכל שולטת ברחוב - מזכירים לי שאנחנו בארץ זרה.
אבל הדבר שהכי מרחיק אותי מכאן הוא העבר. והוא שורץ בכל פינה. בבוקר התחלנו את הסיור - בהדרכתה המסורה של אגי, יהודיה מקומית מקסימה ודוברת עברית - בנסיעה בשדרות אנדרשי("השאנז-אליזה של בודפשט", אגי)לעבר כיכר הגיבורים. זו כיכר רחבת ידיים ומונומנטלית המעניקה כבוד להסטוריה ההונגרית. כולם מבקרים בכיכר הזאת - ובעצם גם אנחנו כבר היינו בה, לפני 22 שנה. משם חזרנו את האנדרשי - חולפים על פני "בית הטרור", שכמו כל המוזיאונים כאן סגור בימי שני. נשוב אליו מחר. המשכנו בדרכנו... אה, מה זה בית הטרור? זו הייתה המפקדה של מפלגת צלב החץ בה נכלאה, ככל הנראה עונתה, והתאבדה אולגה פופר, דודה של אבא שלי. אבל נחזור לשם מחר...
לאחר מכן המשכנו לטייל ברכב בפשט, עצרנו באנדרטת הנעליים, שם אבא סיפר ארוכות על הקורות אותו בזמנים בהם לחיי יהודי לא היה ערך רב(צילמתי כמעט הכל - ואני מקווה ששומעים טוב...), ולבסוף המשכנו על גבי גשר השרשראות לעבר בודה, בגדתו המערבית של הדנובה. שם סיירנו ליד הארמון, בית הנשיא(שם ראינו טקס חילופי משמרות משעשע...) ומצודת הדייגים(שלידה נמצאת כנסיה מפוארת - לכנסיה בהונגריה לא חסר כסף...). אח"כ חזרנו אל הרובע היהודי, ושם נתנו לעבר להכות בנו ללא רחם. ביהכ"נ הניאולוגי, מוזיאון יודאיקה, קברות אחים מזמן הגטו, פסל הערבה הבוכיה, ועוד מוזיאון, וביקור בארכיון של הקהילה היהודית תוך חיפוש אזכורים למשפחה שלנו, ואח"כ ביקור בביהכ"נ הנטוש ברח' רומבאך ולקינוח גם גילה אבא אבני נגף על המדרכה של רחוב רומבאך. 
כמה שאני מעוניין להיות מחובר להווה הנסבל - והוא אכן נסבל: יש כאן תפילות יום-יומיות במניין, שתי מסעדות בשריות ואחת חלבית, מכולת כשרה, מקווה ואפילו אתר בעברית על כל מה שיהודי צריך כאן - אבל העבר בו יהודים חיו כאן כחיות נרדפות פשוט זועק מכל פינה. כלומר, יש ליהודים כאן עבר מפואר ועשיר - ובכל המובנים, ויעידו שלושת בתי הכנסת הענקיים של שלושת הזרמים העיקריים כאן(ניאולוגים,אורתודוקסים וסטטוס-קוו)שמסבירים מול מה מתכנני מקדש בעלז התמודדו. כן, כן, שלושת בתי הכנסת של בודפשט נמצאים בליגה של הענקים באמת, גם בגודל וגם בהדר. והיום אין כמעט חיי קהילה יהודיים כאן, כשקו השבר בין הפאר של אז להווה המדולדל עובר אי שם בין מרץ 1944 לינואר 1945. כן, כן: אם הנאצים היו מוותרים על כיבוש הונגריה ומפנים את כל משאביהם להתמודדות עם הצבא האדום, הכל היה נראה אחרת.
וכשאני חושב על השנה האיומה ההיא(ולא, אין לי חשק להתחיל לספר כאן סיפורי זוועה), בניגוד למה שמקובל לומר, אני דווקא לא מרגיש אי-הבנה. אני מבין הכל טוב מאוד. מה שקשה לי הוא חוסר האונים: העבר ההוא כה מסעיר, מזעזע, מטלטל - שאתה מרגיש צורך עז לעשות משהו. ו"לא לשכוח" לא נחשב מבחינתי. כי איך אפשר בכלל לשכוח?... אז מה לעשות? האמת היא שאין הרבה: המתים כבר מתו, הנשכחים ברובם נשכחו, ורק כמה ניצולים מתעוררים פה ושם כדי לספר. אז מה זה אומר עלי? ומה זה תובע ממני? בינתיים - אני מצלם. לא יודע אם אני מצלם טוב או רע, ואם ייצא מזה משהו, אבל זה המעט שיש לי כרגע.
מחר נמשיך להיפגש בעבר, וברובד אישי יותר ויותר. אולי גם יהיו חידושים. בינתיים, אני חייב להודות שבודפשט אכן יפהפיה בלילה. ומכיוון שרוב ארמנותיה נבנו עוד לפני השנים ההן, אני חושש שהיא הייתה יפהפיה גם אז, כשהדנובה האדימה, כשאנשים הועלו על רכבות, כשהמילה "אנושי" הפכה נרדפת ל"מכוער", "מרושע", "אכזר".
לילה טוב, יהודים, חיו טוב - והרבה.
אל תתנו לקול העלה הנידף של העבר להטריד אתכם.
נדמה לי שהנרצחים רק יודו לכם.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה