יום שני, 29 באוגוסט 2011

שיעור בגיאולוגיה משפחתית

אינני זוכר בדיוק כיצד ומדוע הכל התחיל, אבל כבר כילד ידעתי שבצאתי מן הבית אינני נמצא ב"עיר שלי", ב"ארץ שלי", ולמעשה גם ה"בית שלי" הוא מונח פיקטיבי. תמיד ידעתי שאי שם ישנו בית אחר, ישנה "מולדת" אחרת שלא היה לי ברור מהי. תמיד חרדתי שכל חיי הנוכחיים יסתיימו בפתע פתאום והופס - נעבור כולנו אל המקום ההוא. מהו אותו מקום לא ידעתי. את הגעגוע לאותו מקום היה קל מאוד לקרוא בפני האנשים, בין אם היו אלה סבתי והורי, ובין אם היו אלה המתפללים בבית הכנסת של ילדותי.
במהלך השנים ניסיתי להתחבר לעירי, פ"ת, ולארצי - ישראל. ולמרות שמעולם לא ידעתי על בוריה שפה אחרת, הרי שלדעת עברית מעולם לא הספיק כדי להעניק לי תחושת שייכות. עד היום אני תמיד חש זר כאן. אני יהודי נודד נצחי, ללא בית, ללא זהות ברורה. לכן, עבורי, נסיעות שורשים הן חיפוש אחר בית שמעולם לא היכרתי ושאליו תמיד התגעגעתי.
מהו בית? ישנם ארבעה קירות המתחלקים לחללים קטנים יותר, שבשהותך בתוכם אתה למד להכירם לפרטי פרטיהם: מראם בבוקר ובערב, הקולות הנשמעים בחללים השונים, האביזרים, הנופים...והריחות. וישנם האנשים: האמא, האבא, האחים, השכנים, החברים, המוכר במכולת, נהג האוטובוס. ומעל כולם מתנשאים הסיפורים. וכמובן, אם מדברים על ארצות המוצא של הורי - פולין והונגריה - אז הסיפורים שמושכים את תשומת הלב הם ברובם סיפורי שואה. 
כל סיפור טוב טומן בחובו קונפליקט. לסיפורי שואה קלאסיים מתלווה אוטומטית קונפליקט של האדם מול הגורל. אלא שעבורי אין ערך רב לקונפליקט זה: "בחירתה של סופי", לדוגמא, מספר על אם שצריכה להחליט מי מילדיה יחיה ומי ימות. מה אני יכול ללמוד מסיפור כזה? מה הסיכוי שאתקל בדילמה דומה בימי חיי? עם זאת, לסיפורי שואה רבים מתלווים קונפליקטים נוספים, קשים ביותר, רלוונטיים בהרבה לחיינו, ודווקא את הקונפליקטים הללו אנו מצניעים.
אבי לא זוכר מבודפשט בית אחד ספציפי שהיה ביתו. הוא עבר כל כך הרבה כתובות, שגם את אלה שהיה בהן הוא לא ממש זוכר. בודפשט נהרסה ברובה בעת היותה זירת קרבות בין הוורמאכט לצבא האדום, כך שגם אם היה זוכר בתים כאלה או אחרים - רובם כנראה כבר אינם. אבל הוא היה עם אימו - שהייתה לו כבית - והוא זוכר סיפורים. אותי תפס סיפור אחד, על אם ששהתה לצידו ולצד אימו בגטו, בזמן המצור. הרעב היה קשה, ולאם הזאת הייתה ילדה בת חמש שהתחננה כל העת לאוכל. לאם לא היה מה לתת לה, אז היא הניקה אותה. ולצד זה, היא התלוננה כל העת שביתה מוצצת את דמה. אבי זוכר שהן שרדו, אבל עבורי נותרה פתוחה השאלה כיצד נראו יחסיהן לאחר המלחמה? האם יכלה האם להמשיך להעניק לביתה אהבה, כמו כל אם נורמלית? והרי בכל נתינה אימהית, גופה יזכיר לה את החרדה העצומה מאז, שביתה תשרוד ולא היא? וכיצד הבת יכלה להמשיך לקבל אהבה מאימה ללא תחושות אשם קשות על הסבל והחרדה שגרמה לה?
השאלות הללו אולי נשמעות תיאורטיות, אבל עבורי הן מאוד פרקטיות. מלבד נטילת חיים אכזרית של מליונים, השואה גם נטלה מבני אדם רבים את היכולת לתת ולקבל, גם אם הם המשיכו בחיים נורמטיביים לכאורה. סכסוכים בין הורים לילדים, בין אחים, אחיות, בין כלה לחמותה - סכסוכים שיש בכל משפחה ובכל עידן - צברו בזמן השואה מטענים שהפכו אותם לשברים גיאולוגיים המלווים לעיתים ברעידות אדמה נוראיות. ואם נמשיך את עולם הדימויים הגיאולוגי, המונח "לגדול על לועו של הר-געש" מתאר נאמנה את ילדותם של רבים מבני הדור השני, כולל אותי. וכמה שילדים אלה היו רוצים לתקן ולרפא את העולם הרגשי הסובב אותם - הרי שהשברים פשוט גדולים מדי, וכשה"בית" בו הם גדלים רועד לעיתים קרובות, הרי שאך טבעי שגם הם יקימו בית רועד - שהרי כך הם תופסים את המושג "בית" - אם בכלל יהיה להם אומץ להקים בית.
בתור ילד שתפס את ביתו כמשהו לא יציב, זה אך טבעי שהתגעגעתי לבית אחר שמעולם לא היכרתי - למקומות מהם באו הורי, אך במצבם הקדם-שואתי, בהיותם שוכנים בשלווה בערבות מזרח אירופה המוריקות. בילדותי כבר עשיתי פעם אחת טיול שורשים עם הורי. חיפשתי אז את אותו "בית" וירטואלי, אך מצאתי בעיקר קברים וחורבות. מה לעשות, יהדות מזרח אירופה איננה עוד.
הנסיעה להונגריה בשבוע שעבר הייתה עבורי משהו אחר: חיפוש אחר שורשיו של הר-הגעש בו גדלתי. מצאתי לא מעט סיפורים המלמדים כיצד מתהווים השברים, כיצד נוצרים הרי געש. לא למדתי שם כיצד מרפאים ומתקנים, אך יש לי השערה: להתאמן בלתת, להתאמן בלקבל, ולהתאמן בלהפוך סכסוכים לאפיזודות חולפות. וכמו תמיד, לכתוב את זה - זה נורא קל. לבצע - זה כבר סיפור אחר לגמרי.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה