יום חמישי, 22 בספטמבר 2011

האהבה מאכזבת בע"מ

תופעת הרווקות המאוחרת הפכה בשנים האחרונות לסחורה חמה בשוק התוכן. אינני יודע מדוע כיום היא מוגדרת כתופעה בעוד בילדותי לא כ"כ עסקו בה. האם זה מפני שאז רווקות מאוחרת הייתה נחלתם של מעטים? האם זה מפני שאז "לא דיברו על זה"? או אולי זה מפני שאז לא היו כ"כ הרבה כלי תקשורת ודפי פ"ש?... בכל אופן, החלטתי גם אני לטבול רגלי בביצה(כן,כן, זה לא שאני פנוי בגילי המתקדם מתוך אילוץ, זה הכל מבחירה...) ולתהות הכצעקתה.
ובכן, הדבר הראשון הבולט לעין בביצה זו הוא מפעלות השידוכין. אין לי דבר נגד המשחק הזה, של למתוח קוים בין שני טורים של אובייקטים, אבל יש לקחת אותו בפרופורציות. כלומר, זה בסה"כ משחק מזל, וככל משחקי המזל גם בו לעיתים יוצאים עם כל הקופה. אבל בדרך כלל לא. ישנם מספר סוגי שדכנים, אבל על כך בהמשך.
הדבר השני שאתה מוצא בשפע בביצה הוא הייאוש המסתתר בזהירות מאחורי שיחי הרחש-בחש האופייניים לביצה. כלומר, זה נדמה שהביצה כל העת מלאה בפעילות: ההוא יוצא עם ההיא, ההיא נפרדה מההוא, וההם בכלל הולכים להתחתן בקרוב א-ב-ל תכל'ס, הביצה ברובה עומדת. יש מליוני אנשים לבד(טוב, זה רק כמה אלפים...) שכנראה שוכנעו שבאמת חשוב להיות כל העת בתנועה....
עם הזמן מגלים גם כל מיני אנשים מוזרים שאתה תוהה האם הם מאז ומעולם היו כאלה(ואני מקווה שכן...) או שהבדידות הפכה אותם לכאלה? והאם אני גם בדרך לשם? או שמא אני כבר כזה.....? ואתה מתמלא רחמים עליהם, שהרי מי יתחתן עם מישהי שXXXXXXX(טוב, צנעת הפרט, כן?), ואיך בכלל אפשר "לתקן" אותם או האם בכלל צריך...?
ואז אתה מתחיל לשאול את עצמך: מה בי לא בסדר? מדוע נתברכתי בחיי בדידות ארוכים כ"כ? האם אני בר תיקון? ואם אתה הגון מספיק עם עצמך, התשובות גם הן מתחילות לצוף. ולכל אחד תשובות משלו. אם כי נדמה לי שיש מעט מן המשותף לכולם בביצה: הם לא באמת יודעים מה הם מחפשים, ולמה. וכאן הגיעה העת לחזור לשדכנים...
השדכנים מן הסוג הגרוע ביותר הם אלה שבאמת עלו על הבעיה הנ"ל והחליטו לנצל אותה. כלומר, המשודך הרי לא יודע מה טוב עבורו,אז אני אחליט עבורו! הרי בשביל זה אני כאן!!! אז זהו. אין דבר כזה. רק האדם עצמו יכול לדעת מה טוב עבורו, ולכל היותר לכוון אחרים לכיוון הנכון. שדכנים כאלה, בעיקר אם הם ניחנו באסרטיביות ויכולות שכנוע גבוהות עלולים לגרום לכם להתמכר אליהם. הם יציעו לכם שוב ושוב ויגרמו לכם להרגיש שמשהו בכם לא בסדר(אה, נכון, אנחנו לבד. ממש לא בסדר מצידנו), ושרק הם יכולים להוציא אתכם משם. לשמחתי לא נתקלתי בהרבה כאלה, אבל אם אתם מוצאים מישהו כזה, תגידו לו שאני עדיין מחכה שיחזיר לי את הכסף...
יש כמובן גם את שדכני "הכל כלול". שדכנים אלה ינסו להכיר לכם את כל העולם ואשתו, ולפני שתספיקו לומר "איי דו" תגלו שמחצית מבנות נווה חמציצים כבר דחו את ההצעה לצאת איתך ולא ידעת בכלל שאתה כזה. שדכנים כאלה ימצו את המאגר שלהם במהירות עצומה, ואז יתייאשו ויעזבו אותך, כך שנזקם מועט(בהנחה שהם לא הוציאו לך שם רע מאחורי גבך באיזשהו אופן).
כולם גם מכירים את העסקים השונים המתפרנסים מעולמות ההכרויות: האתרים, משחקי הספידידייטינג, שבתות הפו"פ והטיולים - אלה עסקים נהדרים שעושים כסף מלבחוש בקש את מי האפסיים של הביצה בתקווה קלושה שמשהו יזוז שם. ובכן, הטיולים לכשעצמם יכולים להיות כיף טהור, אבל מעבר לכך לא מצאתי בהם יתרון כלשהו על משחקי מזל אחרים.
אבל הכי מעניינים הם מפעלי השידוך הממוסדים. הם מנסים בטוב לבם לעשות הרבה, אך מלאכתם קשה ולא תמיד הם מבינים איך. האמת שאחד השידוכים ההזויים יותר שהוצעו לי היה דרכם. מצד שני, אולי גם הנועזים ביותר: לא פשוט להציע לגרוש בגילי רווקה מופנמת וחסרת בטחון צעירה ממני בעשור. למזלי הצלחתי לתת לה את הסולם לרדת מן העץ בכוחות עצמה, ובטח מאז יש לה קצת יותר בטחון...

כמובן, אינני אומר שאין הצלחות במרחב העשייה השדכני. הרי ישנם לא מעט אנשים שכן יודעים מה הם רוצים, ויש אנשים שעוברים דברים ומתפתחים ומגלים את עצמם עם הזמן ומגיעים למצב שקל יותר לזהות מה הם צריכים. ובסופו של דבר "תופעת" הרווקות המאוחרת מקיפה רק מיעוט מקרב הצעירים הדתיים. אבל בעיני, הבעיה הנפוצה בקרב אלה שעדיין משייטים בביצה היא, כאמור, חוסר הידיעה מה הם רוצים ולמה.
לא מזמן ראיתי מאמר המבקר את גישתם של הפז"מניקים לפסול בחורות על סמך חיצוניות בלבד. המאמר הזה מעט הכעיס אותי. שהרי מדוע אנשים מסתכלים רק על החיצוניות אם לא בגלל שאין להם מושג מה הם רוצים? חיצוניות - כמו גם השכלה, גיל, תעסוקה ושאר סעיפי רשימת המכולת המוכרים - היא מדד יבש שעוזר לקבל החלטה כלשהי. ומכיוון שחשוב לקבל החלטה לחיוב או לשלילה, ומכיוון שאין לנו מושג מה אנו רוצים, אז מה הברירה שנותרת לנו?
כמובן, אפשר לבוא ולומר: "אז לכו תלמדו כבר מה אתם רוצים!!!" - וזו טענה צודקת לגמרי. אבל בלי עצבים, בבקשה. כי זה נורא קשה לפתח זהות ולהיות "אני". לכולנו אמהות פולניות(ואם מישהו תוהה מדוע דווקא הפולנים לקחו לעצמם את הכינוי הזה, כנראה שהוא לא מבין שום דבר במה זה להיות פולני), ולכולנו קשה להשתחרר מהן ולעמוד לבדנו על במת העולם ולצעוק: " אני רוצה XXXXX!"(אנשים בעלי חוט שדרה יכולים לדלג עד לאחר הסוגריים: כתבתי חמישה איקסים, אבל זה יכול להיות גם מאה. או מליון. סתם שתדעו). 
ומה שיש לי לומר זה: מפעלות שידוכין זה יפה. אבל מה שבאמת יעזור אלה מפעלי העצמה אישית. שאנשים יתפתחו ויפתחו אגו. ויהיו גאים במה שהם -על יופיים וכיעורם, על חכמתם וכסילותם, על הישגיהם וחדלונם. בכולנו יש הכל מטוב ועד רע, וכולנו יכלנו להגיע רחוק יותר אבל לכולנו יש גם במה להתגאות. רק אם נהיה מי שאנחנו באמת, נגלה גם מה באמת הקשר בינינו לבין הזה שיכול לעזור לנו להיות עוד יותר מושלמים ממה שאנחנו, כן, הדבר הזה שבגימטריה נותן 13 ומהווה סיכון לא קטן לאנשים בעלי חרדת נטישה. ושיש לא מעט אנשים(כמוני) שגילו שאפשר גם להתאכזב ממנו ושכמעט(?) התייאשו ממנו. נו, איך קוראים אותו?....
(פוסט זה נכתב לא מעט בהשראת יצירתה של מישהי שלא שכחתי את שמה, ובזכות מרחב ציבורי ירושלמי טיפוסי. אה, היי שלומית! ד"ש לאמא. תודה)



יום שני, 19 בספטמבר 2011

על השתיקה

השבוע הייתי בארוע של תאטרון המרתף - שזה מעין בי"ס למשחק למתבגרים בסיכון - ובו עלתה הצגה בת חמש תמונות העוסקות בהתמודדותם של ניצולי שואה עם הזכרון, ועל המקום של הזכרון ברגע שהוא נדרש להיחשף בבית המשפט. כמובן, המשפט המדובר הוא משפטו של אדולף אייכמן לו מלאו יובל שנים השנה, והארוע כולו נערך בז'ראר בכר, הלא הוא בית העם בו נערך אותו משפט. למרות שההצגה סבלה מחולשות רבות מנקודת מבט מקצועית, הרי שלמרבה הפלא היא בכ"ז נגעה בי.
משפט אייכמן נחשב לנקודת מפנה על ציר השתיקה. ניצולי השואה, כך מספרים, לא נהגו לספר מה קרה "שם", ובעצם גם לא היה מי שיקשיב, כי הציונות תפסה את מה שקרה "שם" כבושה, לא משהו שיש להתגאות בו. באותה תקופה, ה"נרטיב" הציוני היה בעל מאפיינים טוטליטריים - כלומר, הוא לא השאיר מקום לנרטיבים נוספים, בטח לא כאלה שערערו עליו. והשואה - מה לעשות - הייתה ארוע אותו הנרטיב הציוני התקשה להכיל. נקודת מפנה נוספת התרחשה בסוף שנות השמונים: "בגלל המלחמה ההיא" היה סרט תיעודי שהפגיש הורים וילדיהם - שבמקרה היו יהודה פוליקר ויעקב גלעד - עם הנרטיב המושתק ההוא. הסרט זכה להצלחה יחסית בקופות - עניין חריג בשנות השמונים לסרט ישראלי, עניין חריג עד היום לכל סרט תיעודי שהוא. הסרט הנכיח בשיח הציבורי את המושג "דור שני", מושג הנוגע גם לי.
גם הורי היו "שם", מי יותר מי פחות. הם לא ממש טעמו טעמם של מחנות, אך כילדים התמודדו עם סיטואציות שילדים לא אמורים להתמודד עימן. הסיטואציות היו כה חריגות ולא רלוונטיות לחיים ש"אחרי", שהם לא ראו צורך לספר עליהן. יתרה מזאת, הם גם כנראה רצו להגן על ילדיהם מזוועות העבר - כמו רוב ניצולי השואה. אז הם שתקו.
אבל לשתיקה הזאת היה מחיר. למעשה, השואה כמושג איום אך נעדר נכחה בחיי מאז ומעולם. לא היה לה שם, לא צורה, לא טעם ולא ריח. אבל היה ברור שהיא שם, היולית ובלתי מושגת. כילד, ידעתי שיש איזושהי אימה בעולם, וחשתי חוסר אונים מולה - בעיקר מכיוון שהיא הייתה מופשטת. עם הזמן הבנתי שזאת מציאות שכזאת, שישנם עניינים שלא מדברים עליהם, שנגזר עליהם להישאר מופשטים. לא ידעתי היכן עובר הגבול בין מה שמותר לדבר עליו ומה שלא - אז למדתי לשתוק גם אני. כל חוויה שעברתי נותרה מופשטת ולא מפוענחת. ואט אט אבדה לי היכולת לספר, לעבד, וגם להכיל. הכל בא והיכה בי. הפכתי לסלע בים מוכה גלים, כי להיות רך, ככל האדם, לא יכלתי להרשות לעצמי. עברו עלי דברים - חלקם נפלאים, חלקם נוראים, ורובם יומיומיים, ככל אדם - אך לא סיפרתי עליהם. נצרתי אותם בתוך תוכי, והפכתי לארכיון של עצמי. ארכיון ללא מבקרים, ללא מתעניינים, ארכיון שגם לא יישאר אחריו דבר - שהרי לזכרון האנושי יש תאריך תפוגה.
כיום אני מנסה להתחיל להתגבר על השתיקה. לי אין איזו נקודת מפנה חיצונית שתעורר אותי, אז אני מנסה לעורר את עצמי, לבד. וזה נורא קשה - כי למשפחתי יש מסורת של שתיקה, וגם כי אני מתקשה למצוא את המילים. הדיבור עצמו הופך לדרמה גדולה וטעונה, וכדי להצדיק אותה אין לי ברירה אלא לשבץ בה גם תכנים איומים ונוראים. ויש לי כאלה, בלי עין הרע... הפנימיות שלי יוצאת מחושך לאור, מסונוורת בגלל שכל חייה ידעה רק חושך, ואני מתקשה לברור את מילותי ואת סיפורי. מה לחשוף? מה להסתיר? במה להתגאות? במה להתבייש? היכן נדרשת עזרה, והיכן אני מסתדר? הכל כ"כ מסובך לי, ואחרי הכל אני גם נדרש להתמודד עם הציפיות של כולם ממני: לעבוד ולהתפרנס, להקים משפחה, לנהל בית, לנהל חיי חברה, לחיות... והציפיות מועצמות בגלל שאני מאוד "חכם". וזה נכון: יש לי זכרון טוב ויכולת ניתוח מצויינת. אבל זה לא מספיק בשביל לחיות. ישנם אנשים מטומטמים לגמרי שיודעים לחיות טוב ממני. זו מיומנות מסוג אחר. לו יכל אדם לחיות לבדו, ללא בני אדם מסביבו, אז הייתי מסתדר נהדר. אך הצורך לתקשר, הצורך להתמודד עם בני האדם האחרים, הצורך להכיל את ציפיותיהם ופגיעותיהם של אחרים - כל אלה משתקים אותי.
ואם אני לא מובן- אז סליחה. על זה בדיוק נכתב פוסט זה.