יום שני, 19 בספטמבר 2011

על השתיקה

השבוע הייתי בארוע של תאטרון המרתף - שזה מעין בי"ס למשחק למתבגרים בסיכון - ובו עלתה הצגה בת חמש תמונות העוסקות בהתמודדותם של ניצולי שואה עם הזכרון, ועל המקום של הזכרון ברגע שהוא נדרש להיחשף בבית המשפט. כמובן, המשפט המדובר הוא משפטו של אדולף אייכמן לו מלאו יובל שנים השנה, והארוע כולו נערך בז'ראר בכר, הלא הוא בית העם בו נערך אותו משפט. למרות שההצגה סבלה מחולשות רבות מנקודת מבט מקצועית, הרי שלמרבה הפלא היא בכ"ז נגעה בי.
משפט אייכמן נחשב לנקודת מפנה על ציר השתיקה. ניצולי השואה, כך מספרים, לא נהגו לספר מה קרה "שם", ובעצם גם לא היה מי שיקשיב, כי הציונות תפסה את מה שקרה "שם" כבושה, לא משהו שיש להתגאות בו. באותה תקופה, ה"נרטיב" הציוני היה בעל מאפיינים טוטליטריים - כלומר, הוא לא השאיר מקום לנרטיבים נוספים, בטח לא כאלה שערערו עליו. והשואה - מה לעשות - הייתה ארוע אותו הנרטיב הציוני התקשה להכיל. נקודת מפנה נוספת התרחשה בסוף שנות השמונים: "בגלל המלחמה ההיא" היה סרט תיעודי שהפגיש הורים וילדיהם - שבמקרה היו יהודה פוליקר ויעקב גלעד - עם הנרטיב המושתק ההוא. הסרט זכה להצלחה יחסית בקופות - עניין חריג בשנות השמונים לסרט ישראלי, עניין חריג עד היום לכל סרט תיעודי שהוא. הסרט הנכיח בשיח הציבורי את המושג "דור שני", מושג הנוגע גם לי.
גם הורי היו "שם", מי יותר מי פחות. הם לא ממש טעמו טעמם של מחנות, אך כילדים התמודדו עם סיטואציות שילדים לא אמורים להתמודד עימן. הסיטואציות היו כה חריגות ולא רלוונטיות לחיים ש"אחרי", שהם לא ראו צורך לספר עליהן. יתרה מזאת, הם גם כנראה רצו להגן על ילדיהם מזוועות העבר - כמו רוב ניצולי השואה. אז הם שתקו.
אבל לשתיקה הזאת היה מחיר. למעשה, השואה כמושג איום אך נעדר נכחה בחיי מאז ומעולם. לא היה לה שם, לא צורה, לא טעם ולא ריח. אבל היה ברור שהיא שם, היולית ובלתי מושגת. כילד, ידעתי שיש איזושהי אימה בעולם, וחשתי חוסר אונים מולה - בעיקר מכיוון שהיא הייתה מופשטת. עם הזמן הבנתי שזאת מציאות שכזאת, שישנם עניינים שלא מדברים עליהם, שנגזר עליהם להישאר מופשטים. לא ידעתי היכן עובר הגבול בין מה שמותר לדבר עליו ומה שלא - אז למדתי לשתוק גם אני. כל חוויה שעברתי נותרה מופשטת ולא מפוענחת. ואט אט אבדה לי היכולת לספר, לעבד, וגם להכיל. הכל בא והיכה בי. הפכתי לסלע בים מוכה גלים, כי להיות רך, ככל האדם, לא יכלתי להרשות לעצמי. עברו עלי דברים - חלקם נפלאים, חלקם נוראים, ורובם יומיומיים, ככל אדם - אך לא סיפרתי עליהם. נצרתי אותם בתוך תוכי, והפכתי לארכיון של עצמי. ארכיון ללא מבקרים, ללא מתעניינים, ארכיון שגם לא יישאר אחריו דבר - שהרי לזכרון האנושי יש תאריך תפוגה.
כיום אני מנסה להתחיל להתגבר על השתיקה. לי אין איזו נקודת מפנה חיצונית שתעורר אותי, אז אני מנסה לעורר את עצמי, לבד. וזה נורא קשה - כי למשפחתי יש מסורת של שתיקה, וגם כי אני מתקשה למצוא את המילים. הדיבור עצמו הופך לדרמה גדולה וטעונה, וכדי להצדיק אותה אין לי ברירה אלא לשבץ בה גם תכנים איומים ונוראים. ויש לי כאלה, בלי עין הרע... הפנימיות שלי יוצאת מחושך לאור, מסונוורת בגלל שכל חייה ידעה רק חושך, ואני מתקשה לברור את מילותי ואת סיפורי. מה לחשוף? מה להסתיר? במה להתגאות? במה להתבייש? היכן נדרשת עזרה, והיכן אני מסתדר? הכל כ"כ מסובך לי, ואחרי הכל אני גם נדרש להתמודד עם הציפיות של כולם ממני: לעבוד ולהתפרנס, להקים משפחה, לנהל בית, לנהל חיי חברה, לחיות... והציפיות מועצמות בגלל שאני מאוד "חכם". וזה נכון: יש לי זכרון טוב ויכולת ניתוח מצויינת. אבל זה לא מספיק בשביל לחיות. ישנם אנשים מטומטמים לגמרי שיודעים לחיות טוב ממני. זו מיומנות מסוג אחר. לו יכל אדם לחיות לבדו, ללא בני אדם מסביבו, אז הייתי מסתדר נהדר. אך הצורך לתקשר, הצורך להתמודד עם בני האדם האחרים, הצורך להכיל את ציפיותיהם ופגיעותיהם של אחרים - כל אלה משתקים אותי.
ואם אני לא מובן- אז סליחה. על זה בדיוק נכתב פוסט זה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה