יום שבת, 15 באוקטובר 2011

לא בארון, לא מתחת לשמיכת צמר עבה, לא מתחת לרגבי עפר.

גלעד שליט כבר מזמן איננו אדם פרטי ששרת בצבא ונפל בשבי. הוא ה"ילד" של כולנו, וככזה אנחנו פיתחנו נכונות לעשות הכל על-מנת להשיבו. מהיכן צמחה אותה תשוקה אדירה "לראות אותו בבית"? מדוע זה לא קרה עם רון ארד, למשל, בתקופה בה עוד היה ברור מי מחזיק בו ושהוא חי?


אני טוען שבכל אשמה הנסיגה מלבנון. אבל קודם כל דרוש הסבר מקדים. כידוע, חיילים שנשלחים לשדה הקרב ולא חוזרים הפכה לתופעה נפוצה בארצנו. במשך עשרות שנים התרגלנו למלחמות חוזרות ונשנות, וגם לארועי פח"ע קטלניים בין לבין. כתוצאה מכך, פיתחנו קור ואטימות - אין לי דרך אחרת לתאר זאת - כלפי מותם של צעירים במדים. במשך רוב חיי שהה צה"ל בדרום לבנון, שהות שגבתה מחיר קבוע של כ-25 חללים בשנה. אני זוכר שכשקראתי את הכתבות הקיטשיות על הנופלים, תמיד הרגשתי שיש בהן כבר משהו מכני ואוטומטי. לא האמנתי לרגש שבהן, כי כמה כבר אפשר להאמין לריטואל שחוזר על עצמו במשך עשרות שנים? גם חבר שלי נפל בלבנון - בתקופה בה הייתי חייל - ואני זוכר כיצד נדהמתי מהטבעיות בה נתפס מותו של מישהו שבעיני נתפס כאדם מלא חיים ותשוקה לכבוש ולדעת את העולם. אלא שלא הייתה ברירה: ידענו מה מחיר השהיה בלבנון, וכל זמן שהמשכנו להיות שם זה היה ברור שיפלו חיילים. מול חוסר האונים שלנו לא יכולנו לכאוב את כאב האובדן באמת. היינו חייבים להאטם.


לאחר שיצא צה"ל מלבנון, ולאחר שנסתיימה אינתיפאדת אל-אקצה, התחלנו להתרגל לימים של שקט. כבר אין נופלים בתדירות כ"כ גבוהה, וגם תדירות הפיגועים הלכה ופחתה. בימים כאלה, הלב פנוי להרגיש את אשר הודחק כל השנים - את אותו כאב של אובדן חיים צעירים שתמיד הדחקנו כדי שנוכל להכיל את חוסר האונים. אלא שאין לו טריגר לחוש את אותו כאב. עד שבאה חטיפתו של גלעד: בבת אחת הפך טנקיסט אלמוני ממצפה הילה לסמל לכל אותם חיילים שלא שבו. ואותו - בניגוד אליהם - יש אפשרות להשיב, ובכך לחוות מעין חוויה מתקנת לכל אלה שלא ישובו עוד.


כן, אני טוען שתשוקתנו לראות אותו כאן מקורה באותם יסורי מצפון על האטימות שלנו כלפי מאות ואלפי חיילים שהקריבו את חייהם למעננו וטבעו בתוך ים הנתונים על חללי מלחמות ישראל. כביכול לו רק יחזור בשלום זה יחזיר במשהו גם את אלה שלא שבו ממלחמות קודמות. לכן, הטענות המושמעות על המחיר הגבוה מדי אינן רלוונטיות. עם ישראל לא רוצה להחזיר את גלעד כי "כדי לשחרר חייל משביו יש לעשות הכל". הסיבה האמתית היא שעם ישראל רוצה לעשות מעשה טוב אחד לחייל אחד כדי לשכוח את אשמת השכחה שנגזרה על עשרות אלפי חיילים אחרים, שנתקיים בהם "גזירה על המת שישתכח מן הלב".
אני לא מזלזל בכך, אבל חשוב להבין את המניעים שלנו כפי שהם.
אגב, אני מאחל לגלעד שלאחר שיחזור גם הוא ישכח מלב. אמנם אינני מאמין שזה יקרה, אך זה חיוני לבריאותו הנפשית.


בינתיים, אם חפצתם להשקיט מעט את יסורי המצפון שלכם, אמצו לכם חייל מת. לימדו עליו, הקדישו לו מעט תשומת לב ותנו לעצמכם לחוש את הכאב שבאובדן חיים צעירים ומבטיחים. זה גם יעשיר את זהותכם הישראלית.
ובינתיים אאחל ברכה והצלחה לגלעד, ושיזכה לחיות חיים מלאים ומספקים.

יום שישי, 14 באוקטובר 2011

אמנון לורד בשרות אלי זעירא

אם השמות שבכותרת לא אומרים לך כלום - בדוק האם אכן יש ברשותך אזרחות ישראלית. אם כן - עשה לעצמך טובה ולמד קצת על עצמך. בעצם, הדברים נכונים גם אם אתה מכיר את לורד ולא את זעירא(וסלחו לי שאינני מלנקק לויקי. תתאמצו קצת!). 
כראש אמ"ן במלחמת יוה"כ נתפס האלוף במיל. אלי זעירא כאשם מרכזי בהפתעה שנפלה אז בחלקנו. אני קטונתי מלשפוט ולהעריך: מעטים הם היכולים לנסות ולהתחיל לתפוס את כמות אמצעי איסוף המידע, וכפועל יוצא את כמות המידע שרובץ כחומר גלם לפתחם של המנתחים הבכירים של מערך המודיעין הישראלי. הדברים נכונים גם לשנת 73, ומכיוון שגדולים וחכמים מהתקופה ההיא מתכתשים בינם לבין עצמם אחת לאיזושהי תקופה בשאלות הנתפסות בעיני כקטנוניות(ההיה אשרף מרוואן סוכן כפול או לא? האם הורה אלי זעירא להפעיל את ה"אמצעים המיוחדים" בזמן או לא?), אין לי אלא להגיע למסקנה המתבקשת: מי שעמדו בראש המערכת הבטחונית בישראל באותה תקופה נכשלו בתפקידם, וכל שנותר להם הוא לזרוק בוץ זה על זה.
אני בהחלט מסכים שלאלי זעירא משקל רב בנטל האשמה ההיא. אחרי הכל, הוא היה ראש אמ"ן, ולדעתו היה משקל רב בתהליכי קבלת ההחלטות ערב המלחמה. אני גם מוכן לקבל את הטענה כי יתכן ואשרף מרוואן היה סוכן כפול, ושהקונספציה המפורסמת נבנתה על סמך מידע מושתל שהגיע דרכו אל מקבלי ההחלטות בצד הישראלי. אך תפיסה שכזאת איננה מפחיתה מאחריותו של זעירא. 
לכן כתבתו של אמנון לורד מעט הכעיסה אותי. כמי ששרת באמ"ן בזמן המלחמה, לורד כותב את כתבתו בסגנון פרובינציאלי מתוך אחוות רעים ושותפות סוד עם זעירא. לקורא ההדיוט הוא לא מספק מספיק נתוני רקע לכתבה, מציין יותר מדי עובדות הנוגעות לנתונים הידועים רק למי שבקיאים בפרטי המחקר הפוסט-מלחמתי, וחושף בצורה גלויה - וחצופה, יש לומר - כי שמו הטוב של זעירא הוא נשוא הכתבה.

עם כל הכבוד ללורד, יש דרך אחת פשוטה וסלולה להגן על שמו הטוב של זעירא, והיא: החזרת העניינים לפרופורציות. כשל מודיעיני היה? - היה. האם זעירא האחראי הבלעדי לו? - ודאי שלא. האם כתוצאה מהכשל נפלו למעלה מאלפיים חיילי צה"ל? - זו טענה שקשה לעמוד מאחוריה. ברור שלו הייתה התראה מספקת אבידות צה"ל היו מצטמצמות, אך עד כמה? יתכן והיה מי שחקר נושא זה, אך אי אפשר להאשים את מערך המודיעין בהתקפת צבאות מצרים וסוריה על ישראל.

אמנם, לורד מתמקד בהחזרת שמו הטוב של זעירא בהקשר ספציפי ונקודתי: האשמתו של זעירא בחשיפת שמו של אשרף מרוואן. מצד אחד, לורד מציין כי זהותו של מרוואן נחשפה בעיתונות המצרית עוד קודם שזעירא חשפו. מצד שני, לורד משבח את זעירא על העשרת הידע שלנו על המלחמה בכך שחשף את זהותו. האם יש כאן נסיון לאחוז במקל בשני קצותיו?... ובכל מקרה, האם לורד רומז לנו כאן כי מותר לחשוף זהותו של סוכן כפול בצורה לא מוסמכת ולא מאושרת, גם כשחשיפה כזאת מסכנת את חייו, גם כשבכירים רבים בערכת הבטחון חולקים עליך, גם כשאתה יודע שישנם סוכנים חשאים המסייעים לישראל בזמן אמת ולא יודעים שיש חשד שמרוואן היה סוכן כפול, ולו למען המטרה של העשרת ידיעותינו על המלחמה ההיא? אם כן, מדוע לא עלה בידו לחשוף בפנינו את מהותם של אותם אמצעים מיוחדים שלא הופעלו ערב המלחמה? האם חשיפתם מסכנת את בטחוננו יותר מאשר חשיפת מרוואן, או שמא מסכנת יותר את שמו הטוב של זעירא?...

טוב, די עם הרמזים והחידות, הבה נאמר דברים ברורים. מלחמת יום כיפור ראויה ליחס מחקרי ראוי ככל מלחמה אחרת. מקומה בהסטוריה של מדינת ישראל שמור היטב, גם אם נתנתק במבטינו בה מכל האמוציות שהיא הותירה אחריה. חשוב לזכור: ניהול מלחמה הוא מקצוע ככל המקצועות, וגם בו אפשר להיכשל. אז נכון שמחירו של כשלון שכזה נמדד בדם, אבל האנשים המנהלים את המלחמה אינם בני-אלים, אלא אנשים שנולדו לבנות חוה - בדיוק כמו כל אחד מאיתנו. ולכן גם הם יכולים לטעות, ולפעמים לטעות כעדר שלם בכיוון שגוי - מה שקרה במלחמה הזאת. הטראומה של המלחמה איננה קשורה למחירה - במלחמת העצמאות שילמנו מחיר יקר פי כמה. במתקפת הטרור על התאומים נפלו יותר אזרחים מאשר חיילים במלחמת יום כיפור. זו הייתה מלחמת עקובה מדם, אך אם מודדים כמות הרוגים ממוצעת ליום - מלחמת ששת הימים לא מפגרת אחריה בהרבה(לוחם מחטיבה 55, חנן פורת ז"ל כמדומני, סיפר כי עבורו מלחמת ששת הימים הייתה קשה לא פחות - ביום קרבות אחד בי-ם איבדה החטיבה כמאה לוחמים, בעוד ביום כיפור איבדה החטיבה חמישים וכמה לוחמים "בלבד" בכל המלחמה). 

הטראומה האמיתית של מלחמת יום כיפור קשורה לטראומה של אובדן האמון בהנהגה. האמון שהתפתח בעקבות מלחמת ששת הימים היה אמון עיוור, מסוג האמון שחסידים מאמינים ברבם. מצבנו "מעולם לא היה טוב יותר" אחרי אותה מלחמה, והמנהיגים נתפסו כאחראים ישירים לכך. ביום כיפור, אובדן האמון היה מיידי והלוחמים בשטח חוו אותו החל מיום הלחימה הראשון, מיעוטם אף קודם לכן. אלי זעירא היה רק אחד משורה של אנשים שהנהיגו את המדינה אל המלחמה הקשה הזאת. התעסקותו בהטלת אשמה על אחרים במקום בלקיחת אחריות רק מאפיינת את דרכי ההתנהלות של רוב מנהיגי המדינה הזאת. התופעה הזאת, של בריחה מאחריות, היא רעה חולה שיש להיפטר ממנה, אך קודם לכן יש לעמוד על הגורמים לה. 
אך זה, כמובן, נושא אחר לגמרי.

יום חמישי, 6 באוקטובר 2011

קצת יותר מדי עבודה לערב יום כיפור

היום היה לי יום מבאס. דווקא קמתי בהרגשה כזאת טובה, נשמתי את המראות והקולות לקרבי, ולקחתי את הזמן בדרך לעבודה ולא נתתי לדבר להלחיץ אותי. ידעתי שעומד בפני יום עמוס, אך לא נרתעתי והסתערתי עליו בחדווה.
מספר עניינים של עבודה שוטפת מילאו לי את הבוקר, עניינים צפויים שידעתי עליהם והתכוננתי אליהם. גם בת השרות הייתה לי לעזר רב. כל פעם שהייתי צריך לצאת מהמשרד לבצע משהו - הטלתי זאת עליה, והיא, בחורה אחראית שכמותה, עשתה הכל כמו שצריך. אני כ"כ סומך עליה, שאפילו את צרור המפתחות של ביה"ס העזתי לתת לה - לפתוח ולסגור כיתות שמשום מה נותרו נעולות גם ביום עמוס זה.
אך מהר מאוד התחלתי להרגיש שמשהו מאיים, מפחיד ומסוכן מתגנב לו מאחורי גבי: הדו"חות!


כל פעם שנגמרת שנה אזרחית, אנו מצווים למלא דו"חות ביקורת על פעילותנו. דו"חות עמוסי פרטים, דו"חות מעייפים, דו"חות מתישים... לכן גם מזכירים לנו חודשיים מראש שעלינו להגיש אותם. גם אז אנו מגישים אותם, מקבלים הערות, מתקנים, מגישים שוב... וכיו"ב. הפעם אלי הבירוקרטיה השתגעו והחליטו לתת לנו חודש אחד התראה, כשהחודש הזה כולל בתוכו את סוכות ויום כיפור ביחד. כלומר, נשארו לנו 3 שבועות נטו - בקושי - וכל זה בשיא תקופת הלחץ של ההכנות לפתיחת השנה. כבר כמה ימים חלפו מיום שנתפרסמה הגזירה, ואני שליו ושאנן בטוח שמדובר בסה"כ בטעות מקלדת(מישהו כתב 1.11 במקום 1.1, נניח?...) עד ששולה מטלטלת אותי משרעפי ואומרת: לך לעבודה עצל!
מייד גייסתי את בת השרות לעבודה המפרכת של הכנת הדו"חות, ואכן היא הראתה מיומנות ראויה לציון, סיימה כבר היום דו"ח וחצי, ואני ניסיתי לשווא למצוא מחשב נוסף פנוי לעבוד במקביל על עוד דו"חות(מצאתי מפעם לפעם, אך כל פעם גיליתי שהמחשב התפנה לשלוש דקות בלבד...).  וכל העת אני מקבל טלפונים, וקריאות לעזרה מפה ומשם, ושאלות מכאן ועד להודעה חדשה("שלומי, מה המספר של...?" "שלומי, אפשר להדפיס אצלך?" "שלומי, ראית אם ... נמצא/ת היום?"). שום דבר יוצא דופן.
כשהלכה בת השרות, המשכתי ממקום שהפסיקה, ועשיתי עוד כל מיני עניינים דחופים, עד שהשעה שש התדפקה על שעוני ואני עוד לא אכלתי צהריים. מהר מהר עשיתי עוד כמה טלפונים דחופים(לא הספקתי את כולם), ומה שלא הספקתי - שלחתי אס-אם-אסים מהדרך - ואצתי רצתי אל פיני לאכול את הקבב הקבוע שלי.


נסעתי הביתה בזריזות של קו 7(הידעתם? יש בי-ם תחנות אוטובוס ובהן לוח אלקטרוני המציג מהם שלושת הקווים שעומדים להגיע לתחנה, ותוך כמה זמן כל אחד יגיע. אני מת על זה... למרות שזה לא הכי מדוייק), וביורדי מהאוטובוס החילותי לנבור בתיקי בחיפוש אחר המפתח. דקה וחצי לוקח לי להגיע לבית, וכל הדרך נברתי ונברתי במרחבי התיק, ואין זכר לצרור הנאה שלי!(יש בו ארבעה מפתחות פלדלת בארבעה צבעים שונים!!!). עמדתי נבוך מול הדלת, ומכיוון ששמעתי את קולות שותפי שם בפנים, דפקתי בדלת. לקח זמן עד שמישהו ענה לי, ולמרבה הפתעתי, מבפנים נשמע קול נשי(היא נשמעה צעירה למדי..) שאמר: "נראה לי שאין כאן משהו שאתה מחפש" (?) - הרמתי עיני למעלה, ואכן גיליתי שמשהו נראה מוזר ולא מוכר בחדר המדרגות. מעל לדלת הייתה עוד קומה! והדירה שלנו אמורה להיות הכי גבוהה....
יצאתי מהר מהבניין הזר, התבוננתי החוצה ו... זה אכן הבניין שלי! מה קורה כאן?... נכנסתי שוב, התקרבתי בחרדת קודש לדלת, הבטתי למעלה כדי לוודא שאין מעלינו עוד קומה, ו... היי, הנה הדלת שדפקתי עליה לפני דקה! מסתבר שהלכתי לדירה שמול הדירה שלנו באלכסון! חוש כיוון, בנאדם! ובכן, דפקתי על הדלת(שלי, הפעם) - וכמובן, אין איש בבית.


את ההמשך ניתן לשער לבד: צעדתי לתחנה של הקווים המהירים בדרך חברון(כן, יש לי-ם קווי אורך מהירים. זה מרגיש כמו רכבת תחתית: עם כרוז, נוסעים שתקנים, וכמעט בלי פקקים)וניסיתי להיזכר מה עשיתי עם המפתחות. עד שסו"ס נזכרתי שהשאלתי אותם לבת השירות, וככל הנראה לא קיבלתי אותם חזרה. אז נסעתי לעבודה - תוך שאני מתפלל שהמשרד עוד פתוח, ומתחיל לתכנן מה לעשות אם לא - וכנראה כדי לא להאריך את היום זה יותר, מצאתי את המשרד פתוח, את צרור המפתחות מונח על השולחן(מוסתר היטב. טוב, יש משהו על השולחן שלי שלא מוסתר היטב בערימות של ניירת?...), ואת המחשב הדלוק רומז לי: היי, עוד לא סיימנו לעבוד...


מה לא סיימנו????? שתהיה לך גמר חתימה טובה, מחשב,
וסליחה מכל מי ששיעממתי אותו בחמש הדקות האחרונות.


נ.ב. סליחה גם מכל מי שפגעתי בו, שלא נתתי לו שרות טוב, שלא נתתי לו שרות בזמן, שלא נתתי לו שרות בכלל.
ובעיקר סליחה ממני שאני מצפה ממני כל הזמן לתת שרות לכולם.
לשנה הבאה ב....(המשך יבוא)