יום חמישי, 6 באוקטובר 2011

קצת יותר מדי עבודה לערב יום כיפור

היום היה לי יום מבאס. דווקא קמתי בהרגשה כזאת טובה, נשמתי את המראות והקולות לקרבי, ולקחתי את הזמן בדרך לעבודה ולא נתתי לדבר להלחיץ אותי. ידעתי שעומד בפני יום עמוס, אך לא נרתעתי והסתערתי עליו בחדווה.
מספר עניינים של עבודה שוטפת מילאו לי את הבוקר, עניינים צפויים שידעתי עליהם והתכוננתי אליהם. גם בת השרות הייתה לי לעזר רב. כל פעם שהייתי צריך לצאת מהמשרד לבצע משהו - הטלתי זאת עליה, והיא, בחורה אחראית שכמותה, עשתה הכל כמו שצריך. אני כ"כ סומך עליה, שאפילו את צרור המפתחות של ביה"ס העזתי לתת לה - לפתוח ולסגור כיתות שמשום מה נותרו נעולות גם ביום עמוס זה.
אך מהר מאוד התחלתי להרגיש שמשהו מאיים, מפחיד ומסוכן מתגנב לו מאחורי גבי: הדו"חות!


כל פעם שנגמרת שנה אזרחית, אנו מצווים למלא דו"חות ביקורת על פעילותנו. דו"חות עמוסי פרטים, דו"חות מעייפים, דו"חות מתישים... לכן גם מזכירים לנו חודשיים מראש שעלינו להגיש אותם. גם אז אנו מגישים אותם, מקבלים הערות, מתקנים, מגישים שוב... וכיו"ב. הפעם אלי הבירוקרטיה השתגעו והחליטו לתת לנו חודש אחד התראה, כשהחודש הזה כולל בתוכו את סוכות ויום כיפור ביחד. כלומר, נשארו לנו 3 שבועות נטו - בקושי - וכל זה בשיא תקופת הלחץ של ההכנות לפתיחת השנה. כבר כמה ימים חלפו מיום שנתפרסמה הגזירה, ואני שליו ושאנן בטוח שמדובר בסה"כ בטעות מקלדת(מישהו כתב 1.11 במקום 1.1, נניח?...) עד ששולה מטלטלת אותי משרעפי ואומרת: לך לעבודה עצל!
מייד גייסתי את בת השרות לעבודה המפרכת של הכנת הדו"חות, ואכן היא הראתה מיומנות ראויה לציון, סיימה כבר היום דו"ח וחצי, ואני ניסיתי לשווא למצוא מחשב נוסף פנוי לעבוד במקביל על עוד דו"חות(מצאתי מפעם לפעם, אך כל פעם גיליתי שהמחשב התפנה לשלוש דקות בלבד...).  וכל העת אני מקבל טלפונים, וקריאות לעזרה מפה ומשם, ושאלות מכאן ועד להודעה חדשה("שלומי, מה המספר של...?" "שלומי, אפשר להדפיס אצלך?" "שלומי, ראית אם ... נמצא/ת היום?"). שום דבר יוצא דופן.
כשהלכה בת השרות, המשכתי ממקום שהפסיקה, ועשיתי עוד כל מיני עניינים דחופים, עד שהשעה שש התדפקה על שעוני ואני עוד לא אכלתי צהריים. מהר מהר עשיתי עוד כמה טלפונים דחופים(לא הספקתי את כולם), ומה שלא הספקתי - שלחתי אס-אם-אסים מהדרך - ואצתי רצתי אל פיני לאכול את הקבב הקבוע שלי.


נסעתי הביתה בזריזות של קו 7(הידעתם? יש בי-ם תחנות אוטובוס ובהן לוח אלקטרוני המציג מהם שלושת הקווים שעומדים להגיע לתחנה, ותוך כמה זמן כל אחד יגיע. אני מת על זה... למרות שזה לא הכי מדוייק), וביורדי מהאוטובוס החילותי לנבור בתיקי בחיפוש אחר המפתח. דקה וחצי לוקח לי להגיע לבית, וכל הדרך נברתי ונברתי במרחבי התיק, ואין זכר לצרור הנאה שלי!(יש בו ארבעה מפתחות פלדלת בארבעה צבעים שונים!!!). עמדתי נבוך מול הדלת, ומכיוון ששמעתי את קולות שותפי שם בפנים, דפקתי בדלת. לקח זמן עד שמישהו ענה לי, ולמרבה הפתעתי, מבפנים נשמע קול נשי(היא נשמעה צעירה למדי..) שאמר: "נראה לי שאין כאן משהו שאתה מחפש" (?) - הרמתי עיני למעלה, ואכן גיליתי שמשהו נראה מוזר ולא מוכר בחדר המדרגות. מעל לדלת הייתה עוד קומה! והדירה שלנו אמורה להיות הכי גבוהה....
יצאתי מהר מהבניין הזר, התבוננתי החוצה ו... זה אכן הבניין שלי! מה קורה כאן?... נכנסתי שוב, התקרבתי בחרדת קודש לדלת, הבטתי למעלה כדי לוודא שאין מעלינו עוד קומה, ו... היי, הנה הדלת שדפקתי עליה לפני דקה! מסתבר שהלכתי לדירה שמול הדירה שלנו באלכסון! חוש כיוון, בנאדם! ובכן, דפקתי על הדלת(שלי, הפעם) - וכמובן, אין איש בבית.


את ההמשך ניתן לשער לבד: צעדתי לתחנה של הקווים המהירים בדרך חברון(כן, יש לי-ם קווי אורך מהירים. זה מרגיש כמו רכבת תחתית: עם כרוז, נוסעים שתקנים, וכמעט בלי פקקים)וניסיתי להיזכר מה עשיתי עם המפתחות. עד שסו"ס נזכרתי שהשאלתי אותם לבת השירות, וככל הנראה לא קיבלתי אותם חזרה. אז נסעתי לעבודה - תוך שאני מתפלל שהמשרד עוד פתוח, ומתחיל לתכנן מה לעשות אם לא - וכנראה כדי לא להאריך את היום זה יותר, מצאתי את המשרד פתוח, את צרור המפתחות מונח על השולחן(מוסתר היטב. טוב, יש משהו על השולחן שלי שלא מוסתר היטב בערימות של ניירת?...), ואת המחשב הדלוק רומז לי: היי, עוד לא סיימנו לעבוד...


מה לא סיימנו????? שתהיה לך גמר חתימה טובה, מחשב,
וסליחה מכל מי ששיעממתי אותו בחמש הדקות האחרונות.


נ.ב. סליחה גם מכל מי שפגעתי בו, שלא נתתי לו שרות טוב, שלא נתתי לו שרות בזמן, שלא נתתי לו שרות בכלל.
ובעיקר סליחה ממני שאני מצפה ממני כל הזמן לתת שרות לכולם.
לשנה הבאה ב....(המשך יבוא)

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה