יום שישי, 14 באוקטובר 2011

אמנון לורד בשרות אלי זעירא

אם השמות שבכותרת לא אומרים לך כלום - בדוק האם אכן יש ברשותך אזרחות ישראלית. אם כן - עשה לעצמך טובה ולמד קצת על עצמך. בעצם, הדברים נכונים גם אם אתה מכיר את לורד ולא את זעירא(וסלחו לי שאינני מלנקק לויקי. תתאמצו קצת!). 
כראש אמ"ן במלחמת יוה"כ נתפס האלוף במיל. אלי זעירא כאשם מרכזי בהפתעה שנפלה אז בחלקנו. אני קטונתי מלשפוט ולהעריך: מעטים הם היכולים לנסות ולהתחיל לתפוס את כמות אמצעי איסוף המידע, וכפועל יוצא את כמות המידע שרובץ כחומר גלם לפתחם של המנתחים הבכירים של מערך המודיעין הישראלי. הדברים נכונים גם לשנת 73, ומכיוון שגדולים וחכמים מהתקופה ההיא מתכתשים בינם לבין עצמם אחת לאיזושהי תקופה בשאלות הנתפסות בעיני כקטנוניות(ההיה אשרף מרוואן סוכן כפול או לא? האם הורה אלי זעירא להפעיל את ה"אמצעים המיוחדים" בזמן או לא?), אין לי אלא להגיע למסקנה המתבקשת: מי שעמדו בראש המערכת הבטחונית בישראל באותה תקופה נכשלו בתפקידם, וכל שנותר להם הוא לזרוק בוץ זה על זה.
אני בהחלט מסכים שלאלי זעירא משקל רב בנטל האשמה ההיא. אחרי הכל, הוא היה ראש אמ"ן, ולדעתו היה משקל רב בתהליכי קבלת ההחלטות ערב המלחמה. אני גם מוכן לקבל את הטענה כי יתכן ואשרף מרוואן היה סוכן כפול, ושהקונספציה המפורסמת נבנתה על סמך מידע מושתל שהגיע דרכו אל מקבלי ההחלטות בצד הישראלי. אך תפיסה שכזאת איננה מפחיתה מאחריותו של זעירא. 
לכן כתבתו של אמנון לורד מעט הכעיסה אותי. כמי ששרת באמ"ן בזמן המלחמה, לורד כותב את כתבתו בסגנון פרובינציאלי מתוך אחוות רעים ושותפות סוד עם זעירא. לקורא ההדיוט הוא לא מספק מספיק נתוני רקע לכתבה, מציין יותר מדי עובדות הנוגעות לנתונים הידועים רק למי שבקיאים בפרטי המחקר הפוסט-מלחמתי, וחושף בצורה גלויה - וחצופה, יש לומר - כי שמו הטוב של זעירא הוא נשוא הכתבה.

עם כל הכבוד ללורד, יש דרך אחת פשוטה וסלולה להגן על שמו הטוב של זעירא, והיא: החזרת העניינים לפרופורציות. כשל מודיעיני היה? - היה. האם זעירא האחראי הבלעדי לו? - ודאי שלא. האם כתוצאה מהכשל נפלו למעלה מאלפיים חיילי צה"ל? - זו טענה שקשה לעמוד מאחוריה. ברור שלו הייתה התראה מספקת אבידות צה"ל היו מצטמצמות, אך עד כמה? יתכן והיה מי שחקר נושא זה, אך אי אפשר להאשים את מערך המודיעין בהתקפת צבאות מצרים וסוריה על ישראל.

אמנם, לורד מתמקד בהחזרת שמו הטוב של זעירא בהקשר ספציפי ונקודתי: האשמתו של זעירא בחשיפת שמו של אשרף מרוואן. מצד אחד, לורד מציין כי זהותו של מרוואן נחשפה בעיתונות המצרית עוד קודם שזעירא חשפו. מצד שני, לורד משבח את זעירא על העשרת הידע שלנו על המלחמה בכך שחשף את זהותו. האם יש כאן נסיון לאחוז במקל בשני קצותיו?... ובכל מקרה, האם לורד רומז לנו כאן כי מותר לחשוף זהותו של סוכן כפול בצורה לא מוסמכת ולא מאושרת, גם כשחשיפה כזאת מסכנת את חייו, גם כשבכירים רבים בערכת הבטחון חולקים עליך, גם כשאתה יודע שישנם סוכנים חשאים המסייעים לישראל בזמן אמת ולא יודעים שיש חשד שמרוואן היה סוכן כפול, ולו למען המטרה של העשרת ידיעותינו על המלחמה ההיא? אם כן, מדוע לא עלה בידו לחשוף בפנינו את מהותם של אותם אמצעים מיוחדים שלא הופעלו ערב המלחמה? האם חשיפתם מסכנת את בטחוננו יותר מאשר חשיפת מרוואן, או שמא מסכנת יותר את שמו הטוב של זעירא?...

טוב, די עם הרמזים והחידות, הבה נאמר דברים ברורים. מלחמת יום כיפור ראויה ליחס מחקרי ראוי ככל מלחמה אחרת. מקומה בהסטוריה של מדינת ישראל שמור היטב, גם אם נתנתק במבטינו בה מכל האמוציות שהיא הותירה אחריה. חשוב לזכור: ניהול מלחמה הוא מקצוע ככל המקצועות, וגם בו אפשר להיכשל. אז נכון שמחירו של כשלון שכזה נמדד בדם, אבל האנשים המנהלים את המלחמה אינם בני-אלים, אלא אנשים שנולדו לבנות חוה - בדיוק כמו כל אחד מאיתנו. ולכן גם הם יכולים לטעות, ולפעמים לטעות כעדר שלם בכיוון שגוי - מה שקרה במלחמה הזאת. הטראומה של המלחמה איננה קשורה למחירה - במלחמת העצמאות שילמנו מחיר יקר פי כמה. במתקפת הטרור על התאומים נפלו יותר אזרחים מאשר חיילים במלחמת יום כיפור. זו הייתה מלחמת עקובה מדם, אך אם מודדים כמות הרוגים ממוצעת ליום - מלחמת ששת הימים לא מפגרת אחריה בהרבה(לוחם מחטיבה 55, חנן פורת ז"ל כמדומני, סיפר כי עבורו מלחמת ששת הימים הייתה קשה לא פחות - ביום קרבות אחד בי-ם איבדה החטיבה כמאה לוחמים, בעוד ביום כיפור איבדה החטיבה חמישים וכמה לוחמים "בלבד" בכל המלחמה). 

הטראומה האמיתית של מלחמת יום כיפור קשורה לטראומה של אובדן האמון בהנהגה. האמון שהתפתח בעקבות מלחמת ששת הימים היה אמון עיוור, מסוג האמון שחסידים מאמינים ברבם. מצבנו "מעולם לא היה טוב יותר" אחרי אותה מלחמה, והמנהיגים נתפסו כאחראים ישירים לכך. ביום כיפור, אובדן האמון היה מיידי והלוחמים בשטח חוו אותו החל מיום הלחימה הראשון, מיעוטם אף קודם לכן. אלי זעירא היה רק אחד משורה של אנשים שהנהיגו את המדינה אל המלחמה הקשה הזאת. התעסקותו בהטלת אשמה על אחרים במקום בלקיחת אחריות רק מאפיינת את דרכי ההתנהלות של רוב מנהיגי המדינה הזאת. התופעה הזאת, של בריחה מאחריות, היא רעה חולה שיש להיפטר ממנה, אך קודם לכן יש לעמוד על הגורמים לה. 
אך זה, כמובן, נושא אחר לגמרי.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה