יום שבת, 15 באוקטובר 2011

לא בארון, לא מתחת לשמיכת צמר עבה, לא מתחת לרגבי עפר.

גלעד שליט כבר מזמן איננו אדם פרטי ששרת בצבא ונפל בשבי. הוא ה"ילד" של כולנו, וככזה אנחנו פיתחנו נכונות לעשות הכל על-מנת להשיבו. מהיכן צמחה אותה תשוקה אדירה "לראות אותו בבית"? מדוע זה לא קרה עם רון ארד, למשל, בתקופה בה עוד היה ברור מי מחזיק בו ושהוא חי?


אני טוען שבכל אשמה הנסיגה מלבנון. אבל קודם כל דרוש הסבר מקדים. כידוע, חיילים שנשלחים לשדה הקרב ולא חוזרים הפכה לתופעה נפוצה בארצנו. במשך עשרות שנים התרגלנו למלחמות חוזרות ונשנות, וגם לארועי פח"ע קטלניים בין לבין. כתוצאה מכך, פיתחנו קור ואטימות - אין לי דרך אחרת לתאר זאת - כלפי מותם של צעירים במדים. במשך רוב חיי שהה צה"ל בדרום לבנון, שהות שגבתה מחיר קבוע של כ-25 חללים בשנה. אני זוכר שכשקראתי את הכתבות הקיטשיות על הנופלים, תמיד הרגשתי שיש בהן כבר משהו מכני ואוטומטי. לא האמנתי לרגש שבהן, כי כמה כבר אפשר להאמין לריטואל שחוזר על עצמו במשך עשרות שנים? גם חבר שלי נפל בלבנון - בתקופה בה הייתי חייל - ואני זוכר כיצד נדהמתי מהטבעיות בה נתפס מותו של מישהו שבעיני נתפס כאדם מלא חיים ותשוקה לכבוש ולדעת את העולם. אלא שלא הייתה ברירה: ידענו מה מחיר השהיה בלבנון, וכל זמן שהמשכנו להיות שם זה היה ברור שיפלו חיילים. מול חוסר האונים שלנו לא יכולנו לכאוב את כאב האובדן באמת. היינו חייבים להאטם.


לאחר שיצא צה"ל מלבנון, ולאחר שנסתיימה אינתיפאדת אל-אקצה, התחלנו להתרגל לימים של שקט. כבר אין נופלים בתדירות כ"כ גבוהה, וגם תדירות הפיגועים הלכה ופחתה. בימים כאלה, הלב פנוי להרגיש את אשר הודחק כל השנים - את אותו כאב של אובדן חיים צעירים שתמיד הדחקנו כדי שנוכל להכיל את חוסר האונים. אלא שאין לו טריגר לחוש את אותו כאב. עד שבאה חטיפתו של גלעד: בבת אחת הפך טנקיסט אלמוני ממצפה הילה לסמל לכל אותם חיילים שלא שבו. ואותו - בניגוד אליהם - יש אפשרות להשיב, ובכך לחוות מעין חוויה מתקנת לכל אלה שלא ישובו עוד.


כן, אני טוען שתשוקתנו לראות אותו כאן מקורה באותם יסורי מצפון על האטימות שלנו כלפי מאות ואלפי חיילים שהקריבו את חייהם למעננו וטבעו בתוך ים הנתונים על חללי מלחמות ישראל. כביכול לו רק יחזור בשלום זה יחזיר במשהו גם את אלה שלא שבו ממלחמות קודמות. לכן, הטענות המושמעות על המחיר הגבוה מדי אינן רלוונטיות. עם ישראל לא רוצה להחזיר את גלעד כי "כדי לשחרר חייל משביו יש לעשות הכל". הסיבה האמתית היא שעם ישראל רוצה לעשות מעשה טוב אחד לחייל אחד כדי לשכוח את אשמת השכחה שנגזרה על עשרות אלפי חיילים אחרים, שנתקיים בהם "גזירה על המת שישתכח מן הלב".
אני לא מזלזל בכך, אבל חשוב להבין את המניעים שלנו כפי שהם.
אגב, אני מאחל לגלעד שלאחר שיחזור גם הוא ישכח מלב. אמנם אינני מאמין שזה יקרה, אך זה חיוני לבריאותו הנפשית.


בינתיים, אם חפצתם להשקיט מעט את יסורי המצפון שלכם, אמצו לכם חייל מת. לימדו עליו, הקדישו לו מעט תשומת לב ותנו לעצמכם לחוש את הכאב שבאובדן חיים צעירים ומבטיחים. זה גם יעשיר את זהותכם הישראלית.
ובינתיים אאחל ברכה והצלחה לגלעד, ושיזכה לחיות חיים מלאים ומספקים.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה