שנת תש"ס הייתה אמורה להיות שנה מבטיחה לביה"ס לקולנוע "מעלה". באותה שנה החלו לעבוד על סרטי הגמר שלהם תלמידי המחזור השמיני - המחזור הראשון שהצמיח סרטי סטודנטים שנחשבו "שלאגרים". "איכה","פינוי" ו"עתונים ופרחים" היו עתידים להיעשות בשנה זו ובזו שלאחריה, ולהביא פריצה של ממש לביה"ס הצנוע לקולנוע, שמיועד בעיקר למגזר הדתי - מגזר שהיה אז נחבא אל הכלים(למרות שלא הייתה כל סיבה להתבייש. שוב ושוב קראנו על כך ש"דתיים משתלבים בכל רבדי החברה הישראלית: ברפואה, בבטחון, במדע..." - אבל דומה שרגשי נחיתות בשילוב עם פרובינציאליות - הקיימת עד היום - השתלטו על כל חלקה טובה במגזר זה).
אך משהו דרמטי מאוד קרה, ושיבש את הכל. פרשת תרגיל העירום של אביטל ליבנה-לוי טלטלה את מעמדו של ביה"ס בעיני הציבור אליו הוא פונה עד כדי כך שבמקביל לעבודה על סרטי גמר נפלאים, ובמקביל להמשך התפתחותם של סטודנטים בשנים ב-ג, לא היו בשנת תש"ס סטודנטים חדשים - ולא נפתחה שנה. לא בדקתי האם לא התקיימה הרשמה, או שמא לא נרשמו מספיק סטודנטים - אני בסה"כ באתי באותה שנה ליום פתוח, והרגשתי שבאתי למקום במשבר. אודי ליאון, מנהלו לשעבר של ביה"ס, העביר לבדו יום פתוח לשניים וחצי מתעניינים(או מעט יותר). הוא דיבר על דימויו של הדתי בקולנוע(מוזנח ומוגחך), על הסדרה המבטיחה "שדה מגנטי" שאמור ליצור בוגר מוכשר של "סם שפיגל" בשם שרון עמרני(שהעביר לי ולעוד כמה עשרות מתעניינים יום פתוח במוסד בו למד רק כמה שבועות קודם לכן) - שלאחר מותו הופקה תחת השם "מעורב ירושלמי" - ושעשויה להציב דריסת רגל ראשונה של דתיים "נורמליים" בפריים-טיים של הטלוויזיה, וגם שוחח על פועלו כיו"ר קרן גשר, וכיצד הצליח להכניס ל"חבר'ה הטובים" את דמותו הייצוגית של שלומי, הדתי. הוא כנראה גם דיבר על ההזדמנות שבי"ס מעלה מעניק להשתלבות דתיים בתעשיה. אבל באותה שנה - כהמשך למשבר שפקד את המוסד - ההזדמנות שמעלה נתן לי הייתה לימודי תסריטאות בלבד, שכן הוחלט אז לצעוד לכיוון "דוסי" יותר: מסלול בימוי לבנות בלבד, ומסלול תסריטאות לבנים בלבד, כך שתיווצר הפרדה בין בנים לבנות ואולי יסלח הציבור הדת"ל על עוון תרגיל העירום...
שנת תשס"א הוכיחה שמדובר בטעות קשה. מחזור הבנות היה קטן, ורק שש בנות מתוכו שרדו את השנה הראשונה. בעוד אני לומד תסריטאות(ומשתתף כניצב בהפקת "עיתונים ופרחים" ומבקר לעיתים קרובות בחדר העריכה של "שירה ופטי לא גרים כאן יותר"), נוצר פער בלתי נסבל של שנתיים מהן לא ינבטו בוגרים. לכך הצטרף גם משבר כלכלי קשה. זכורה לי במעומעם השבתה של ביה"ס בין פסח לשבועות, וזכורה לי בברור הפגנה - בארגונו של אודי ליאון - מול משרד החינוך ברחוב שבטי ישראל - מרחק הליכה מביה"ס. ואכן, שרת החינוך לימור לבנת התגייסה לטובת הצלת ביה"ס, ויחד עם החלפת ההנהלה - ומינויה של נטע אריאל כמנהלת ביה"ס - עלה המוסד על דרך חדשה. אך עדיין הרבה היה תלוי במחזור החדש שיתחיל את שנת תשס"ב, שנראתה בעיני כשנת "להיות או לחדול".
במחזור הזה, כמה מפתיע, הייתי אני. הייתי המבוגר בין 13 סטודנטים שהחלו את שנה א, וחשתי המון אחראיות על כתפי. ידעתי היטב עד כמה שברירי החיבור בין "קולנוע" ו"דתיים" והשתוקקתי להיות חלק מבניית הגשר המחבר ביניהם. ממש כך.
כשבשנה ב התחלתי "לגמגם", והעשייה שלי הלכה והצטמצמה - הדחקתי את המימד האישי של הכשלון וניסיתי לעשות הכל כדי שהמחזור שלי יצליח להגיע לידי גמר ו"להציל" את ביה"ס. כך קרה שכשהמחזור שלי עשה את סרטי גמר שנה ב, החלטתי להשקיע בלעשות סאונד לסרטים - ולו כדי שתהיה לי פרסונה מקצועית לסיים עימה את הלימודים. בשנה ג כבר התחלתי להתייאש, ובסימסטר ב הצטמצמה מאוד נוכחותי בביה"ס. לא האמנתי, כנראה, בעשיה של חברי לכיתה, ואולי פשוט לא היה לי את הכוח להתמודד עם הפער בין החדלון היצירתי שלי לבין ההתעוררות של חברי לכיתה. כך או כך, לקראת סופה של השנה רוב תלמידי כיתתי עמדו בפני עשיית סרט גמר, כשבניגוד לשנים עברו, בהן עשיית רוב סרטי הגמר נעשתה בשנה ה וטקס הגמר בשנה ו, הרי שלנו הוכתב לו"ז דחוס לפי עלינו לסיים את הסרטים שלנו עד סוף שנה ד. הייתה לכך סיבה טובה: טקס גמר הוא ארוע מיוחצ"ן, והפער בין הטקס של המחזור שמעלינו לטקס שלנו היה כבר גדול מספיק בגלל שנתיים נטולות שנתונים(שלוש בנות ששרדו את המחזור שמעלינו מוזגו לתוך כיתתנו). ביה"ס היה זקוק לחשיפה, וכמה שיותר מהר יותר טוב.
גם הפעם השקעתי לא מעט בעשיית סאונד, אבל הרגשתי מעט מיותר. אט אט הצטייר המחזור שלי כ"מחזור של כוכבים". הפקה רדפה הפקה, והקצב היה מטורף: עד ראש השנה הופקו שלושה סרטים(כיום אף אחד לא מביים סרט לפני ראש השנה של שנה ד), עד חנוכה שניים נוספים, ובסוף נסתיימה עשיית תשעה(!) סרטים עלילתיים תוך 9 חודשים, כולל מינון גבוה מאוד של סרטים מצויינים. ולי - כך הרגשתי - לא היה חלק של ממש בהצלחה הזו.
במהלך הסתיו והחורף החלה להיעדר יותר ויותר מעבודתה במעלה המזכירה המקסימה של ביה"ס - אלישבע. מתוך רצון למצוא לעצמי מחדש מקום בתוך מארג היחסים המורכב בין דתיים לקולנוע, החלטתי להציע את עצמי כמחליף זמני לאלישבע - ותוך שבועות מספר הזמני הפך לקבוע. כך - מאז ועד היום.
במהלך שנותי כמזכיר השתנה העולם הדתי באורח דרמטי. גם יחסו לקולנוע השתנה, ונראה לי שיש קשר בין השניים. סרטי גמר רבים הוציאו לאור סוגיות לא פשוטות שהחברה הדתית התקשתה להתמודד איתן: הומואים דתיים(בסרט "ואהבת"), גירושין("הרי את"), רווקות מאוחרת("חפצי באוויר"), אמהות ע"י תרומת-זרע("הרת עולם") ועוד ועוד... העובדה שסרטי סטודנטים עסקו ללא חשש בנושאים קשים וכואבים מבלי שייחרב דימויו של ביה"ס יצרה מאסה קריטית של בטחון עצמי בביה"ס. במקביל, נביטתה של "סרוגים", יצירה טלוויזיונית מצליחה פרי ידיהם של בוגרי ביה"ס, הראתה שבניגוד לדימוי(השגוי, יש לומר) של בוגרי מעלה ככאלה שעם סרט הגמר מסתיים עיסוקם בקולנוע, הרי שיש לבוגרי המוסד עתיד בתעשייה, ושיש שם טוב לבוגרי ביה"ס.
בעיניים של שלומי הצעיר שבא בשנת תש"ס ליום פתוח במוסד במשבר - המצב כיום הוא פשוט אוטופי. שלל סדרות טלוויזיה עוסקות בדתיים - ובצורה מכובדת בדרך כלל. לא מעט מבוגרי ביה"ס זוכים להכרה ולהערכה מקצועית, סרטי ביה"ס זוכים שוב ושוב בפרסים בפסטיבלים המקומיים - בחיפה, בת"א ובדוק-אביב, וגם פסטיבל י-ם - שנחשב בעבר למעוז קשה לפיצוח עבור סרטי מעלה - פוצח כבר פעמיים ע"י שני סרטים מצויינים שלקחו בו פרסים ראשונים("ואהבת" ו"חסימות").
ואני? אני שוב מוצא את עצמי מחפש כיצד אני יכול לתרום. איזה גשר זקוק לבניה. כי הגשר בין דתיים לקולנוע כבר בנוי לתפארת, ולא נותר אלא רק להתבונן בו מהצד ולהמשיך לטפחו. ואני לא מת על התבוננות מהצד. אני רוצה להיות בלב העניינים. עדיין אין לי מושג בליבם של איזה עניינים אמצא את עצמי, אבל בקרוב מאוד אסיים את תפקידי ב"מעלה" ואלך למצוא לעצמי שדות מרעה חדשים, לאו דווקא זרים...
כן, כן, אני מודע למשקלה של הפצצה שאני מטיל כאן. אבל מה לעשות - אני מרגיש שדרכי מוליכה אותי למקומות אחרים, חדשים, לא מוכרים. בעצם, אחרי שבע שנים, כל מקום מחוץ למעלה נחשב עבורי למשהו לא מוכר... אבל נצטרך להסתדר. גם מעלה יצטרך להסתדר בלעדי - והאמינו לי, הוא יעשה זאת היטב. השם הטוב, הרוטינה לצד ההתחדשות המתמשכת, וכמובן - איכותם של הסטודנטים והבוגרים שכבר נמצאים "בחוץ" - כל אלה מהווים בסיס איתן לקיומו של מוסד קטן אך מפואר זה.
אז אל פחד(אני בעיקר מרגיע את עצמי כאן...), ככלות הכל - מחר זהו יום חדש...
אך משהו דרמטי מאוד קרה, ושיבש את הכל. פרשת תרגיל העירום של אביטל ליבנה-לוי טלטלה את מעמדו של ביה"ס בעיני הציבור אליו הוא פונה עד כדי כך שבמקביל לעבודה על סרטי גמר נפלאים, ובמקביל להמשך התפתחותם של סטודנטים בשנים ב-ג, לא היו בשנת תש"ס סטודנטים חדשים - ולא נפתחה שנה. לא בדקתי האם לא התקיימה הרשמה, או שמא לא נרשמו מספיק סטודנטים - אני בסה"כ באתי באותה שנה ליום פתוח, והרגשתי שבאתי למקום במשבר. אודי ליאון, מנהלו לשעבר של ביה"ס, העביר לבדו יום פתוח לשניים וחצי מתעניינים(או מעט יותר). הוא דיבר על דימויו של הדתי בקולנוע(מוזנח ומוגחך), על הסדרה המבטיחה "שדה מגנטי" שאמור ליצור בוגר מוכשר של "סם שפיגל" בשם שרון עמרני(שהעביר לי ולעוד כמה עשרות מתעניינים יום פתוח במוסד בו למד רק כמה שבועות קודם לכן) - שלאחר מותו הופקה תחת השם "מעורב ירושלמי" - ושעשויה להציב דריסת רגל ראשונה של דתיים "נורמליים" בפריים-טיים של הטלוויזיה, וגם שוחח על פועלו כיו"ר קרן גשר, וכיצד הצליח להכניס ל"חבר'ה הטובים" את דמותו הייצוגית של שלומי, הדתי. הוא כנראה גם דיבר על ההזדמנות שבי"ס מעלה מעניק להשתלבות דתיים בתעשיה. אבל באותה שנה - כהמשך למשבר שפקד את המוסד - ההזדמנות שמעלה נתן לי הייתה לימודי תסריטאות בלבד, שכן הוחלט אז לצעוד לכיוון "דוסי" יותר: מסלול בימוי לבנות בלבד, ומסלול תסריטאות לבנים בלבד, כך שתיווצר הפרדה בין בנים לבנות ואולי יסלח הציבור הדת"ל על עוון תרגיל העירום...
שנת תשס"א הוכיחה שמדובר בטעות קשה. מחזור הבנות היה קטן, ורק שש בנות מתוכו שרדו את השנה הראשונה. בעוד אני לומד תסריטאות(ומשתתף כניצב בהפקת "עיתונים ופרחים" ומבקר לעיתים קרובות בחדר העריכה של "שירה ופטי לא גרים כאן יותר"), נוצר פער בלתי נסבל של שנתיים מהן לא ינבטו בוגרים. לכך הצטרף גם משבר כלכלי קשה. זכורה לי במעומעם השבתה של ביה"ס בין פסח לשבועות, וזכורה לי בברור הפגנה - בארגונו של אודי ליאון - מול משרד החינוך ברחוב שבטי ישראל - מרחק הליכה מביה"ס. ואכן, שרת החינוך לימור לבנת התגייסה לטובת הצלת ביה"ס, ויחד עם החלפת ההנהלה - ומינויה של נטע אריאל כמנהלת ביה"ס - עלה המוסד על דרך חדשה. אך עדיין הרבה היה תלוי במחזור החדש שיתחיל את שנת תשס"ב, שנראתה בעיני כשנת "להיות או לחדול".
במחזור הזה, כמה מפתיע, הייתי אני. הייתי המבוגר בין 13 סטודנטים שהחלו את שנה א, וחשתי המון אחראיות על כתפי. ידעתי היטב עד כמה שברירי החיבור בין "קולנוע" ו"דתיים" והשתוקקתי להיות חלק מבניית הגשר המחבר ביניהם. ממש כך.
כשבשנה ב התחלתי "לגמגם", והעשייה שלי הלכה והצטמצמה - הדחקתי את המימד האישי של הכשלון וניסיתי לעשות הכל כדי שהמחזור שלי יצליח להגיע לידי גמר ו"להציל" את ביה"ס. כך קרה שכשהמחזור שלי עשה את סרטי גמר שנה ב, החלטתי להשקיע בלעשות סאונד לסרטים - ולו כדי שתהיה לי פרסונה מקצועית לסיים עימה את הלימודים. בשנה ג כבר התחלתי להתייאש, ובסימסטר ב הצטמצמה מאוד נוכחותי בביה"ס. לא האמנתי, כנראה, בעשיה של חברי לכיתה, ואולי פשוט לא היה לי את הכוח להתמודד עם הפער בין החדלון היצירתי שלי לבין ההתעוררות של חברי לכיתה. כך או כך, לקראת סופה של השנה רוב תלמידי כיתתי עמדו בפני עשיית סרט גמר, כשבניגוד לשנים עברו, בהן עשיית רוב סרטי הגמר נעשתה בשנה ה וטקס הגמר בשנה ו, הרי שלנו הוכתב לו"ז דחוס לפי עלינו לסיים את הסרטים שלנו עד סוף שנה ד. הייתה לכך סיבה טובה: טקס גמר הוא ארוע מיוחצ"ן, והפער בין הטקס של המחזור שמעלינו לטקס שלנו היה כבר גדול מספיק בגלל שנתיים נטולות שנתונים(שלוש בנות ששרדו את המחזור שמעלינו מוזגו לתוך כיתתנו). ביה"ס היה זקוק לחשיפה, וכמה שיותר מהר יותר טוב.
גם הפעם השקעתי לא מעט בעשיית סאונד, אבל הרגשתי מעט מיותר. אט אט הצטייר המחזור שלי כ"מחזור של כוכבים". הפקה רדפה הפקה, והקצב היה מטורף: עד ראש השנה הופקו שלושה סרטים(כיום אף אחד לא מביים סרט לפני ראש השנה של שנה ד), עד חנוכה שניים נוספים, ובסוף נסתיימה עשיית תשעה(!) סרטים עלילתיים תוך 9 חודשים, כולל מינון גבוה מאוד של סרטים מצויינים. ולי - כך הרגשתי - לא היה חלק של ממש בהצלחה הזו.
במהלך הסתיו והחורף החלה להיעדר יותר ויותר מעבודתה במעלה המזכירה המקסימה של ביה"ס - אלישבע. מתוך רצון למצוא לעצמי מחדש מקום בתוך מארג היחסים המורכב בין דתיים לקולנוע, החלטתי להציע את עצמי כמחליף זמני לאלישבע - ותוך שבועות מספר הזמני הפך לקבוע. כך - מאז ועד היום.
במהלך שנותי כמזכיר השתנה העולם הדתי באורח דרמטי. גם יחסו לקולנוע השתנה, ונראה לי שיש קשר בין השניים. סרטי גמר רבים הוציאו לאור סוגיות לא פשוטות שהחברה הדתית התקשתה להתמודד איתן: הומואים דתיים(בסרט "ואהבת"), גירושין("הרי את"), רווקות מאוחרת("חפצי באוויר"), אמהות ע"י תרומת-זרע("הרת עולם") ועוד ועוד... העובדה שסרטי סטודנטים עסקו ללא חשש בנושאים קשים וכואבים מבלי שייחרב דימויו של ביה"ס יצרה מאסה קריטית של בטחון עצמי בביה"ס. במקביל, נביטתה של "סרוגים", יצירה טלוויזיונית מצליחה פרי ידיהם של בוגרי ביה"ס, הראתה שבניגוד לדימוי(השגוי, יש לומר) של בוגרי מעלה ככאלה שעם סרט הגמר מסתיים עיסוקם בקולנוע, הרי שיש לבוגרי המוסד עתיד בתעשייה, ושיש שם טוב לבוגרי ביה"ס.
בעיניים של שלומי הצעיר שבא בשנת תש"ס ליום פתוח במוסד במשבר - המצב כיום הוא פשוט אוטופי. שלל סדרות טלוויזיה עוסקות בדתיים - ובצורה מכובדת בדרך כלל. לא מעט מבוגרי ביה"ס זוכים להכרה ולהערכה מקצועית, סרטי ביה"ס זוכים שוב ושוב בפרסים בפסטיבלים המקומיים - בחיפה, בת"א ובדוק-אביב, וגם פסטיבל י-ם - שנחשב בעבר למעוז קשה לפיצוח עבור סרטי מעלה - פוצח כבר פעמיים ע"י שני סרטים מצויינים שלקחו בו פרסים ראשונים("ואהבת" ו"חסימות").
ואני? אני שוב מוצא את עצמי מחפש כיצד אני יכול לתרום. איזה גשר זקוק לבניה. כי הגשר בין דתיים לקולנוע כבר בנוי לתפארת, ולא נותר אלא רק להתבונן בו מהצד ולהמשיך לטפחו. ואני לא מת על התבוננות מהצד. אני רוצה להיות בלב העניינים. עדיין אין לי מושג בליבם של איזה עניינים אמצא את עצמי, אבל בקרוב מאוד אסיים את תפקידי ב"מעלה" ואלך למצוא לעצמי שדות מרעה חדשים, לאו דווקא זרים...
כן, כן, אני מודע למשקלה של הפצצה שאני מטיל כאן. אבל מה לעשות - אני מרגיש שדרכי מוליכה אותי למקומות אחרים, חדשים, לא מוכרים. בעצם, אחרי שבע שנים, כל מקום מחוץ למעלה נחשב עבורי למשהו לא מוכר... אבל נצטרך להסתדר. גם מעלה יצטרך להסתדר בלעדי - והאמינו לי, הוא יעשה זאת היטב. השם הטוב, הרוטינה לצד ההתחדשות המתמשכת, וכמובן - איכותם של הסטודנטים והבוגרים שכבר נמצאים "בחוץ" - כל אלה מהווים בסיס איתן לקיומו של מוסד קטן אך מפואר זה.
אז אל פחד(אני בעיקר מרגיע את עצמי כאן...), ככלות הכל - מחר זהו יום חדש...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה