יום שישי, 18 בנובמבר 2011

קופסת הרגשות הכבויה

"אני כ"כ אוהבת אותך..."
היא ישבה מולו, ידיהם אוחזות זו בזו, מונחות על השולחן.
"מדוע אינך מסוגל לאהוב אותי...?"
הוא הביט בה. הוא אהב את שתי עיניה, את שערה, את צווארה. הוא לא ידע מה לומר.
"אני לא יודע מה לומר".
היא ליטפה אותו בעיניה פעם אחרונה.
"אני רוצה שתדע ש..."
- היא עצרה לרגע, מסיטה את מבטה לאיזו נקודה לא ברורה בחלל.
ואז קמה והלכה.


*******


הוא לא הבין מה לא בסדר בו. כבר שנים שהוא יוצא ויוצא ושום דבר לא יוצא מזה.
"אתה בחיים כבר לא תביא לי נכד" - היתה אימו אומרת לו ומביטה בו בעצב.
היה לו נורא חשוב לשמח אותה. אבל מה עושים?
"הבט בי" - פנתה אליו יום אחד ידידה קרובה שלו - "ותאמר לי מה אתה רואה".
"אני רואה אותך..."
"לא, הבט עמוק! הבט מעבר לפנים. דמיין!"
"אני רואה שתי עיניים, אף, לחיים.."
"אוף איתך! דמיין אני אומרת. בעצם, מה אתה מרגיש כלפי, אתה יודע?"
זו כבר הייתה שאלה מסובכת. הם הכירו כבר 13 שנה, היה ביניהם אפילו קשר רומנטי לתקופה קצרה. אבל הוא מעולם לא שאל את עצמו מה הוא מרגיש כלפיה. וגם כעת, הוא לא הצליח למצוא תשובה.
"אני לא יודע"
היא נאנחה. "תמיד כשאתה במצוקה אתה בא אלי, נכון?"
"נכון"
"למה בעצם?"
"כי את תמיד יודעת מה להגיד"
"ואתה מעריך אותי על כך? אתה מכיר לי תודה?"
"אני חושב שכן..." 
"אתה נבוך!" - היא ספקה כפיה בסיפוק - "זו התחלה טובה..." 
"אני נבוך?..."
"כן! אתה לא מרגיש?.."
"אולי.." - הוא לא היה בטוח מה הוא מרגיש, בעצם.
הוא חש שהיא מתלהבת וזה שימח אותו.
"אני שמח".
"באמת..?" - היא חייכה אליו. הוא ניסה לחייך אליה חזרה,
אך רק חיוך מאולץ נמרח על פניו. לפתע אור חדש ננסך על פניה.
"אני יודעת!"
היא קמה והלכה לחדר השני. כעבר דקה חזרה עם עיתון משבת.
היא פרסה בפניו כתבה מהמוסף על מכונה חדשה שהגיעה לאחד מבתי החולים בארץ.
היה כתוב שם שהיא מבצעת הדמיה ויזואלית של תבניות חשיבה ודמיון, אך ההסבר המפורט היה מסובך מדי ולא ברור לאדם מן השורה.
"את חושבת שזה יעשה לי טוב?"
היא חייכה אליו בחום: "אני לא יודעת. אבל אני בטוחה שאתה צריך לנסות".


*******


הוא הניח את ראשו מתחת למכשיר המפלצתי, והרופא הביט בו מתוך חלוקו הלבן ואמר ברוך:
"אל תדאג, זה נראה מאוד מפחיד, אך זה כלל לא מסוכן. תוך דקה נסיים. אתה לא תרגיש דבר".
קרני אור רכות חלפו הלוך ושוב על פניו, סורקות דבר מה לא ברור. הוא הביט נכחו, בדיוק כפי שהורה הרופא, וחיכה בסבלנות שהבדיקה תסתיים. עקצוץ קל הטריד את כף רגלו, אך הוא ידע יפה יפה לשלוט בעצמו.
"זהו. אתה יכול לקום".
הוא קם וניגש אל השולחן. הרופא אסף מספר גליונות נייר שנפלטו ממכשיר דמוי-פקס שהיה מונח בפינת החדר. אחר כך ניגש והתיישב לצידו השני של השולחן. הוא הניח את הגליונות על השולחן. שניהם הביטו בציורים הצבעוניים שפלטה המכונה.
"ראה, זו תמונה סכמטית של מה שאנו קוראים "עולם דימויי". העולם הדימויי שלך פעיל ותקין. אתה חווה חוויות, ומגיב אליהן, והכל תקין. אבל..." - הרופא נטל לידו זכוכית מגדלת והחל לסרוק את הציור. הוא התמקד בעיקר בשטח של כשני סמ"ר המצוי כחמישה ס"מ מימין ומעט למעלה למרכז הציור - "היכן היא, לעזאזל?..."
דקה ארוכה חלפה, והרופא פתח מגירה ושלך משם תרשים נאה, מודפס על שקף. הוא הלביש אותו על הציור הצבעוני, והחל להניע אותו - מעט ימינה, מעט שמאלה, מעט למעלה, מעט למטה....
"או! הנה היא!"  - הרופא הצביע על איזו נקודה לא ברורה בציור. "אתה רואה?"
 הוא לא ראה דבר. זו נראתה לו כמו עוד סתם נקודה בציור. הוא נענע בראשו.
הרופא נאנח. "ראה, זו נקודה ממש קטנה. אצל רוב האנשים היא זוהרת, אך אצל כל אחד בצורה אחרת. יש מתאם גבוה מאוד בין הצורה בה היא זוהרת לבין תבניות התגובה הרגשית. כלומר, היא נראית מאוד דומה אצל שני אנשים המגיבים הרגשית באופנים דומים לסיטואציות זהות. אתה מבין? אנחנו קוראים לה "קופסת הרגשות". למרות שלא ממש ברור לנו מה היא מייצגת, בעצם".
הוא הביט ברופא. הוא חשב שהבין הכל, רק רצה להבין מה קורה אצלו. מה שונה בו.
"ואצלי?"
"אצלך היא כבויה. היא פשוט כבויה"
"למה?"
"אינני יודע" הרופא הביט בו בעצב.
"ו...ומה ניתן לעשות?"
"ראה," - הרופא עבר לדבר כמעט בחצי לחש. הוא לא הסיר את עיניו מן הציור -
"כדי לבדוק מה באמת קורה שם, יש לעשות ניתוח. זה ניתוח מאוד יקר ומסובך שנעשה רק בשניים-שלושה בתי חולים בעולם. אם אתה רוצה אני יכול לנסות לברר עבורך היכן הכי כדאי לעבור ניתוח כזה. עבר קח בחשבון שזה ניתוח מסוכן, אבל קודם כל..."
 - הרופא נעצר לרגע, התמתח לאחור בכסאו ונאנח - "קודם כל אני רוצה לבדוק אם
בכלל יש טעם. כלומר, אם יש איזשהו טיפול שניתן לבצע במידה ותעשה ניתוח ויבינו מה הבעיה. אתה מבין, אני לא מכיר מקרה כמו שלך."
הוא הביט ברופא. הוא הבין את כל שנאמר לו. הוא חש שעליו לקום וללכת, כי כבר מאוחר, והוא כבר הפסיד חצי יום עבודה.
"אני מבין. אני חושב שכדאי שאלך."
"זה בסדר. יש לי את הפרטים שלך, ואני אעדכן אותך בהמשך מה האפשרויות העומדות בפניך."
"תודה רבה".


*********


היא ישבה מולו והביטה בו. הוא שרטט באצבע קווים וצורות על המשטח העדין.
"סטופ!" - אמרה לפתע. הוא התיישר בכסאו. " מה אתה רואה?"
הוא הביט בציור שעיצב הרגע.
"אני רואה שלושה קווים ישרים, הראשון מתעקל בקצה האחד..."
 - "לא!" - היא נעצה בו מבט חמור - "תפעיל את הדמיון. מה אתה רואה?
מה מסמלים הקווים? מה מסמלים העיקולים? מה יש בתמונה הכוללת?"
הוא הביט ממושכות בקווים ובצורות. הוא אימץ את מוחו ועיניו. הוא לא ראה דבר.
"אינני רואה דבר".
"זה בסדר. אל תתאמץ. צריך להשאיר את זה פשוט, לא מסובך".
בסיומה של הפגישה היא רמזה לו שזה ייקח זמן, אבל יש פוטנציאל. אמנם זו הייתה
כבר הפגישה הרביעית, אך היא הסבירה לו שזה טיפול שאמור להימשך כשנתיים,
ושזה הטיפול הטוב ביותר לבעיה שלו. זה גם מה שהרופא אמר. הוא הפנה אותו אליה.
הוא קם ללכת.
"היי!" - קראה לו מהכסא - "להתראות. ותרגיש טוב." היא חייכה אליו חיוך חם כזה.
הוא לא הכיר את החיוך הזה, ולא הבין את פשרו. הוא חייך אליה חזרה. "תודה".
הוא יצא מהבניין והמתין בתחנה. 
הוא חשב שזה הכל בזבוז זמן, ורצה שיבוא כבר האוטובוס..
אך הוא בכ"ז חש משהו מוזר. מעין דחף לחייך.
אז הוא חייך. הוא לא הבין מה פשר החיוך. 
ואישה אחת עמדה לידו וחייכה אליו חזרה.


**********


"היום יום הולדת, היום יום הולדת, היום יום הולדת..."
 - חבריו לעבודה שרו לו, והגישו לו את העוגיה המסורתית עם הנר.
"פו!" - הוא כיבה את הנר בנסיון הראשון - כמה מפתיע - ופנה
לעמדת הנאומים הקבועה, מעליה נשאה רק לפני שבוע קולגה שלו
נאום יום-הולדת חוצב להבות על הפגנת הסבונים האחרונה 
שנערכה בכיכר המקלחת שלה. 
הוא נעמד מול הדוכן, מכחכח בגרונו, משנן היטב את המילים הפרוסות
לו על הנייר שלפניו - עליהן עמל רבות בצוותא עם שני חברים למחלקה.
"גבירותי ורבותי!" - פנה אל קהל 37 האנשים שעמדו לפניו, כמו היו קהל אלפים.
"אין יותר מיילים!"
הוא נעצר לרגע, מנסה לחוש את רישום דבריו על הנוכחים. כולם הביטו בו בדממה.
"בישיבת ההנהלה שנערכה לאחרונה, הוחלט שמעתה ואילך, אסור לנו לתקשר במיילים.
אפשר במכתב, אפשר בטלפון, אפשר אפילו - שימו לב, כן? -לפנות אל מישהו פנים אל פנים! אך בשום פנים ואופן לא במייל!".
הוא לקח הפסקה קצרה להעצמה דרמטית.
"וגם מסרונים נאסרים מכאן ולהבא!"
הוא הביט סביבו. חבריו לעבודה הביטו בו בחיוך. ניכר היה שהנאום מוצלח. 
"חברים יקרים" - הוא המשיך, אך בטרם השלים את המשפט החל קולו לבגוד בו.
"ח..."  - הוא הרגיש שגרונו נשנק. הוא רעד מעל לדוכן, מנסה לייצב את עמידתו,
אך הוא חש כלולב באמצע ההלל. רחל, המזכירה, ניגשה אליו ואחזה בידו בחום.
"זה בסדר. אתה לא חייב להמשיך"
לפתע הוא רכן אליה, הניח את ראשו על כתפה, והתייפח.
אנשים מסביבם נקבצו ובאו, מביטים נבוכים במחזה.
והוא המשיך להתייפח. לא שם לב למה שמתרחש סביבו.
היא התיישבה על הספסל, מושיבה אותו לצידה, והוא ממשיך וממשיך.
מצידו השני באה מנהלת המחלקה המקבילה לשלו עם כוס מים.
אך הוא פשוט נצמד לכתפה של המזכירה והמשיך להתייפח.
לאחר דקות ארוכות נרגע מעט. קהל העובדים כבר התפזר ברובו.
הוא הרים את עיניו שכאבו כבר, וחש שאין לו מילים.
אך הוא הרגיש שמשהו נדלק שם בפנים.
משהו כביר.
זה כאב לו מאוד, אך הוא לא רצה לוותר על כך.
זה היה חשוב לו יותר מהעבודה, יותר מהיום-הולדת, יותר מהכל.
הוא הרגיש. לא היה ברור לו מה ולמה. 
אבל זה לא שינה לו הרבה.
"תשאיר את זה פשוט" הוא אמר לעצמו.
תשאיר את זה פשוט.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה