יום חמישי, 24 בנובמבר 2011

המפתח של שרה - ביקורת

ראשית כל התנצלות: אני מבקר מצויין עבור עצמי, לא בהכרח עבור אחרים. כ"כ מצויין, שלעיתים קרובות אני יודע להעריך סרט עוד בטרם ראיתיו, רק על סמך הביקורות. כזה המקרה של "המפתח של שרה". ברגע שיאיר רוה התלונן על שפתיחת הסרט בלתי נסבלת לצפיה, ביודעי שסרטי אימה הם פופקורן עבורו, וביודעי שהפעם מדובר בסרט שואה - מאותו רגע ידעתי שזה הסרט עבורי. העובדה שהסרט הפך למיני-שלאגר בקופות בארץ, אבל בלי יותר מדי רעש - חיזקה את דעתי עליו. ואכן, אם לסכם את הדברים הרעים שיש לי לומר על הסרט כבר על ההתחלה, אציין רק שיש סצינה אחת איומה ונוראה לקראת הסוף. יש לה הצדקה תסריטאית, אך היא בנויה ומבויימת בצורה כה מגושמת שכמעט קמתי מכסאי וצרחתי על הדמויות, שיעופו לי כבר מהעיניים. הם פשוט הפריעו לסרט...


שרה הייתה ילדה בת עשר בזמן שהיא והוריה נלקחו לאצטדיון בפריז יחד עם שאר יהודי העיר כתחנה ראשונה בדרך הארוכה אל אושוויץ. את אחיה היא השאירה בבית, נעול בארון, כנראה מתוך תקווה שכך היא קונה עבורו זמן יקר בדרך לזכיה בגורל אחר, טוב יותר. במקביל, 67 שנה מאוחר יותר, עיתונאית אמריקאית החיה בצרפת(קריסטין סקוט תומאס, שחקנית נערצת עלי)מתמודדת עם השפעת הסיפור הזה על ההווה הציבורי והאישי. ולמרות שהסרט מציג את הבעייתיות שבהסתרת האמת, אני אמנע מלהרחיב עוד, מסיבות מובנות...


השאלה "האם אפשר בכלל לעשות סרט על השואה" מלווה את הקולנוע כבר שנים. מעטים הצליחו לספק ביצירתם תשובה חיובית מוחצת לשאלה(ג'וזף לוסי עם "מר קליין" שלו, העוסק באותו ארוע עצמו של גירוש יהודי צרפת, הוא הידוע שבהם. אני אוהב גם את "מאוחר יותר" של גיתאי). רבים יותר ניסו ונכשלו(גם אם לעיתים הם חושבים שהצליחו...). עבורי, "המפתח של שרה" שב ונותן תשובה חיובית לשאלה, למרות שהוא כלל לא מגיע למחנות מוות, ומעט מאוד דמויות גרמניות מופיעות בסרט(מה לעשות, כנראה שהצרפתים עשו עבודה טובה ולא הצטרכו את עזרת הגרמנים...). כיצד הוא עושה זאת, ועוד מבלי להראות לנו יותר משתי גופות כל הסרט?


דבר ראשון, הסרט מאוד רציני וכבד, ומשתדל להימנע מליפול למלכודות של קיטש סנטימנטלי. דבר שני, וחשוב ביותר בעיני, הסרט משלים עם כך שהניצולים לא תמיד יכולים לספר, ועלינו - אלה שלא היו שם - למצוא את דרכנו אל האמת בכוחות עצמנו(בלא מעט סרטי שואה יש ניצול שואה המשמש כדמות המספר וזה לא עובד טוב בדרך כלל). והדבר הכי חשוב: הסרט כמעט ולא עוסק באשמת הגרמנים/הצרפתים או מי שזה לא יהיה. הוא מתמקד בנטל שעל כתפי מי שניצל ומי שחי בצד הזוועות ונתן להן לחלוף על פניו(וגם אם לא - תמיד תרחף מעל לראשו השאלה האם עשה מספיק). הנטל הזה עיצב את זכרון השואה לא פחות מכל דבר אחר והוא שהפך במשפחות רבות את העבר לתיבת פנדורה. 


מה שיפה בסרט, שגם אם הוא עושה לנו הנחות ברמה הויזואלית(אין חגיגה גרפית של זוועות)הרי שהוא לא מוותר לנו ברמה העלילתית(כן, בסרט שואה לא יכולים להיות דברים נוראים מדי מכדי להיכלל בעלילה. אבל אסור לעשות מהנורא מכל חגיגה סנטימנטלית, שתכל'ס יוצרת פער בין הצופה לנצפה, פער שמאפשר לצופה לגונן על עצמו מהזוועות). הוא גם לא מתיימר ללמד אותנו הסטוריה, אלא בעיקר עמדה מוסרית.


שכן "המפתח של שרה" עוסק בעיקרו בנושא אחד ויחיד: חשיבותה של תקשורת בריאה בין בני המשפחה. בין אישה לבעלה, בין אב לבנו, בין אם לביתה, וכמובן - בין אחות לאחיה, קשר המגולם כולו במפתח של שרה. הצמצום הזה הוא סוד הצלחתו של הסרט, מה גם שאכן השואה גרמה לנזקים כבדים לתקשורת הפנים משפחתית. הסיפורים שלא סופרו(ומפאת ריבוי האירועים בשנים ההן, תמיד יישארו סיפורים שלא סופרו)תמיד רובצים כסלע כבד על משפחות הניצולים. ומכיוון שלסרט תמיד יש פרמיס(=מסר), ומכיוון שלסרטי שואה מצרפים לעיתים קרובות איזה פרמיס מלאכותי(שהרי אי אפשר להסתפק בלהעביר מסר ש"לרצוח זה איכסה, ולרצוח עם שלם זה איכסה בריבוע")שנדמה שהוא עושה שימוש נצלני בשואה, הרי שפרמיס כמו "תקשורת כנה היא נכס לכל משפחה" הוא מסר ראוי שמרגיש כמו תובנה נכונה להוציא מהסיפור האפי של השואה.


ובקיצור - לכו לראות. סרט קשה, מזעזע, מטלטל ומרגש. רק היזהרו: לאחריו תצטרכו להתמודד עם תיבות הפנדורה שלכם(ואני בעד). בהצלחה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה