יום שבת, 3 בדצמבר 2011

315 צעדים מהים


המקום היה רחוק 315 צעדים מהים. כך היה כתוב בפרוספקט. כל פעם שהשתתק הרחוב לרגע, חדר מעט מקול המיית הגלים לחדרו. הוא כמה לצאת אליהם, לפגוש אותם. הוא גם ידע למה, ולא היה לו אכפת.
בשעה 18:15 הורידו אותו לחדר האוכל. הוא אכל פרוסת לחם לבן עם גבינה, טבעות זיתים פרוסות עליה כבמסדר. כמו אז. לאחר שסיים את כוס התה הדלוח של בית האבות, נפנה ויצא אל הלובי. שטיחים אדומים מקיר לקיר ומראות ענק הסגירו את ייעודו המקורי של המבנה. הוא לא זכר שהיה כאן אי פעם, אך זה נראה לו דומה לאינספור מלונות בהם הספיק לשהות. הוא לא אהב מלונות: אין להם זהות משל עצמם. אתה בא אליהם ואז הולך. ואז שוכח אותם. והוא אהב זכרונות.
המלון ישב ברחוב צר שהוליך אל הים. מכוניות חנו משני צדיו, ואדמומית האופק ניבטה מעליהן, כמו פוקחת עליו עין עייפה, רגע לפני שתיעצם לשנת הלילה. שני טורי הבתים מסגרו אותה בחום-שחור כהה, מנוקדים פה ושם בחלונות שכבר הודלק בהם האור. הרחוב היה שקט. אבל קולות הרחוב הראשי הסמוך כמו נתנו לו תקוות-שווא שיום יבוא וגם הוא ישקוק חיים. 
הרחוב הצר הסתיים ברחוב ראשי, שמכוניות חלפו בו בהמוניהן. הרמזור שבצומת כמעט ולא התחלף. רק כשבא הולך רגל ולחץ על הכפתור, החלו להבהב הירוקים ולסמן לתנועה הערה לעמוד. בצעדים קטנים, מדוייקים, הוא חצה את מעבר החציה, תוהה כיצד טרם הבחינו בהיעדרו. הוא הלך לאט, הכי מהר שיכל, וידע שלו ירצו - ישיגו אותו בנקל. בריצה קלה.
אחרי הרחוב הראשי היה גן פסלים, מואר בפנסי גן קרים. על ספסל ישבה בו משפחה של עולים מרוסיה - אבא, אמא, ושלושה ילדים שהיו רטובים עדיין ממי-ים - ואכלה סנדוויצ'ים. הוא חלף על פניהם, מחייך - והם חייכו אליו חזרה. הוא זכר כיצד ישב איתה לפני שנים, על ספסל אחר, בגן אחר, בעיר אחרת. הם אכלו כריכים שהיא הכינה מבעוד מועד. הם שתקו, ורק מדי פעם הגניבו מבטים זה לזו. לפתע פרץ ממנה צחקוק. הוא חייך, מנסה לבלוע את צחוקו, ואז החווה בפניו כמו שואל: "מה מצחיק פה?", אך לא חלפו יותר משני רגעים וגם הוא נפל בשביו של הצחוק. והנה הוא שוב, לאחר חיים שלמים, בעיר זרה, מול ים אחר, ועדיין איננו מבין על מה ולמה צחק הוא, צחקה היא. 
בסוף הגן ירדו מדרגות אל חניון. ובסוף החניון ירדו מדרגות אל הים. כ"כ הרבה מדרגות, ורגליו, שזמן רב לא ידעו מדרגות, ירדו בהן אט אט, חשות כל עקמומית, כל קימור, כל גיד, כל כאב. וכאבים יש הרבה. אבל בסוף כל מדרגות היורדות אל החוף יש... חוף.
הוא תמיד אהב את חולות החופים בארץ. בתור ילד חפר בהם, מנסה ללכוד בחפירותיו מים, כמו היה חלוץ עברי המנסה להתקין באר להתיישבות חדשה. הוא לא אהב ארמונות - ארמונות היו באירופה, הארץ ממנה ברחו הוריו, ברח עמו. גרגרי חול תמיד היו נתקעים לו מתחת לציפורני הידיים, וזה היה מתסכל אותו. אך הוא ידע שארץ ישראל נקנית ביסורים. ושגם אם הים מסריח ומנוקד בשקיות זבל שהשאירו המתרחצים - הרי זה ימה של הארץ שלו, היא ביתו.
ההליכה בחולות החוף הייתה קשה עבורו גם כילד. וכעת, בצעדים קטנים, נרגשים, כשכל צעד חורש תלם קט בחול הרך, הלך הוא על ימיו ושנותיו לעבר המים. הגלים חרכו שוב ושוב את החוף, מותירים אחריהם קצף שניכרו בו סימנים של פסולת. בים אחר, נקי יותר, בעיר אחרת, בארץ זרה, הוא איבד אותה.
ככל שהתקרב אל המים, הקשיחה הרטיבות הבאה מן הים את מרקם החול. הוא לא בדק אם באמת הוא צעד 315 צעדים. ממילא, צעדיו היו צעדים קטנים של איש זקן. והמודדים היו מן הסתם אנשי שיווק צעירים וזריזים. רק הים הוא נצחי. והוא אותו ים, בכל מקום. ואנשי המקום משפיעים על מראהו: אם נקי הוא או מלוכלך, אם צבוע בצבעים עדינים של ביוב או מבריק ונקי כמרגלית. גם לאקלים ישנה השפעה. אבל בסופו של דבר - כל הימים בעצם, הם ים אחד גדול. פעם, הזכרון אילץ אותו להיות קטנוני. אם זה לא אותה עיר, אותו חוף, אותו מגדלור נוכרי וגאה המביט בהם - אז אין זו במה ראויה להופעת הזכרון. כיום נחלשה התנגדותו, והוא ראה אותה בכל מקום. אפילו ליד בתי הבושת, המקום היחיד שהזכיר לו שפעם גם היה לה גוף. ועוד איזה גוף. חלפו כמה שנים עד שלמד להכיר אותו,להקשיב לו, להעריך אותו, ודרך גופה להעריך גם את גופו שלו.
הוא רצה להתיישב ולחלוץ את נעליו, אך חשש, בצדק, שלא יוכל לקום. אז הוא נכנס על נעליו ועל בגדו אל תוך הים. קרירות מבורכת של מים ליחכה את כפות רגליו, שנעשו כבדות בתוך נעלי העור הישנות. המים הניפו למולו חומות של גלים, מסתערים עליו בעוצמה, והוא אסף את כל כוחותיו צועד מולם את צעדיו הקטנים, הנחושים. ככל שהעמיק הים, התגברה נחישותו להיכנס עוד ועוד פנימה, עד שיכל להרשות לעצמו להשתטח על פני הים, ולחתור. הגלים כבר לא היו חזקים כל כך. רק גבוהים מעט. הוא הביט ברקיע המשחיר, בכוכבים שהחלו לנצנץ. הוא תהה מה היה הדבר האחרון שראתה. מה הייתה המחשבה האחרונה שלה. וכהרגלו, לא הניח למחשבות ההרס להשתלט, והחליט שעליו לבחור מתוך שפע האפשרויות בזו שהכי ראויה להיזכר. כי יתכן שאימה אחזה בה ברגעיה האחרונים. אבל הרבה יותר מקסים לחשוב על האפשרות שהיא עזבה עם חיוך. חיוך על שזכתה להכירו. לעבור איתו כברת דרך. להתמלא.
אט אט חש שגם הוא מלא. "התגעגעתי אלייך", אמר. רוגע הים פשט בגופו, הוא הביט בשמיים וחייך.