זה נגמר.

כמה זמן לא הייתי כאן. הכל מלא אבק, הגינה גדלה פרא, אפילו המנעולים חלודים. העיקר שהצלחתי להיכנס. ביננו, יותר סביר שאאבד מפתח מאשר אשכח סיסמא, אבל גם זה יכול לקרות(וקרה...לא פה, אמנם). ולמה לחזור? מה היה לי רע בחוץ? האמת שכלום. אבל עכשיו רע לי בפנים. רע ומר.

הכל התחיל ביום חמישי בבוקר. התקשרו אלי מ"מעלה". כשמתקשרים אלי מ"מעלה" אני תמיד עונה. זה קורה לעיתים רחוקות למדי, ולרוב בנוגע לאיזו בקשה דחופה שרק אני יכול לפתור. גם הפעם זו הייתה מטרתה הרשמית של השיחה. מטרתה הלא רשמית הייתה ליידע אותי שחני - סטודנטית משנה ב' - נפצעה כהולכת רגל בתאונת דרכים. פגיעת ראש. פצועה קשה. 

כאדם שכבר היה בתאונת דרכים קשה כבר צברתי מודעות בסיסית למונחים ומשמעותם, לסיכויים וסבירויות ותהליכים. "פגיעת ראש" - כפי שיודע כל מי שקרא את הספר השלישי בטרילוגיית מילניום - היא כמו קזינו. אי אפשר לדעת מה הנזק: קוגניטיבי, תפקודי, קטלני - ואולי בכלל לא. כשאדם קרוב נפגע - אוטומטית אתה משליך עליו את הפרשנות המקלה. "פצועה קשה זו הגדרה בירוקרטית של נפגעת ראש. כשהיא תגיע לבי"ח יבדקו, לא יראו כלום, יאשפזו אותה, ויגלו שתכל'ס אין לה נזק של ממש. הרי היא צעירה וחזקה בסופו של דבר". 

כמובן, ידעתי שזו פרשנות מקלה מאוד, ולכן נמנעתי במשך שעתיים-שלוש מלבדוק את העניין לעומק. אך הסקרנות - והידיעה שיכול להיות שהפרשנות שלי "קצת" מקלה מדי - הביאה אותי לבדוק מה מדווחים המבזקים באתרים השונים. "פצועה אנוש", "נפצעה אנושות", נפצעה באורח אנוש" - המינוח החמור והמפחיד ביותר חגג בכל אתרי האינטרנט. עדיין ניסיתי לומר לעצמי: "טוב, פגיעת ראש, אוטומטית הם מגדירים את זה כאנוש" - אך לא הצלחתי לעבוד על עצמי. אנוש - כך יודע כל אדם סביר - זה אחד שלא אמור להחלים. אמנם לפעמים הוא כן מחלים ואז זה מוגדר כנס רפואי. וכאמור, אנו מדברים על פגיעת ראש - האיבר הכי מסתורי ברפואה.

באתי לבקר ב"מעלה" כדי לשים יד על הדופק, וראיתי שעסקים כרגיל פחות או יותר, אז אמרתי לעצמי שאולי באמת המצב לא עד כדי כך גרוע. אך זה היה זמני. דקות ספורות לאחר שיצאתי משם, קיבלתי הודעה ששנה ב' מתכנסים ב"מעלה". מיהרתי גם אני לשם, ומאותו רגע הרגשתי כמו בסרט: הנסיעה ברכבת הקלה להר הרצל כדי לתפוס אוטובוס להדסה עין כרם ("פעם ראשונה שאני בתחנה הסופית של הרכבת הקלה" אמרתי בהתלהבות מה לשתי החברות של חני שנסעו איתי), הגילוי שכל הכניסה לביה"ח השתנתה ל-ג-מ-ר-י מאז שהייתי שם בפעם האחרונה, כשרון הניווט המעולה שלי שהביא אותנו בקלות לטיפול נמרץ, המחשבות על כמה חבל שביה"ח לא מקצה מקום ראוי למשפחות המאושפזים בטיפול נמרץ - שלעיתים מזומנות שוהות שם כמה ימים - וכמובן גם המחשבות על כך שכבר הייתי בסרט הזה, של לחכות ליד הדלת של התחנה האחרונה לפני המוות כשכל פעם שהדלת מזמזמת את הזמזום המעצבן שלה רגע לפני שהיא נפתחת - אתה ישר מרכז את תשומת הלב שלך במי שיוצא משם, מקווה שיביא עמו בשורה טובה. כלשהי.

הכל. רק לא להבין. רק לא לעכל. רק לא לקלוט. רק שלא יכאב. זה סוג כאב שאינני יכול לשאת יותר.

וכדי שלא ארגיש, התגייסתי ברצון להפיץ הודעה למוריה של חני על מצבה. זה לקח לי לא מעט זמן לארגן את רשימת התפוצה המדוייקת דרך אפליקציית ג'ימייל שבסלולרי שלי, וכשהצלחתי הייתי מאוד גאה בעצמי. הצטרפתי לקבוצת הסטודנטיות שהתאספה שם - רובן חברותיה של חני לשנה ב' - וקיוויתי לזכות לבקר את חני (אחרי הכל כבר ביקרתי פעם בטיפול נמרץ, לראות בחורה צעירה רגע לאחר שיצאה מניתוח השתלת לב), ואימה הסכימה לביקורים אך התנתה: בלי בנים. ידעתי היטב למה אני רוצה לראות אותה: להקשות על ההדחקה. אך נאלצתי לוותר, אחרי הכל מאוד יתכן שחני עצמה לא הייתה מעוניינת שאראה אותה במצבה.

וכאדם מודע לעצמו - כל העת נלחמתי בעצמי: שלא יראו שאני מדחיק. שלא יראו שאני לא מסוגל לחוות את הרגע הזה. שלא יראו כמה אני חסר אונים מול הסיטואציה הבלתי נתפסת הזו. וזה היה קשה, כי מנגנוני ההדחקה הפריעו לי לקרוא ולהבין מה האנשים סביבי אומרים. הרי במצבים כאלה דברים רבים נאמרים רק בין השורות. ומלחמה פנימית התנהלה בתוכי: 'הבנות נכנסות להיפרד! אתה לא תזכה להיפרד ממנה!' - זעק קול אחד. 'שטויות. אם הסוף היה קרוב היו נותנים גם לך לראות אותה בפעם האחרונה' - אמר הקול השני בציניות, ואני האמנתי לו. ידעתי בתוכי שהוא טועה, אך האמנתי לו.

חזרתי הביתה עם הרכבת האחרונה, ולמחרת קמתי לעבוד כרגיל. לפני הצהריים שבתי הביתה, ובגלל שעדין הייתי משוכנע שתקופת החלמה ארוכה עומדת בפניה, החלטתי סוף סוף לסמס לכמה חברים שלי - שאולי לא שמעו על מה שקרה - שיגידו תהילים, ויגידו על חני מי שברך בשבת. כעבור כעשר דקות קיבלתי הודעה: "זה נגמר. ברוך דיין האמת".

"שלומי, תתחיל להתארגן, שלא תפספס את האוטובוס שלך" - אמר לי השותף שלי, זוכר שאני לא בירושלים השבת. כשיוסי ויינשטוק - שהיה איתי בחדר בכפר הרא"ה - נפל בלבנון, הייתי באוטובוס לבאר שבע בדרך לסדרת חינוך. שמעתי על נפילתו בחדשות של שמונה בערב, על רקע האופק המאדים שלאחר שקיעה קיצית מעל שדות הנגב המערבי. כשגידי ליכטרמן - החבר הכי טוב שלי בכפר הרא"ה - נרצח - הייתי סאונדמן בצילומי סרט תדמית במדרשה לבנות בגבעת שאול. נודע לי על מותו רק שלושה שבועות מאוחר יותר, אך לעד אזכור היכן הייתי כשהוא נרצח, ולא כשנודע לי על כך. ותמיד אזכור איך הייתי על אוטובוס לפ"ת בדרך לפגישת עבודה, כשדיאנה - כוכבת ההצגה בה שיחקתי לפני שנה - סימסה לי להגיע לסגולה כי אחיה של שלי - השחקנית הנוספת בהצגה, שרק התחתנה ימים ספורים קודם לכן - נהרג בתאונת דרכים בדרך לשבע ברכות שלה, ובעוד שעתיים תצא הלוויה. הגעתי לסגולה לפני כולם, כמובן(חוץ מהמתים. הם כבר שנים שם), וזה היה הזוי לסייר ברוגע בבית הקברות הוותיק הזה ואז ללוות נער בן 16 בדרכו האחרונה. לקח לי לא מעט זמן להתאושש מהלוויה הזו, אך החוויה שהכי קשה לי להתאושש ממנה היא זו שאינני זוכר כלל*.

"שלח הודעה למורים ולתלמידים" - סומסתי, ומהר ביצעתי, שמח על כך שיש לי עיסוק המסיח את דעתי מעסקי ההווה. "הלוויה היום בשתיים וחצי. תודיע למורים ולתלמידים" - שוב מטלה, שוב הסחת דעת. דווקא לארגן את התיק שלי חששתי. כשאני צריך לנסח טקסט, אני רגיש פחות. גם אם הטקסט עוסק במוות של אדם קרוב. כשאני צריך לעשות משהו מיכני - לארגן תיק, לשטוף כלים, לעשות סדר בחדר - אז אני הרבה יותר חשוף למחשבות. וכך כמעט וקרה שהדיון הראשון שנוהל בראשי היה: האם לכתוב על חני ז"ל? האם הבחורה הזאת - שנהגה לירות את המילים מהר מהר תוך שילוב הפסקות באמצע, כדי שאוכל לקלוט מה אמרה, ותמיד אמרה דברים מכוונים, נזהרת מלגלוש לחיפוש צומי מתפנק כמקובל בעדת הסטודנטיות לקולנוע (מה שהביא אותי לחשוב שהיא בת זקונים מפונקת שנהייתה מודעת לעצמה ולחולשותיה ועבדה עליהן) - האם אני יכול בכלל להגדיר אותה כאחת שלא תשוב עוד למשרדי מעלה לקבל אישור לימודים, שלא תמשיך לעשות סרטים, שלא תעשה משהו אחר במקום לעשות סרטים, שלא תתחתן, שלא תהרה, שלא תלד, שלא.... בכלל? האם יתכן שלא אראה אותה יותר לעולם? שלעולם היא לא תתן לי איזה פידבק על עצמי? האם הייתי איתה בסדר? הגון? האם מתישהו בהתכתבויות המייליות שלנו איכזבתי אותה? העלבתי אותה? האם היו לה ציפיות מעצמה? האם היא כבר חשבה על נושא לסרט הגמר? האם היא כבר החלה לתכנן את עתידה? מה, למען השם, הפסדנו במוות הפתאומי הזה?

אך לא. הראש שלי עבד כמו מנתח מוח קר מזג: "האם זה סופי? - כן, זה סופי. המידע פורסם גם בפייסבוק. הודעה סומסה משני מקורות. האם כותבים ז"ל על אדם מת? - חיובי. זה גם יעשה את ההדחקה קשה יותר. יקל על תהליך ההשלמה. מסקנה: יש לכתוב ז"ל". 

חני לחיאני ז"ל. לימודי קולנוע הם אתגר לא פשוט. ככל שחולף הזמן ואני מנתח לאחור אני מסיק שהיא ידעה זאת היטב. ושעם הזמן גילתה שהאתגר מתאים ליכולותיה. ככל שחלף הזמן  - ובסה"כ עבדתי במעלה רק סימסטר אחד מתוך השנה וקצת שהיא הספיקה ללמוד - חשבתי שהיא יותר שמחה ויותר בטוחה בעצמה ובבחירתה. אבל אולי זה היה בראשי. אני פחות מבחין בסטודנטיות האלה שלא מחפשות צומי. אני תמיד משוכנע שהן פחות זקוקות לי. אוף, אני בעצם כבר כמעט שנה לא עובד שם, מה קרה שאני מדבר בלשון הווה?...

בפסיכולוגיה ידוע כי כשאדם נפטר מן העולם - אנו מגיבים לזה במגוון תגובות. למעשה, קשת האפשרויות היא אינסופית. כנראה שמול חוסר האונים הטוטאלי הזה אנחנו מוכנים לנסות הכל. למרות שדבר לא ישיב אותו אלינו. הכי בנאלי זה להדחיק. הכי מקובל זה לבכות. הכי ביזארי - וכנראה הכי חביב עלי - זה לצחוק. כן, כן. הסיבה לא מסובכת במיוחד: זה לא נעים לקבל תזכורת לדבר הזה שבטוח יקרה לנו. ומכיוון שאותי לימדו שאני חלק מהנקמה על ששת המליונים, אז כל פעם שאני פוגש במלאך המוות, אני משתדל שלו יהיה לא נעים, ולועג לו: אה, זה הכי חזק שלך? שתיים וחצי רבבות חיילים חללים? פחות מזה הרוגי תאונות דרכים?  אח, איפה הימים ההם, שהיית מחסל כמות כזו של יהודים ביממה? מתגעגע, אה???

זהו, שלא עוד! 

חה!!!

אך עם הזמן זה נהיה קשה יותר ויותר לנקוט בהומור (וכמובן שאף פעם זה לא היה קל. ממש לא...). אני מתבגר, ומקבל יותר את מוסכמות החברה. אני מתבגר ומפתח לעצמי חוט שדרה עצמי, פחות מחובר לשואה אותה ינקתי מלידה. אני מתבגר, ומפתח דרכי התמודדות נוספות. והמרכזית שבהן, היא לומר:

מוות הוא לעולם לא סתמי.

הוא תמיד יקבל את המשמעות שאני בוחר לתת לו.

כן, כן: מול חוסר האונים המוחלט הזה, יש לי גם כח מוחלט. וזה לא מובן מאליו, כי צריך ללמוד להשתמש בכח הזה. כי אנשים לרוב נסחפים אחר המוסכמות החברתיות ומעניקים למוות את המשמעות שאחרים נותנים. עדריות קוראים לזה. לי רק נותר להחליט מה אומר לי המוות של חני. כבר התחלתי לעבוד על זה, ואני לא מתחייב לספר על המסקנה. אני גם לא ממהר. אני אקח את הזמן, אתן למלאך המוות להתייסר בציפיה מורטת עצבים, ובסוף אבחר בבחירה מושכלת ונבונה שתועיל לי ולאחרים. כלומר, בעז"ה. 

חני היקרה והאצילית, תהא מנוחתך עדן.

* בגיל 11 עברתי - יחד עם הורי ודודתי - תאונת דרכים קשה. אינני זוכר דבר מהתאונה.

המלצותי לפסטיבל ירושלים - חלק ב'

אמש נפתח הפסטיבל, וכבר הספקתי לצפות בסרט "תביא ת'חומר", שמוכיח שדמויות טובות משוחקות היטב ועריכה טובה(כולל שוטינג נכון. שהרי אין כסף לבזבז על עמדות מצלמה מיותרות) מספיקים לסרט נטול תקציב להצליח להשיג מימון לפסקול שווה(אני מהמר שזה מה שקרה, לא בדקתי). וגם להתקבל לפסטיבלים שווים, לזכות בפרסים וכו'. אז מי שרוצה - הסרט יוקרן שוב ביום שלישי בבוקר - יש עוד שפע כרטיסים (ואני משתדל לא להמליץ על סרטים שנגמרו עבורם הכרטיסים). הסרט הזה מחזק אצלי את האמונה ששוטינג נכון שמאפשר עריכה מדוייקת הוא תנאי חיוני כדי שאני אהנה מסרט. אני לא אוהב את כל העריכות ה"פוסט-מודרניות" מרובות הג'אמפקאטים.


ולהלן המשך המלצותי לפסטיבל:


יום שלישי
10:00 - תביא ת'חומר. סרט אינדי מדובר מאוד ומתוק מאוד. ראיתי ואני ממליץ בחום. 79 דקות.
11:30 המשגיחים. 98 דקות של קולנוע ישראלי דל תקציב ומשובח. ראיתי, ואני ממליץ. לא ממליץ - חובה(למעט מי שמאוד מאוד רגיש לאלימות).
13:30 בערפל. הקרנה נוספת לאפוס המלחמה הבלארוסי - והפעם עם תרגום לעברית. 128 דקות.
15:15 ל'אוונטורה. מוניקה וויטי באחת מיצירות המפתח בקריירה של אנטוניוני. 145 דקות ללא תרגום לעברית.
15:30 תחרות הסרט הקצר של האקדמיה האירופאית לקולנוע. קרוב לשלוש שעות יימשך המקבץ, שחותם אותו סרטו של האמן הישראלי רועי רוזן, "צא", אצלו למדתי קורס על אמנות מודרנית באונ' ת"א. הבנאדם גאון מופרע, ומי שלא רוצה להיחשף לפרוורסיות שלו מוזמן לדלג הלאה. גם אני אדלג, למרות הערצתי אליו.
16:00 אל תוך האין. הקרנה נוספת לדוקומנטרי של וורנר הרצוג על סוגיית עונש המוות בארה"ב. 106 דקות ללא תרגום לעברית.
17:30 ים רגוע. הקרנה נוספת לסרטו של פולקר שלנדורף. 89 דקות.
19:30 מרכבות האש. דרמה הסטורית עטורת אוסקרים בכיכובו של שחקן בריטי שאהבתי מאוד בילדותי - בן קרוס. על ספורטאי יהודי וספורטאי נוצרי המובילים יחדיו את נבחרת אנגליה להישגים בתחרויות האתלטיקה של אולימפיאדת פריז 1924. הסרט יוקרן ללא תרגום לעברית. 118 דקות. עם המוזיקה של ואנגליס - הדבר היחיד מהסרט שכ-ו-ל-ם מכירים.
19:45 חדר 237. הקרנה נוספת לתיעודי על תשע תיאוריות אפשריות להסביר את "הניצוץ". ללא תרגום לעברית, ובכ"ז אינני מבין איך יש כ"כ הרבה מקומות פנויים באולם. 102 דקות.
22:00 שבעה ימים בהוואנה. היישר מקאן מגיע השחקן המחליף של "למלא את החלל" שנשלף מהפסטיבל הירושלמי לטובת מקבילו הוונציאני הנחשק. שבעה סרטים שנוצרו ע"י שבעה במאים בהשראת עיר אחת. בין הבמאים: חוליו מדם, גספר נואה בניסיו דל טורו וגם איליה סולימאן הערבי-ישראלי. 128 דקות - ויש תרגום!
22:00 חור המנעול. לפי התקציר גאי מדין הוא במאי כלבבי. סוריאליזם, אסתטיקה, תשוקה אל הקולנוע של פעם. אינני יודע הרבה על הסרט, ואם הבנתי נכון והוא אילם - אז לחסרון הכתוביות בעברית אין משמעות רבה. סרט מסקרן מאוד, גם אם עשוי להיות מופרע. 92 דקות.
22:15 אור אדום. דרמת פשע ברזילאית דלת תקציב מ1968 שהפכה ליצירת מפתח בקולנוע המקומי. הקולנוע הברזילאי מנפק לנו אחת לכמה זמן סרטים מעניינים("עיר האלוהים", "תחנה מרכזית ברזיל") ושווה לבדוק את שורשיו. 92 דקות ללא כתוביות לעברית.


יום רביעי
9:30 המסע לקיתרה. הכרטיסים כבר אזלו מזמן, איזה כאב לב. אנגלופולוס הוא אולי הבמאי האירופאי האהוב עלי, ואף זכיתי לראותו מקרוב. הוא מת בתאונת דרכים בזמן צילומי סרט לפני כחצי שנה, וזו המחווה של הפסטיבל לזכרו. 138 דקות מתורגמות לעברית(אני מקווה שהעותק איכותי) בסרט שפתח את טרילוגיית השתיקה שמהווה בעיני את פסגת יצירתו. אוף אוף אוף.
12:30 הקרנה נוספת לשבעה ימים בהוואנה.
13:45 ספר החיות. דוקומנטרי. למעשה זו יצירת אמנות ויזואלית בנושא חיות שזכתה לשבחים והמלצות רבות. אני מניח שרבים יתענגו ממנה. 72 דקות. הסרט, אגב, נטול מילים.
13:45 שומרי הסף. במסגרת התחרות הישראלית, משתתף סרט תיעודי זה אודות ראשי השב"כ שלנו, לדורותיהם. דרור מורה - שלימד אותי צילום ב"מעלה" - ובעבר עסק בסרטיו בין השאר בשייטת,באריק שרון ובשוטרים סמויים, מביא לנו בן נוסף למשפחת הבטחון הקולנועית. הקרנה נוספת(לבכורה לא נותרו כרטיסים) שגם לה נותרו כרטיסים ספורים בלבד. 95 דקות.
15:00 תחרות הסרט הקצר - מקבץ 2. גם לזה כמעט ולא נותרו כרטיסים, ובכ"ז עקב היות הקהל מורכב ממוזמנים שבאים לעיתים לסרט אחד בלבד, יתכן ויהיו מקומות פנויים. במקבץ זה ישתתף נציג "מעלה" "חום כחול" בבימויה של הילה אטיאס(מסרטי הגמר האהובים עלי), וגם "קרב עיניים" המדובר והמטריד של אורית פוקס מסם שפיגל.
15:15 מסע אל הירח+המסע המופלא. סרטו האלמותי של מלייס בתוספת סרט תיעודי העוקב אחר קורות היצירה האבודה הזאת. אחד משיאי הפסטיבל, מן הסתם. הכל ביחד יימשך קרוב לשעה וחצי, לסרט התיעודי אין כתוביות בעברית.
16:45 מלכת וורסאי. דוקומנטרי אמריקאי שהוא כמו סיפור קלישאתי להחריד על נובו-רישים שחיים בלי חשבון, מאבדים הכל וחיים בהכחשה. הוא מיליארדר מזדקן, היא - כצפוי - מלכת יופי לשעבר הצעירה ממנו בשלושים שנה, ואנחנו אמורים להיות עם פה פעור. זה אמיתי זה? מאה דקות ללא כתוביות לעברית.
17:30 זהות גנובה. הסרט שגרם לי להתאהב באנטוניוני. ג'ק ניקולסון כעתונאי הנשאב לזהותו של שכנו למלון אותו מצא מוטל מת במיטתו. כולל שוט הסיום - אחד הוואן-שוטים הידועים בתולדות הקולנוע. 126 דקות ללא תרגום.
17:45 נשיא האי. האיים המלדיביים שוכנים לא הרחק מהודו בלב האוקיינוס כשגובהם הממוצע מבטיח להם כליה במאה הקרובה - במידה והתחממות כדור הארץ תמשיך לגרום לעליית מפלס הימים. הסרט מלווה את נשיא המדינה הזאת הנלחמת על קיומה מול, בעצם, שאר העולם, כשהעבר הדיקטטורי שלה עצמה מאיים עליה מבפנים. יצירה תיעודית שזכתה להדים רבים בעולם בשנה האחרונה. 101 דקות ללא תרגום לעברית.
22:00 אנטון קורביין לפני ולפנים. תיעודי על קולנוע: קורביין הוא אחד מן הצלמים הידועים בעשורים האחרונים, שעבר גם לביים בשנים האחרונות - את "האמריקאי" שלו בכיכובו של קלוני ראיתי ואהבתי מאוד. 80 דקות ללא תרגום לעברית, שחובבי הצילום שבכם מן הסתם ישמחו לצפות בהן.
הערה: הסרט יוקרן גם ביום א הקרוב בעשר. יש שפע כרטיסים.


יום חמישי:
9:45 נידונים למוות. יצירה תיעודית נוספת של וורנר הרצוג בנושא עונש המוות, והפעם זו סדרת טלוויזיה באורך כולל של 188 דקות. ויש תרגום לעברית.
10:30 רווקה פלוס. סרטו החדש של קוסיאשווילי כבר נצלב ע"י מספר מבקרים, ובכ"ז, סרט חדש של אחד מן הבמאים המובילים של "הגל החדש הישראלי" תמיד מסקרן(ותמיד פרובוקטיבי...). 90 דקות.
13:15 הקרנה נוספת של "מסע אל הירח" והסרט התיעודי אודותיו.
14:30 תחרות הסרט הקצר, תכנית 3. בתכנית זו נכלל "רסן" - סרטה של אתי ציקו מאונ' ת"א שהשתתף בקאן. פרובוקטיבי ומטריד, כמובן.
15:00 פאוסט. סוקורוב("תיבה רוסית", "אב ובנו") עיבד את גתה למסך הגדול, והתוצאה זכתה בוונציה. עם זאת, מדובר, כנראה, בקולנוע למטיבי לכת בלבד. 134 דקות.
16:15 הקרנה נוספת לאור אדום. 92 דקות ללא תרגום לעברית.
18:45 הקרנה נוספת לנשיא האי. 101 דקות ללא תרגום לעברית.
19:45 שרקייה. לתחרות הראשית מגיע הסרט הזה, שהשתתף כבר בפסטיבלים נחשבים, ועוסק במאבקם של הבדואים נגד צווי ההריסה המוצאים השכם והערב על בתיהם, הארעיים לנצח. מסקרן מאוד, מה גם שמדובר ביצירת ביכורים של יוצר שאינני מכיר כלל(בוגר בית-ברל). 84 דקות
22:00 הנמר הלבן. עוד סרט מלחמה דובר רוסית וגרמנית, המתרחש בלב קרבות השריון הגדולים בהיסטוריה. מסקרן מאוד. 104 דקות ללא תרגום.
22:00 יצרים. יצירתו המפורסמת ביותר של אנטוניוני. אין סטודנט לקולנוע שלא מכיר - אז רוצו לצפות, הגם שמדובר בהקרנה ללא תרגום. 110 דקות.
22:15 הטרילוגיה של דון הרצפלד. 3 סרטים מצויירים קצרים שהומלצו ע"י לא מעט מבקרים. שווה לבדוק. כשעה ורבע.


יום שישי(עוד שבוע, כן?)
10:00 הקרנה נוספת לשרקייה. 84 דקות
10:00 הקרנה נוספת לאנטון קורביין לפני ולפנים. 80 דקות ללא תרגום לעברית.
11:45 גן עדן. את רן טל("ילדי השמש")אני מכיר כאחד מן המרצים המיוחדים שלימדו בעבר ב"מעלה", וסרטו זה - המציץ דרך הסח'נה למנטליות הישראלית - משתתף בתחרות הסרט התיעודי הטוב ביותר. נותרו כרטיסים ספורים בלבד(אולי גם לבכורה, המתקיימת ערב קודם).
15:30 הקרנה נוספת לחור המנעול. 92 דקות ללא תרגום(כנראה סרט אילם).
15:30 הקרנה נוספת לנמר הלבן. 104 דקות ללא תרגום.
15:30 הקרנה נוספת לנידונים למוות. 188 דקות. שימו לב לכניסת השבת...
16:30 לא בגדתי. זה רק חמישים דקות, ונותרו מעט כרטיסים, אבל שווה להיכנס לסרט שבודק מה קרה לשבויים שחזרו בחיים יחד עם אורי אילן. סרט שניתן גם היה לקרוא לו "סליחה שאנחנו חיים". 
שבת שלום!

פסטיבל הסרטים בי-ם - המלצות(חלק א')

כמובן, לפני הכל חשוב לומר שאת רוב סרטי הפסטיבל טרם ראיתי. לפיכך, כל המלצה שלי יש לקחת בערבון מוגבל. מצד שני, מול בעיה זו ניצבים רוב הממליצים. אז מה? לכן גם השתדלתי להמליץ על כמות רבה של סרטים, אך ברור שישנם עוד לא מעט סרטים שראוי להמליץ עליהם ופספסתי אותם. הכמות גם נועדה לאפשר לכל בעל-טעם ספציפי למצוא משהו מתאים עבורו. המבחר שלהלן גם מבטא במידת מה את העדפתי לסרטים בעלי ערך הסטורי או העוסקים בארועים הסטוריים.
דבר נוסף: מסיבות מובנות לא המלצתי על סרטים המוקרנים בשבת. אז מי שרוצה לצפות ב"פשיטה" - סרט האקשן האינודנזי הכה מדובר - או ביצירת האינדי האמריקאית שהשתתפה בסאנדנס ובקאן "חיות הדרום הפראי" - ייאלץ לחלל שבת("פשיטה" יוקרן גם במוצ"ש הקרוב ב"סמדר" ללא תרגום בשעה תשע, מה שיהפוך את ההגעה בזמן לאולם לאחר צאת השבת לסצינת אקשן מורטת עצבים, מה שקצת מייתר את הסרט). אני בעיקר מיצר על אי-יכולתי לצפות בתיעודי שנעשה על רומן פולנסקי ובו הוא מדבר על הכל - כולל הכל. כך מבטיח התקציר...
השתדלתי להעיר כשאין לסרט תרגום לעברית - יש לקחת בחשבון שיתכנו שינויים בתחום זה.
והסבר קצר על הפסטיבל: בפסטיבל תחרות לסרטי עלילה ישראליים באורך מלא, תחרות לסרטי תעודה ישראליים, תחרות לסרטים קצרים עלילתיים, ומסגרות נוספות בינלאומיות שחלקן תחרותיות וחלקן לא, חלקן קבועות וחלקן חד-פעמיות. בין השאר מקרין הפסטיבל באופן מסורתי מקבצי סרטים קצרים מתחרויות חשובות בעולם - בעיקר האוסקר האמריקאי והאירופאי. בפסטיבל תתקיים מחווה לאנטוניוני - אחד מן הבמאים האהובים עלי. כמו-כן ישנם כמה ארועים שאינם הקרנות סרטים - אני אתייחס בעיקר לשני ארועי פיצ'ינג מסקרנים.
להלן המלצותי(חלק א'):


היום, יום חמישי:
בשעה שמונה בבריכת השולטן ייערך טקס הפתיחה של הפסטיבל, ולאחר שלב הדיבורים יוקרן סרטו החדש של וודי אלן, "לרומא באהבה". אסור לשכוח, כמובן, שמדובר בוודי אלן ושמדובר ברומא - שילוב מבטיח מאוד, בעיקר לאחר השילוב המוצלח של אלן עם עיר אירופאית רומנטית אחרת בסרט "חצות בפריז". אבל: לחכות טקס ארוך ומשמים ואז לצפות - על מסך ענק, אמנם - בסרט באיכות הסאונד הבעייתית מאוד של בריכת השולטן ועוד לשלם על זה שישים ש"ח? אני מעדיף לחכות להקרנות המסחריות. ושכל אחד יעשה את החשבון שלו.
המלצות נוספות:
19:00 תחרות הסרט הקצר של האקדמיה האירופאית לקולנוע חלק 1(מקבץ סרטים,אין כתוביות בעברית)
20:30 לעשות סרטים זה לחיות - במסגרת מחווה לאנטוניוני, מוקרן סרט זה בו מתעדת רעייתו את הדרך בה יצר אנטוניוני את סרטו האחרון, "מבעד לעננים", כשהוא משותק כתוצאה משבץ ומתקשה בדיבור. מומלץ למעריצי אנטוניוני. 55 דקות, כמו כל סרטי המחווה לאנטוניוני - לסרט תרגום לאנגלית בלבד.
22:00 "תביא ת'חומר" - אינדי אמריקאי עלילתי שהוקרן בקאן והומלץ ע"י מספר מבקרים ישראלים(אבנר שביט, יאיר רוה, יאיר הוכנר,אורון שמיר) כסרט צעיר ומהנה, גם אם לא יצירת מופת. 79 דקות.


מחר, יום שישי:
10:00  פרזנטציות של משתתפי חממת הקולנוע הבינלאומית הראשונה של ירושלים, מיסודו של ביה"ס לקולנוע סם שפיגל. בפרזנטציה יישתתפו יוצרי קולנוע צעירים מישראל ומהעולם. בין היוצרים המוכרים(לפחות לי): נדב לפיד(במאי "השוטר", זוכה פרס הביכורים מן השנה שעברה וסרט הארט-האוס הישראלי המוצלח ביותר בשנה האחרונה - לפחות בעיני המבקרים והפסטיבלים), חיים אלבום(במאי "ואהבת" - זוכה תחרות הסטודנטים של הפסטיבל מלפני שלוש שנים, וכמובן - ידיד שלי), שמעון שי(במאי "סימני דרך" - זוכה תחרות הסטודנטים של הפסטיבל מלפני שש שנים) ומיכל ויניק(במאית "פתיון" שזכה בצל"ש בפסטיבל והשתתף בפסטיבל סנדנס, ו"סרק" שהשתתף בפסטיבל לוקרנו בשנה שעברה). חשוב לציין כי הפרזנטציה מתוכננת להימשך עד ארבע. כניסה חופשית, והכל באנגלית.
12:00 תחרות הסרט הקצר של האקדמיה האירופאית לקולנוע חלק 2(מקבץ סרטים, אין כתוביות בעברית)
13:30 "אל תוך האין" -תיעודי של אחד מחשובי הגל החדש הגרמני, וורנר הרצוג, על סוגיית עונש המוות בארה"ב. 106 דקות, ללא כתוביות לעברית.
14:00 "ספורים" - התחרות התיעודית הישראלית. סרט שואה על האנשים המהלכים בינינו עם מספר על היד.
14:45 - מקבץ המועמדים לאוסקר - סרטי אנימציה קצרים (כאן ראיתי את הזוכה, "הספרים המעופפים של מוריס לסמור" - פנטזיה מופלאה על היצור הנכחד הזה, "ספר").ללא תרגום( - אבל לחלק מהסרטים אין טקסט).
17:00 "בלדה לאביב הבוכה" - בכורה לסרטו החדש של בני תורתי("ככר החלומות") במסגרת התחרות הרשמית לסרטים באורך מלא. למה בשעה כזאת? לא יודע. זהו סרט מסע מוזיקלי(המוזיקה מזרחית)שאורון שמיר כבר ראה(בפסטיבל קולנוע דרום) והתמוגג ממנו. כמובן, ההקרנה מיועדת למי שגר קרוב ויספיק לשוב הביתה לפני כניסת השבת, או למי שלא שומר שבת. 105 דקות.


מוצאי שבת:
22:00 "רוק בקסבה" - בכורה ליצירת הביכורים של יריב הורביץ במסגרת התחרות הרשמית. חיילים בעזה באינתיפאדה הראשונה. גם לאחר קריאת התקציר לא הייתי אומר שמדובר בסרט מעורר ציפיות גדולות. אבל אחרי הכל - סרטי ביכורים לעיתים יכולים להפתיע, מה גם שמדובר בבמאי טלוויזיה ותיק ומשופשף. 93 דקות.
יום א':
10:15-12:00 ארוע הפיצ'ינג המרכזי. בארוע יציגו מיטב היוצרים הישראלים רעיונות לסרטי קולנוע עלילתיי שבכוונתם לביים. למי שרוצה לצפות כיצד בכירי הקולנוע הישראלי עולים רועדים על במה להציג את חלומותיהם - זו ההזדמות. והכניסה חופשית והשפה היא אנגלית.
11:30 - הקרנה נוספת של "רוק בקסבה"(פרוט במוצ"ש).
12:45 "כך ראינו" - יצירה מסקרנת של אליאב לילטי שאסף חומרים ביתיים מפה ומשם במשך עשר שנים ויצר נרטיב  אלטרנטיבי של חיינו כאן בישראל. עבורי, יצירה חשובה מאוד, בעיקר מאחר ועד לפני עשרים שנה רובה של העשייה הטלוויזיונית והתיעודית בארץ ייצגה איזשהו קו נרטיבי ציוני דוגמטי נטול פשרות. "יומן" של פרלוב התחיל קו של שינוי כבר לפני למעלה משלושים שנה, ועדיין מסקרן מאוד לראות כיצד נראתה המציאות מבעד לעדשתם של אנשים פרטיים. התוצאה ארוכה במיוחד - 169 דקות.
13:30 הקרנה נוספת ל"בלדה לאביב הבוכה"(למי שלא יכל לבוא ביום שישי).
15:00 "שבעת הסלילים של יונה וולך" - משתתף בתחרות התיעודית. על חייה של המשוררת הפרובוקטיבית והמוכשרת הזאת, כשנקודת המוצא היא שבעה סלילי הקלטה של ראיון שערכה עימה המשוררת הלית ישורון. 56 דקות.
16:30 הקרנה נוספת של "ספורים" (פרטים ביום שישי)
17:30 "ליקוי חמה" - יצירת המופת של אנטוניוני, ללא תרגום לעברית. 125 דקות.
18:00 "ים רגוע" - גם פולקר שלנדורף("תןף הפח") היה ממובילי הגל החדש הגרמני בשנות השבעים. הסרט הזה - של במאי גרמני, כאמור - מתאר נקמה נאצית על חיסולו של קצין גרמני בצרפת הכבושה. מבוסס על סיפור אמיתי. 89 דקות, ללא תרגום לעברית.
19:00 "חדר 237" - חובה למעריצי "הניצוץ" של קובריק. סרט המעניק מספר רעיונות המסבירים מה עומד מאחורי יצירת המופת מורטת העצבים הזאת. כמובן, הכל ספקולציות... 102 דקות ללא תרגום לעברית.
20:00 "סברה"(חלוצים) - סרט שנוצר כאן, בפלשתינה, בשנת 1932 ע"י הבמאי היהודי אלכסנדר פורד, מעמודי היסוד של תעשיית הקולנוע הפולנית שלאחר השואה(ויידה ופולנסקי היו מתלמידיו). 70 דקות על הסכסוך הישראלי-ערבי בהשתתפות מיטב שחקני הדור ההוא - מסקין, קלצ'קין, רובינא ופינקל(שזכיתי בצעירותי לראותו משחק בתאטרון החאן). הפסקול - שימו לב - הוקלט כולו בפוסט, בוורשה. מסקרן מאוד.
22:00 "המשגיחים" - צפיתי בסרט הזה שייצג את ישראל בפסטיבל קאן, ופשוט חובה לצפות בו. יש בו הרבה אלימות מסוגננת, הרבה דת ומסורת, וגם אהבה. חוץ מזה -הסרט צנוע. והעיקר: משוחק טוב, ערוך נהדר, והתסריט טוב. על ארסים בת-ימים המתחזקים בסגנון ברסלבי ומשליטים טרור על כל מי שלא מכבד את הדת בשכונה שלהם. עד ש... 98 דקות.
22:00 "דב"א - סיפורו של גיבור מקומי" - התחרות התיעודית. דן בן-אמוץ היה מעמודי התווך של ההומור הישראלי עד שחברו אמנון דנקנר פרסם את הביוגרפיה עליו ובה לא מעט מעללים מטרידים. הסרט- כך נראה מהתקציר - מנסה, ובצדק, לעזור לנו להכיל את דב"א - על חשיבותו התרבותית ועל מעשיו המפוקפקים. 75 דקות.


יום שני:
11:00 "אליס" - יצירת הביכורים של דנה גולדברג, במסגרת התחרות הרשמית, ואולי המועמדת שלי להיות "הנותנת" של שנה זו. גולדברג כבר יצרה כמה וכמה סרטים קצרים מאז סיימה את לימודי הקולנוע בבית-ברל. רוב סרטיה עסקו בצורה כזאת או אחרת במאבקי כוח בסיטואציות של מיניות ואינטימיות - לא ממש כוס התה שלי. אינני יודע מה מסתתר מאחורי התקציר של "אליס" - העוסק באישה העובדת בפנימייה שיקומית וסובלת מקהות רגשית, שנסחפת למשולש כוחות הרסני מול שתי נערות במוסד - אך דומה שגם הפעם זה לא סרט לטעמי. אם מישהו ראה ויודע לשבח - אשמח לשמוע. 82 דקות.
13:00 "חיותה וברל"  - עוד יצירת ביכורים בתחרות הרשמית. זוג קשישים, חלוצים בדימוס, המתקשים להיפרד ממפעל חייהם. לכאורה מזכיר מעט את "עמק תפארת", לא? עם זאת, יש לי הרושם שהסרט יהיה מעט יותר קומוניקטיבי(נתן זהבי בתפקיד עצמו!), אם כי אין לי מושג לגבי איכויותיו הקולנועיות(עופר ליברגל מהבלוג "סריטה" אהב וממליץ). גם עמיר מנור כבר עשה כמה וכמה סרטים קצרים מאז סיים את לימודי הקולנוע באונ' ת"א, אבל לא שמעתי עליו עד פסטיבל זה. 93 דקות.
15:15 הקרנה נוספת לסרט התיעודי על דן בן-אמוץ.
17:30 חלוקת פרסים לזוכי תחרות הפיצ'ינג.
17:45 "כל נדרי" - סרט דובר אידיש מ1939. סרט חשוב - כנראה - בתולדות הקולנוע האידי, שההשתתפות בו הצילה את חייהם של צמד כוכבי הקולנוע האידי-פולני, לילי ליליאנה וליאון לייבגולד, שנסעו במיוחד מפולין לארה"ב כדי לשחק בו. 88 דקות.
19:15 "קרייזי הורס" - תיעודי של פרדריק וייזמן בן השמונים פלוס - מחשובי הדוקומנטריסטים החיים כיום - על מאחורי הקלעים של הקברט הפריזאי המופרסם. למי שלא מבין במה מדובר - קרייזי הורס מעלה מופעי חשפנות אמנותיים. 134 דקות  - ולמרבה הפלא יש תרגום לעברית.
19:45 "חמש מצלמות שבורות" - התחרות התיעודית. סרט המתמקד במאבק סביב בניית גדר  הפרדה בבילעין. נשמע כמו עוד סרט שרבים כמותו כבר נעשו, ובכ"ז: סרט זה חזר עם שני פרסים מאידפ"א(הפסטיבל התיעודי הנחשב בעולם) - פרס חבר השופטים ופרס חביב הקהל - וזכה בפרס הבימוי בתחרות התיעודית של סאנדנס. האם הוא מחדש משהו? נחיה ונראה. יאיר רוה מאוד התלהב. 90 דקות.
20:30 "בערפל" - סרט מלחמה בלארוסי(מי שואל איזו מלחמה? נו, באמת) שהוקרן בקאן ואבנר שביט ממליץ עליו. 128 דקות ללא תרגום.
22:00 "איל גרידו" - יצירת מופת נוספת של אנטוניוני. 116 דקות, כרגיל - אין תרגום לעברית.

למי שיש תיקונים או הערות או המלצות נוספות - אשמח לקבל ולעדכן.


המשך יבוא.

שישה מליון ואחד - התרשמות

יש לי תאוריה לגבי דוד פישר, האיש והקרח. כבן הדור השני הוא חי כשמעליו בוערת אש, והדרך היחידה לחיות עם אימתה היא ליצור מרקם חיים שכלתני-מקצועי שרק במסגרתו יש קיום לרגשות. העשיה הקולנועית הכה-מקצועית שלו מהווה את המרקם הזה. אבל אני לא מכיר אותו מספיק טוב כדי לדעת, רק מספיק כדי לדעת כיצד הוא משפיע עלי, מפעיל את רגשותי.


את האימה גם אני מכיר וגם אני חושב שהיא ראויה למסגרת שתתחום אותה, שתגן עלינו מהתפרצויות בלתי נשלטות שלה לתוך חיינו. לכן מאוד התאימה לי ההתקדמות המסודרת והעקבית של "61 סיבות למות בגוזן" לאורך הסרט. המוות זקוק למשטור ומשמעת. שלא יתפרץ לחיינו כך פתאום ללא שליטה.
לאחר שישנה מסגרת קבועה ומגוננת שכזאת, וכל ה"התאבדות" ו"הוצאה להורג" או "התאבדות בטביעה" או "התאבדות בגדר החשמלית" תחומים היטב במסגרת מוגדרת, נפתחת הזדמנות לעשות את הטיול האמיתי והמפחיד, הטיול הפנימי היישר ללב ההתמודדות עם הזכרון והתודעה. 


דוד פישר מתמודד תחילה לבדו עם יומני אביו ניצול השואה, דרך מסע לגוזן, העיירה בה פעל מחנה העבודה בו העביר האב תקופה משמעותית בסוף המלחמה. הוא מנכיח בסרטו מספר נקודות מבט, כדי להרחיב את הכתפיים עליהן נישא משא הזכרון, דרך סיפורם של לוחמים אמריקאיים ששחררו את המחנה וגם דרך מפגשים עם דמויות אוסטריות הקשורות לשימור המחנה או גרות בקרבת מקום. המנה העיקרית מגיעה בהמשך, בדמות נסיעה משפחתית (רק אמנון, האח הצעיר, חסר), בה מתעצבות דמויותיהם של האחים ודמותה של משפחה שעבורי יצוקה מבטון מזויין - ממש בדמותו וצלמו של אביהם. במידה רבה זיהיתי בחלק מהאחים את אחי שלי, אך בניגוד ל"שטח צבאי סגור" המוכרז אצלנו על הזכרון וההתמודדות איתו, הרי שאצל הפישרים (ו"פישרים" הוא כינוי כ"כ לא הולם...) טיול בשטחי האש של הזכרון הוא דבר של מה בכך. אכן, סיירת מובחרת.


כבן זקונים שהוא דור שני אני חיפשתי, כצפוי, דווקא את האח הצעיר, אמנון. דמותו הרגישה והשברירית - כפי שנחשפה ב"רשימת אהבה",סרטו הראשון של דוד שמהווה מעין הקדמה לסרט זה - שבניגוד לאחיו לא עשויה מבטון, מזכירה לי את עצמי, ולא הופתעתי מכך שהוא לא יצא לפעילות המבצעית מעבר לקווי הזכרון שדוד יזם. אבל נעזוב רגע אותו בצד, והבה נסכם מה בעצם קרה כאן:
דוד, מטכ"ליסט של הנפש,מצא את יומני אביו, והעז לנבור בהם ובחוויות השואה של אביו. לאחר מכן הוא העז לנסוע למקום בו התרחשה הזוועה, ואז העז עוד ולקח לשם את אחיו, תוך הפתעתם בכך שהוא מכניס אותם גם למנהרות גוזן בהן יהודי לא היה אמור לשרוד יותר משבוע ואביהם שרד עשרה חודשים. האחים לבית פישר שרדו כמו גדולים את השהות במעמקי האדמה והזכרון(ואת ההתמודדות עם המניפולציה שעשה עליהם האח), וממש לא מעניין אותי שבטח יש הרבה אאוטים שעשויים להציג תמונה פחות אידילית. די לי בכך שדוד בוחר לייצג לנו מציאות אידילית(הכל בעיני המתבונן, כן?..), בחירה שאני אסיר תודה עליה. 


כאמור, הכניסה ההדרגתית לתוך עימות חזיתי עם הזוועה משולה בעיני לפעילות של סיירת מובחרת, וכמו סיירת הפעילות הזו מניבה מידע חיוני. וכמו בצבא, גם כאן יש קהל יעד שאמור לצרוך את המידע ולעשות בו שימוש: אלה בני הדור השני, שאימת תודעת השואה מרחפת מעל לראשיהם כל ימיהם, ולאחר צפיה בסרט עשויים לגלות מידע חיוני כיצד להתמודד איתה. האם השד נורא כל-כך? כמובן, אין כאן תשובה חד-משמעית. שהרי כל משפחה והשואה שלה. רק משפחות מאושרות דומות זו לזו.

נ.ב. מה קרה מתחת לשמיכה? אני דווקא סברתי ששותפו לשמיכה של יוסף פישר קיווה לקבל מנת בשר טריה. והמבין יבין.
(הנ.ב. מתייחס לקטע בסרט אליו ישנה התייחסות גם בסקירתו של דוד פישר כאן, בפסקה האחרונה:  http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4207546,00.html  )

חופשת קיץ(?)

שלום לכולם!
ראשית כל, הסבר קצר:
לאחרונה השתתפתי בהפקת סרט גמר של "מעלה". ההפקה הייתה תובענית מאוד - פיזית ונפשית - ומהנה ומספקת עד מאוד. כבר מזמן לא נהניתי כך בהפקה! אנסה בהמשך לכתוב מעין יומן זכרונות, נראה אם יעלה בידי. הזכרון שלי כבר לא מה שהיה פעם!...


מה שכן, לא התפניתי לכתוב כאן, לצערי, כבר זמן רב. דברים רבים קורים בארץ: מחאה חברתית, פינוי שכונה בהתנחלות, גירוש זרים, ואיך אפשר בלי היורו המשובח המתנהל במזרחה של אירופה(ולמרבה הצער, ללא הפתעות גדולות). לעיתים אנשים שואלים אותי מה דעתי בעניין זה או אחר(אני ממציא. אבל נניח שהיו שואלים אותי, כן? מה יש, אין לכם דמיון?...) ואני חייב לומר: דעתי חשובה כדעתו של כל איש ואיש. לעיתים יש לי ניתוחים מעניינים ואז אני כותב אותם, אך לעיתים קרובות אני מרגיש שדעתי גולמית הרבה יותר מדעתם של רבים וטובים ממני, אז אני גוזר על עצמי גזירת "והמשכיל בעת ההיא יידום".


על דבר אחד אני חייב להודות שדעתם של רוב האנשים לא מספיק עמוקה: סוגיית הזרים. סוגיה זו מעלה שאלות רבות: כיצד מודדים את פליטותו של אדם? כיצד מודדים את יכולתה של ישראל לקלוט פליטים? כיצד מטפלים בפליטים - אלו משאבים יש להקצות לכך, ועד כמה? שאלות כאלה ואחרות נידונות לעיתים רחוקות מדי. לצערי הן כנראה נידונות לעיתים רחוקות גם במסדרונות השלטון. וזו הבעיה העיקרית. השלטון אצלנו עסוק בעיקר בלתחזק את הדימוי הציבורי של עצמו, כשכל פוליטיקאי דואג לתחת שלו. נדיר למצוא במשטר הישראלי אנשים המתעניינים באמת בניהול תקין של המדינה. כמובן, תופעה זו מאפיינת גם את הדרגים הזוטרים ביותר - זאת יודע כל מי שמבקר מדי פעם בביטוח לאומי, מס הכנסה וכיו"ב. לו הייתה קמה מחאה חברתית על נושא זה - אין ספק שהייתי קופץ על העגלה. אך המחאה בינתיים מסמנת בעיקר את קווי המחלוקת בין מדינה למוחים כמפרידים בין "סדר" ל"אנרכיה". אני רואה שתי סיבות להתפתחות המחאה לאנרכיה:
א. בדומה למדינות ערב, אין לנו תרבות מחאה מפותחת למדי(ממחאות ה"שמאל-ימין" הקלאסיות אני מתעלם. הן לא מייצגות התפתחות של תרבות מחאה, כי אם התמכרות למחאה ספציפית מאוד), אז כשסוף סוף יש מחאה על נושא שרבים מתחברים אליו - אין מערכת מסודרת מספיק של ציפיות-תוצאות שתאפשר לה להתפתח בצורה בריאה, ולא לקרוס לאנרכיה היוצאת מתוך התסכול על חוסר ההשפעה על המציאות.
ב. באופן כללי, אנו חיים בתקופה בה המושגים "משטר" ו"שלטון" מאבדים את חינם. כבר צפינו כיצד "משטרת הפייסבוק" עושה דברים שמשטרה רגילה לא יכולה, כך שזה רק צפוי שהעולם הסובב אותנו יחליף אט אט את מנגנוני השליטה שלו, ובזמן הביניים תהיה מידה יתירה של אנרכיה. רק נקווה שהמעבר יהיה קצר...


אז הנה, כתבתי בבת אחת גם על סוגיית הזרים, וגם על המחאה, רק תראו כיצד ב"יורו" הכל מתנהל לפי סדר מופתי: מי שאמור לנצח מנצח, מי שאמור להפסיד - מפסיד, והכל יבוא על מקומו בשלום, בלי אנרכיה.


ובנוגע לגבעת האולפנה: כשאתאושש מההתנתקות אעדכן מה אני חושב.


יום נעים.

גאולה? אם אפשר, את יכולה לבוא מאוחר יותר?

החיים מזמנים לנו משברים לא פשוטים. אבדן הוא אחד מהם. האבדן גורם לנו להתיאש מן הגאולה. לאבד את התקווה. כי זה נורא להכיל את כל הטוב כשאנו זוכרים את אלה שלא זכו להגיע לרגע בו הטוב מגיע. אבל לא תמיד יש לנו בחירה.


יציאת מצרים ומתן תורה - הממסגרים בתוכם את ספירת העומר - באו בעל כרחם של בני ישראל. גם רות - שבאה לעם ישראל בתקופה קשה של רעב, תקופה בה אחד מגדולי ישראל יורד אל בין הגויים כי "הוא יכול להרשות לעצמו" ומעדיף את חברתם של מלכים גויים על חברתם של עניי ישראל, תקופת "שפוט השופטים" בה "איש הישר בעיניו יעשה" - גם רות באה לעם ישראל בניגוד לרצונו. עזבו את המדרשים על הלכות גיור - לנעמי יש אינטרס לשכנע אותה לעזוב. נעמי, שידעה אלמנות ושכול, שלא נותרה בה תקווה לצאצאים ולהמשכיות - נעמי היא אשה מכובדת. כזאת שבבואה העירה מותירה על האנשים רושם רב. הלא היא אלמנתו של איש נכבד, וכשהיא מבקשת "קראנה לי מרה" היא לוקחת על עצמה את ייצוג הסבל, מר הגורל הנופל על האדם. כמה מיואש צריך להיות כדי לבקש לשמש סמל לייסורים? 


לפעמים, הכאב תובע לעצמו כ"כ הרבה מקום,עד שאנו דוחים את האמונה בשתי ידיים כדי לפנות לו מקום. כך נעמי מנסה שוב ושוב לדחות את רות - שלמרות אלמנותה, כנראה זיהתה איזשהו אור בתוך נעמי, אור שהטעין אותה בתקוות לגלות את מקורו אי שם בארץ מכורתה של נעמי, תקוות שבעיני נעמי הן תקוות שווא. נעמי עזבה ארץ רעבה ומיואשת, ארץ נטולת הנהגה, ארץ עזובה. נעמי חוששת שתשוקתן לגלות את מקור האור שראו בה תוביל את כלותיה למפגש מתסכל ומייאש עם עם ישראל במצבו העגום, שכנראה גם במצבו זה יקפיד על "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'". ערפה אכן מבינה שהיא עלולה להתאכזב ונוטשת, אך רות לוקחת סיכון ומתעקשת להציץ פנימה, אל תוככי העם היהודי, ובמבט של מי שבאה מבחוץ כנראה שהיא מצליחה לזהות את האור - בתוך הייאוש שאכן ישנו.


לפעמים, כשאנו מביטים במראה אנו רואים את כל הפגמים והכיעור. ודווקא מי שבא מבחוץ, עם מבט נקי, מסוגל - לצד הכיעור - גם לזהות את הטוב המייחד אותנו. וגם אם הוא אומר לנו את האמת בפנים - שאנחנו טובים ממה שנדמה לנו - נתקשה להכיל את דבריו. גם בגלל שהוא בא מבחוץ, וגם כי נוח לנו לחשוב שאנו פגומים. אחרת, נצטרך לקחת אחריות על הכשלונות שלנו, וככל שהם גדולים יותר זה נעשה קשה יותר.
בעל כרחה של נעמי, רות שבה עמה לארץ יהודה, ונוקטת בפעילות אקטיבית כדי להתפתח. כשרות מבקשת מנעמי "אלכה נא השדה ואלקטה בשיבלים אחר אשר אמצא חן בעיניו" - משפט ארוך המפרט כוונות גלויות ונסתרות כאחד - נעמי עונה לה בשתי מילים: "לכי בתי". רוצה לומר: את צודקת, אך עזביני בשקט. לי - האשה המסמלת את הייסורים - אין כח להתמודד עם יצר החיות המפעם בך. רק כאשר נודע לנעמי שרות נקלעה במקרה לשדה בעז - רק אז היא מתעוררת לחיים ומתחילה לקחת חלק בתכנון מהלכיה של רות. כנראה כי פתאום היא מזהה כיוון חיובי עליו לא חשבה: בעז הוא מנהיג בעל שיעור קומה שיכול לעשות שינויים חיוביים. אפילו להחליט ש"מואבי ולא מואבית".


לפעמים הגאולה באה לאחר שהתיאשנו ממנה, ואיננו רוצים בה כלל. לפעמים היא באה מזר אותו אנו רוצים לדחות בשתי ידיים. לכן יחסינו לזרים צריך להיות טוב וחיובי. אבל גם אם לא - לפעמים יכולה איזו רות כזאת לבוא ולגרום לשינויים שיגאלו אותנו בעל כרחנו.


כשראיתי לראשונה את "טס" של פולנסקי ישר חשבתי על מגילת רות. שמחת הקוצרים, הרומנטיקה, השקיעות המרהיבות - אבל גם הייאוש, הניכור לזר, אובדן המנהיגות, ירידתם של סמלים מגדולתם. אבל ל"טס" אין סוף טוב, ואין זה פלא: פולנסקי הוא אדם שידע הרבה סבל בחייו. בנוסף להיותו ילד יהודי בפולין בזמן השואה, שאימו נרצחה באושוויץ, הוא גם התאהב בשחקנית יפהפיה אמריקאית - שרון טייט - רק כדי לאבד אותה כעבור פחות משנתיים עת נרצחה באכזריות בידי חבורת צ'רלס מנסון כשהיא בחודש השמיני להריונה. "טס לבית דרברוויל" היה ספר שהיא הציעה לו לעבד לסרט, ואכן הוא הקדיש לה את סרטו זה. 
בקטע הבא, טס חוזרת חסרת כל אל מי שאנס אותה, לאחר שאהובה נטש אותה כשגילה שהיא כבר איננה בתולה. כמובן, האנס - אליו באה בתחילה כשחשבה בטעות שהוא קרוב משפחה רחוק - מוצא גם כעת סיבות להאשים אותה:

חג שבועות שמח,

ושתבוא גאולה כבר - 

גם אם איננו רוצים בה....

ההתחלפות - מעין ביקורת

למי שטרם צפה בסרט - יש להלן לא מעט מידע על המתרחש בסרט, אז עדיף לא לקרוא לפני צפיה בו. מצד שני, למי שיש בעיה עם סרטים לא צנועים - הוא ממילא לא יילך לסרט זה, ועבורו אזהרה זו מיותרת.

במידה מסויימת, "ההתחלפות" הוא סרט מזעזע. יש לנו גיבור, יש לו אישה, אין בגידות, אין מריבות(כמעט), אבל... האישה איננה באמת דמות של ממש בחייו, לפחות לא הדמות המרכזית, שכן לא מולה הוא עובר את התהליך. כי עודד, הפיזיקאי גיבור הסרט, עובר תהליך מול אנטגוניסט אחר לגמרי. האנטגוניסט שלו הוא... היא... הוא... היא.... המיזנסצינה!!!!

אח, כמה מרענן לצפות בסרט שחוגג את הרפלקסיביות שלו בעברית. אמנם שפת הקולנוע היא אוניברסלית, אך לסרט בעברית קשה עוד יותר לצלוח את מבחן הביקורת שלי, דווקא בגלל ההתייחסות שלו לשפה, למקום ולמנטליות שאמורים להיות מוכרים לי. "קדוש" של גיתאי, למשל, כשל כשלון טוטאלי  במבחן האמינות, ויתכן ולו הייתי מצליח לנתק אותו מהקשרו הייתי מצליח לאהוב אותו. "ההתחלפות" לא כושל במבחן האמינות, כי הוא מספר בסה"כ על עולם קרוב למדי לעולמו של הבמאי - כך אני משער. אבל - האמינות חשובה רק במידה והבמאי רוצה להעביר מסר כלשהו לנמענים כלשהם שעשויים להתנתק מהסרט בגלל בעיות אמינות.

"ההתחלפות" ממען את עצמו, כך נדמה לי, לאנשים שאוהבים את שפת הקולנוע. "אם יש בפריים דלת, מישהו חייב להיכנס בה. אם יש בפריים כיסא, מישהו חייב לשבת בו" - אמר קולירין לנירית אנדרמן ב"הארץ", ואני לגמרי מבין אותו: אם המיזנסצינה היא דמות, יש לתת תשומת לב לכל רכיבי דמותה. ההזדעזעות מתחילה כשמבינים שהמיזנסצינה כוללת גם דמויות בשר ודם. אשתו של השכן(בגילומה של שירילי דשא), אביו של השכן(את השכן מגלם דב נבון) ואפילו רעייתו שלו מגלה לרגע שהיא רק אובייקט בעל משמעות דרמטית עבור עודד בן זוגה, אך לא משתפת פעולה - ובכך חורצת את דינה של זוגיות זו.

יש פרוורסיה מסויימת בגישה זו, המאפיינת גם סטוקרים ומציצנים, הרואים בבני אדם אובייקטים. אבל פרוורסיה זה עניין של הקשר, וגם עבודת הבימוי - לתאטרון או לקולנוע - כוללת בתוכה תפיסה של השחקן כ"כלי עבודה", תפיסה שעלולה להעמיד שחקן במקום לא נעים ולא נוח, ואמנם לא כל במאי יודע כיצד לשחק בין הטיפות, מצד אחד להפעיל מניפולציות על השחקן כאילו היה מריונטה, ומצד שני לשמר איתו מערכת יחסים אישית וחמה(ולמען האמת, לא לכל במאי זה חשוב). כך שבעצם אין כאן מקום לזעזוע - זה המשך ישיר ומתבקש לרפלקסיביות של הסרט. 

אז מה קורה בסרט? בראשית הגיבור שלנו חי את חייו בשגרה משעממת. אישה, בוקר טוב, אוטובוס, עבודה, בית, אישה, סקס, בוקר טוב, אוטובוס, עבודה, בית, אישה, סקס... ואז הגיבור שוכח בבית קלסר. כמה סמלי הדבר ששינוי קל במיזנסצינה היומיומית מהווה עבורו משק כנפי פרפר המשנה את חייו לנצח.

עודד חוזר הביתה ונעשה מודע לסובב אותו. הוא בודק המון דברים סביבו: מה קורה לחפצים, כיצד מרגיש החלל, כיצד מרגישים כשמשנים נקודת מבט. כבמאי מוכשר הוא בודק מה קורה כשמשנים משהו במיזנסצינה, ומה קורה כשמשנים משהו ביחסים בין דמויות - בדרך כלל יחסי קומפוזיציה אך לעיתים גם יחסים רגשיים. אט אט הוא מתחיל להבין(לפחות בדמיוני. אין לכך ראיה בסרט, מלבד ראיות נסיבתיות המזמינות הסבר שכזה) שהוא שחקן. שחקן בתוך עולם שיש לו במאי. נקודת המפנה השניה היא ברגע בו הוא מפנים זאת ומשתף פעולה. הבמאי - ואני מתכוון לערן קולירין - מזמן אותו לחוף הים, שם זוג טיפוסי משחק במטקות. כשהכדור עף לכיוונו - הוא מחזיר להם אותו. העובדה שהוא בוחר להפסיק לבחון את המציאות כל הזמן, ופשוט זורם איתה מהווה שינוי דרמטי(ובעיני היה נכון יותר ששינוי זה יביא להתפרקות נישואיו, ולא כפי שקורה בסרט) שמזמין את השוט האחרון, המקסים, של הסרט(ואני לא מבין איך בהתחלה קולירין חסך מהצופים את שני השוטים האחרונים), בו הגיבור מודע למצלמה ומשחק איתה, כלומר: הוא השלים את תהליך היוודעותו לעובדת היותו שחקן בסרט של מישהו אחר.

נ"ב - גיבור המגלה שיש במאי לסרט ומשלים עם היותו שחקן. נשמע כמו מטאפורה לחזרה בתשובה, לא?...

החייל האוטומטי

קודם כל התקשורת אשמה.
היא מוכרת לנו מציאות בה הפוליטיקאים הם האנשים הכי חשובים והכי מסוקרים.
הם מנהלים את המדינה, לא?
ואז, ואז כולנו רוצים להיות פוליטיקאים.
ופוליטיקאים - הם מחוייבים לאיזו יריה אוטומטית על כל יריה של ה"אוייב".
פוליטיקאי ימני אמר משהו? פוליטיקאי שמאלי ישר יגיב.
פוליטיקאי שמאלי אמר משהו? פוליטיקאי ימני ישר יסביר איפה הוא טועה.


לי יש לא מעט חברים שמאלי דעה וימני דעה, ורוב הזמן אני שומע מרובם תגובות על אוטומט. והם לא יוצאי דופן. כולם - כמעט - כאלה.
וכך אנו מקבלים ים של אנשים שמקשקשים את אותם דיבורים לעוסים שוב ושוב,
והמרחב האינטרנטי הופך למדמנה של טקסטים משומשים.
כולם - כן, כולם - מחקים פוליטיקאים.


אז שימו לב, כולם: כשיש זרם, ואתה שוחה איתו, אז אתה לא מותיר חותם.
כמובן, לעיתים הזרם לוקח לכיוונים נכונים. אבל לעיתים קרובות לא.
כי ככה זה זרמים - הם די שרירותיים. 
וכשאינך מותיר חותם - הזרם ממשיך לזרום בכיוונו, נכון או שגוי.


ועוד משהו: לזרם יש 360 מעלות אופציונליות. כן, כן, בניגוד למקובל לחשוב,
שהרי רוב האנשים חושבים שיש רק שני כיוונים. טעות!!!!


יצירתיות היא זן נכחד בעידן האינטרנט. כולם רוצים ללכת עם העדר - ימינה או שמאלה. זה מזכיר לי את שני השעירים של יום הכיפורים: אחד הלך לעזאזל, ואחד הוקרב על המזבח.
נו, באיזו אפשרות הייתם בוחרים?...


אני בוחר להיות שעיר שמדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות וחי בשלום עם מרבית המילים שהוא כותב/אומר. הטקסטים שלי - אני משתדל, לפחות - הם יד ראשונה, מרופא(וזה שקר גס. אני מפחד מדם).




לאחרונה שמעתי על מחאת "ישראל-שלי" נגד "דוחקי הקץ" - מחזה חדש של מוטי לרנר שעתיד לעלות בעוד מספר חודשים. אני הבנתי בדיוק על מה המחאה: זו מחאה בשירותה של מפלגה חדשה בישראל. נפתלי בנט, מראשי "ישראל-שלי", מתעתד להיות פוליטיקאי, וכפי שכתבתי - פוליטיקאים עובדים על אוטומט. כדי להצליח, עליהם לטבול את ידם במים, לחוש את כיוון הזרם, ולהניע את ידם באותו כיוון. אם הם הצליחו לחזק את הזרם - הרי שהם הותירו חותם, שישרת אותם במערכת בחירות עתידית. אם הם נכשלו - ...


מוטי לרנר הוא יוצר ותיק. בעבר למדתי אצלו כתיבה, וגם נחשפתי ליצירות שלו, שגם אם שיקפו יכולות מקצועיות ואמנותיות גבוהות, הרי שהן גרמו לי להתייחס אליו כאל יוצר פופוליסט ושטחי. ומכיוון שהחברה שלנו, עפי"ר, פופוליסטית ושטחית, אני חושב שהוא יוצר ראוי לה. אחרי הכל, תפקידה של אמנות לשקף את החברה, לא? את "דוחקי הקץ" כמובן שלא ראיתי עדיין, לכן קטונתי מלומר דבר מה בעל ערך אודותיה(ותאמינו לי שאני יכול להמציא. אני ממש ממש מוכשר!). האם היא "תכפיש ציבור שלם"? אולי. האם היא מהווה "הסתה"? - יתכן. אני דווקא חושב שמבלבלים כאן בין "תעמולה" ל"הסתה". אבל כמי שבא מקולנוע, אני לא נבהל מתעמולה. אבל בשורה התחתונה - לא ראיתי. לא יודע מה לומר. האם יש מקום לצנזר אמנות שמהווה תעמולה, ואולי אפילו הסתה? מסופקני. 


אז מה כן? צריך לקיים שיח(ולא ברמה של גן-ילדים). אם הצגה היא שטחית ורדודה - אפשר פשוט להאיר זאת. אם יצירת אמנות היא תעמולה זולה - לא קשה לחשוף זאת לעיני כל. ותאמינו לי שלמוטי לרנר ולתאטרון החאן יפריע הרבה יותר אם ביקורת אמיתית ומקצועית תחשוף בעיות שכאלה במחזה הזה, מאשר הדיבורים על "הסתה", "הכפשה" או "חוסר התחשבות ברגשות הציבור". אמנם, פוליטיקאים מתקשים לגרוף רווחים מביקורות מעמיקות, שלא לדבר על שיח בין-גושי. הרי הם מתפרנסים מהסכסוכים ביננו לבין עצמנו. אבל, עבורי, ציבור האזרחים(היי, גם אני כזה...) הרבה יותר חשוב מהפוליטיקאים. ואם הציבור בוחר ללכת, עם איזה פוליטיקאי, לעזאזל(או להיות קרבן על המזבח...) - אני חושב שצריך לומר לו שהמוות לא יאה לו(ומי שצפה ב"המוות יאה לה"(או "המוות נאה לה") של רוברט זמקיס אולי גם יבין למה אני חושב שזו סאטירה על פוליטיקאים. מה, רק אני ראיתי?...).


נ"ב - אם אני מקים מחר מפלגה, תירקו לי בפנים. שלפחות אדע לאן נושבת הרוח...


והנה שיר שגם יכול להיתפס כסאטירה על הפוליטיקאים שלנו. מה קורה לפוליטיקאי כשנפסק החשמל?...

 

זהירות, אש

האמת בוערת בפנים. בתוך כל אחד. היא יכולה להיות גלויה או מכוסה במליון מכסים, אך היא בוערת. יש ומסירים את המכסה והיא פורצת החוצה בצורה בלתי נשלטת ושורפת. יש אנשים שמתים מזה. כן, כן. לפעמים רק נפגעים. לפעמים סתם לא נעים. ויש ומסירים את המכסה והיא לא שורפת - רק מאירה ומחממת.

כשאנשים מכירים אותך, ואתה מכיר אותם, ואתה חושף בפניהם את האש, והם אולי נכווים קצת בהתחלה, אבל בהמשך אתה והם לומדים להנות מאורה וחומה, זה טוב. אבל היום אנשים רוצים שכ-ו-ל-ם ייהנו מאשם. אולי כי איבדנו משהו מהיכולת להאיר ולחמם בפרטיות, את הקרובים לנו, אז אנחנו, כמו בפוקר, מוותרים על פרישה בסיבוב הראשון ומהמרים על כל הקופה. 

אבל, כשאתה מסיר מכסה בפני כל העולם - קשה הרבה יותר לשלוט בתוצאה. מצד שני - נדיר שמישהו מת מזה. זה פחות מסוכן. לפעמים זה מביך, כן, ולפעמים זה פוגע במידה מסויימת, ולפעמים זה מזיק. וכשזה מצליח להאיר ולחמם את כ-ו-ל-ם - זה האושר הכי גדול. אבל מה? מי שלא מצליח להאיר בבית פנימה - מה לו כי יאיר בחוץ?

אף אחד לא זכה באור מן ההפקר. אבל לא כל אחד הוא אמן. ולא כל אחד רוצה להיות אמן. ויש כאלה שאישם כה מכוסה שהם חדלו להאמין בקיומה. וכשמתגלים אותות לקיומה - הם נרתעים ונסגרים, ונפתחים לרגע ושוב נסגרים, והמתבונן מן הצד עשוי להתעצבן מהם: מה יש לכם? תגידו כבר את שבלבכם! מה כל המשחקים האלה? אבל הם לא באמת משחקים. הם באמת לא יודעים לנווט אותה אל החוץ. והם מפחדים פחד מוות, פחד משתק, מהאש השורפת-כל, שיכולה להרוס את כל היקר והחשוב להם בחיים. וכך הם הולכים, מתים-חיים, מן הבוקר הזה אל הבוקר הבא, עד רדת הערב האחרון.

ונוח לנו לשנוא אותם. כ"כ נוח. כי אנחנו אוהבים תקווה. וייאוש הוא עניין מדבק. וכ"כ קשה לעשות עליהם סרט, כי הם עצמם אנטגוניסטים לעצמם. והם לא צבעוניים כמו אלה שנותנים לאש של עצמם לפרוץ החוצה ולשרוף הכל בלא שליטה - ונשרפים בעצמם בלהבה, עד כלות. כי ההרס העצמי שלהם מתרחש במסתרים.

ובכ"ז, נעשים עליהם פה ושם סרטים. לפעמים אפילו סרטים טובים. בסרט "חום כחול" של הילה אטיאס(נעשה כסרט גמר ב"מעלה") עדיין לא ניתן לצפות(אבל אפשר יהיה, מן הסתם, בהקרנה המסורתית של יום י-ם ב"מעלה"). גיבורת הסרט עובדת כמפעילת כדור פורח. האם היא תצליח לתת לאש שבה לצאת החוצה? הנה דקה אחת יפה מתוכו(שכדי להנות ממנה באמת עדיף לצפות בה בתוך ההקשר):

כמה הערות על תרבות השיח שלנו

בהמשך לפוסט הזה, רציתי להרחיב מעט בנושא ה"שיח" או תרבות הדיבור הקלוקלת הפושה בארץ.
כיום מקובל להתייחס להשפעתו של השיח על החשיבה - לא רק בתוכנו אלא גם במושגים בהם משתמשים בשפה, בהקשרים מובחנים לעומת הקשרים אחרים וכן הלאה. גם מדברים רבות על ה"נרטיב" ועל "הקרב על הנרטיב", ואני, כמי שמסכים עם רוב ההנחות המקובלת בהקשר זה, רציתי רק להעיר מספר הערות פרקטיות.


א. אני סולד מהתבכיינות. לכן, כשאנשים מתלוננים על המצב אני ישר נאטם. אמנם אם למישהו יש איזה היגד ביקורתי חדשני על מציאות מסויימת - אקבל זאת. כלומר, אם מישהי תבוא ותאמר לי: שמע, לא תאמין, אבל נשים מרוויחות פחות מגברים - אני אקבל זאת, במידה ומדובר בחידוש. אלא ש... לשמוע את זה שוב ושוב ושוב - זה חסר טעם. אינני מיצר על כך מן הצד הערכי - כי אם מן הצד הפרקטי. כשצועקים יותר מדי פעמים "זאב, זאב" - גם אם בכל הפעמים אכן יש זאב - בסוף מתרגלים לצעקות. לכן הפוסט הזה בוולווט אנדרגראונד קצת עצבן אותי. אבל בקטנה.
והדברים נכונים גם לשיח: למשל, תלונות על כך שאחרים מייצרים נרטיב אנטישמי(אגב הסדרה "ההתחלה" הבריטית שהוקרנה החודש בסינמטקים ועוררה תרעומת בזמנו על אופן הצגתה את הישראלים)נראות לי מגוחכות. או תלונות על קללות גזעניות, בדיחות שוביניסטיות וכיו"ב. למרות שזה, באמת באמת, לא נעים לשמוע בדיחה שאתה הקרבן שלה. 


ב. אז מה כן? אני בעד קרב מתוחכם על השיח. כלומר, להיות גורם אקטיבי בעיצובו של השיח. לא לעמוד מן הצד, להיפגע ולהתלונן. אלא להיות אסרטיבי בשיח ולתרום לעיצובו. הגישה שלי מושפעת במידת מה מהאימרה מפרקי אבות: במקום שאין אנשים השתדל להיות איש. כי במקום שבו אנשים מקיימים תרבות שיח לא ראויה - קח אתה אחריות והיה האיש שמשפיע על השיח לכיוון הנכון.
אני יודע, יישומו של עקרון זה איננו פשוט. אדרבה, בתרבות השיח האלימה המקובלת בארץ והמטופחת בגאון ע"י אמצעי התקשורת מטעמים מסחריים גרידא זה מאוד קשה. אבל דווקא מסיבה זו אני חושב שזה עקרון כה חשוב. 


כדי להיות גורם משפיע ומעצב בתוך השיח, צריך להתאמן רבות. אין ברירה. לכן אני חושב שמן הראוי לעצב תרבות שיח ראויה כבר במערכת החינוך, והכלי המתאים ביותר למטרה זו הוא לימודי משחק. כן, כן. כי כדי להתאמן כראוי חייבים מישהו שיגיד את מה שאסור לומר - מישהו שיספר בדיחה גזענית או שובניסטית, או סתם יאמר "שימותו כל הערבים", ורצוי שגם יהיה אמין. 


בהקשר זה רציתי לציין את התרגיל הבסיסי ביותר שלמדתי בשיעורי האימפרוביזציה שקיבלתי: תרגיל ה"כן ו....". זהו תרגיל פשוט המשקף תפיסת עולם שלימה: שני שחקנים על הבימה, אחד מציע הצעה ("בוא נלך לים!" למשל) והשני מתחיל משפט ב"כן ו..." כשההמשך הוא תוספת להצעה הראשונית ("כן, ונבנה ארמונות בחול!"). וכך מתפתח לו פינג פונג ונוצר סיפור הזוי והכי חשוב - לחלוטין לא מתוכנן מראש, כשהרעיון הוא שאסור לשחקן לשלול את מה ששותפו להופעה אומר, ולדעתי זה אימון מצויין לתרבות השיח הישראלית. רק תדמיינו זוג פוליטיקאים מנוגדי השקפה פוליטית משחקים את המשחק הזה (כמובן, אסור ללכת מכות).  
העקרון שאתה חייב לקבל את מה שפרטנר שלך אומר במסגרת משחקית ואתה יכול רק להוסיף עליו, הוא עקרון שלדעתי רצוי שכל האנשים המאוד בטוחים באמת של עצמם יחשבו עליו ברצינות. כי מאחוריו מסתתרת ההכרה שכדי לתקן חברה, עלינו לקבל את סך חלקיה - גם אלה שלא מוצאים חן בעינינו. כן, כן: האחריות לעשבים שוטים היא לא רק של הצד בו הם צמחו, יהיה זה הימין או השמאל.

ג. רק הערה קטנה לסיום: יש אנשים החושבים כי "במקום שאין אנשים - השתדל להציב להם מראה כדי שיראו כמה הם רעים". זוהי גישה מתנשאת ונפסדת. כדי שביקורת תהיה אפקטיבית, על מושאי הביקורת לקבל אותך כאחד משלהם. כשאתה מתעמת איתם, כל מה שאתה משיג זה תשומת לב, ואתה נתפס כגימיק, או כאינטרסנט במקרה הטוב("טוב, הוא שמאלן"/ "טוב, הוא ימני" / "טוב, הוא דתי" וכיו"ב). ולא, אני לא קונה את הגישה של "פרובוקציה שמעלה נושא חשוב לדיון ציבורי". אין צורך בדיון ציבורי סביב השאלה "האם זה ראוי לומר שכל הערבים מחבלים". כל בר-דעת יודע שעובדתית זה לא נכון, ומי שלא - שום דיון ציבורי כבר לא יושיע אותו מבורותו.
לכן, הדרך הטובה ביותר היא לשמור פשוט על תרבות שיח נאותה, ולא להיגרר. לעיתים זה ייתפס כמתנשא, אך אם שומרים על עקביות - זה יתפוס. ואם אמרו לך: "טוב, הלוואי וכל הימנים/שמאלנים/דתיים/חילונים/ערבים/קלינגונים היו כמוך" - הצלחת במשימה. ואם אתה לא היחיד ששומר על תרבות דיבור, אז מן הסתם מתישהו לאנשים יימאס להשתמש במשפט המאוס הזה, ובא לציון גואל.


נ"ב: אם מישהו חושב שאני לא שמרתי מתישהו על עקרונותי שלי - מותר וצריך להעיר לי. תודה.

כיצד לא הפכתי למעריץ של "טיטאניק"

זה התחיל כשהצטרפתי פתאום לשיעור של יונתן בר-גיורא על מוזיקה לסרטים. הוא ביקש כשיעורי בית להביא קטע מוזיקלי שהשפיע עלינו יחד עם הסיפור שלו. אני, כמובן, כבר מומחה לחפירות מסוג זה,לכן הבאתי מן המוכן את הקטע הבא:

מאז צפייתי היחידה בסרט הנשכח "לשכוח את פלרמו" לפני כעשרים שנה לא עזבה אותי נעימת הנושא הזאת של מוריקונה. מאז שמצאתי אותה ביוטיוב לפני כמה חודשים האזנתי לה כבר פעמים מספר, מה שהדגיש את היעדרה של היצירה השניה שמלווה אותי במשך שנים. לא היה לי מושג איך קוראים לה, רק שהיא ליוותה את כותרות הפתיחה של דרמה בריטית איכותית על חייהם של צעירים המשתנים לבלי הכר בעקבות מלחמת העולם הראשונה. זכרתי גם שבמקור זהו שיר קיטשי למדי, המושר במלואו בסדרה. וזכרתי שורה מהשיר, שלמזלי התבררה, כצפוי במקרים כאלה, כשם השיר וכשורה ידידותית למדי ע"י גוגל:  
My life will never be the same


הבלבול התחיל כשסוזן קלאשייר(שאין עליה אפילו ערך בויקיפדיה, אז כנראה שהיא לא קיימת...) התלבשה על תוצאות החיפוש. מתברר שהיא אכן שרה את השיר הזה, אך שירתה לא הרשימה אותי, מה גם שהיותה אנונימית יחד עם העובדה שהיא הקליטה בעיקר בעשור האחרון בעוד הסדרה זכורה לי מלפני עשרים שנה הביאו אותי למסקנה שיש ביצוע איכותי לשיר המסתתר היכנשהו, ושדרכו אוכל למצוא את שם הסדרה, וחששתי שאאלץ לטבוע בים התוצאות עד שאמצא איך השיר המקורי. למזלי ברשימת האלטרנטיבות בתחתית עמוד החיפוש הופיעה גם מיריי מאתיה (Mireille Mathieu), שחיפוש זריז ביוטיוב של השורה שזכרתי יחד עם שמה גילה לי את גירסת השיר המקורית(כנראה..), המקסימה בהחלט:

נבירה בדף הויקיפדיה של זמרת מוכשרת זו גילתה לי את רשימת השירים שלה ובה מופיע השיר עם ההערה החושפנית:

"Theme Song of the English Miniseries "Till We Meet Again

אח, זה בדיוק מה שחיפשתי! ימד"ב(IMDB) אישר לי שזו כנראה הסדרה, ובלי להעמיק יותר מדי בנתונים ישר מצאתי את הסדרה ביוטיוב, מחולקת כפלגש בגבעה ל-28 חלקים, ובראשם הפתיח הזכור לטוב:

מכירים את הרגע הזה שאתה מתחיל להתלהב ממשהו ואז, ישר על ההתחלה באה סיכה ומפוצצת לך את הבלון?

ובכן, ג'ודית קראנץ כבר שנים נחשבת אצלי כמחברת ספרי קיטש נחותים, המעובדים בזריזות לסדרות טלוויזיה קיטשיות, שמהוות מוצר צריכה נשי בדיוק כמו שתוצרי ג'רי ברוקהיימר מהווים מוצרי צריכה לגברים. כך שלמרות נוכחותם המרשימה של יו גרנט(חמש שנים לפני ארבע חתונות ולוויה), קורטני קוקס (חמש שנים לפני חברים), מייקל יורק(קברט), צ'ארלס שונסי(האבא בסיטקום הנפלא "נני") ובארי בוסטוויק(אותו זכרתי כמפקד הצוללת ב"מלחמה וזכרון" הנצחית) ועוד שחקנים מוכשרים, הרי שגרפיקת הריבועים הממוזערים(אז מכאן ביל גייטס קיבל השראה ל"חלונות"?...) יחד עם שמה של קראנץ הוציאו לי את כל האוויר מהמפרשים. 

צפיה בפרק הראשון הבהירה לי סופית: לא דרמה בריטית הסטורית איכותית על מלחמת העולם הראשונה, כי אם דרמת קיטש אמריקאית עם שחקנים בריטים רבים הנפרשת בזריזות על פני ארבעים שנה. הזכרון אכן מטעה(אפילו שלי), אבל משובב לב לראות סדרה בה הייתי מאוהב בנעורי: רומנטיקה, מימוש עצמי, התמודדות עם שמרנות משפחתית וגורל אכזר ודמויות שנגד כל הסיכויים והמציאות הולכות אחר ליבן.... 


נעימת הפתיחה של הסדרה הזאת ליוותה אותי לאורך שנים, ברגעים הכי קשים, הכי בודדים, הכי מפחידים והכי מרגשים, מחביאה בתוכה את התשוקה - התמוהה בעיני, בעיניים של היום - להתמודד עם אתגרים גדולים, עם מלחמות, עם אהבה גדולה מהחיים, עם שינויים הסטוריים דרמטיים. ובכ"ז, ציפיתי שהסדרה שהשתילה במוחי את המלודיה החביבה הזו תהיה משהו קצת יותר איכותי.

לכן, עדיין, איכשהו, אני מצפה לגלות שיש כאן טעות. שיש סדרה אחרת, בריטית, טובה יותר, בה הייתי מאוהב... אולי. אך בינתיים המסקנה שלי היא ש"טיטאניק" פספס בשנים ספורות מעריץ נלהב.


שבת שלום.

באפלה - ביקורת סרט

כשאנשים ניסו לנחש את סיכוייו של "הערת שוליים" לזכות באוסקר נטען בין השאר כי העובדה כי סידר כבר מוכר למצביעי האוסקר מסרטו הקודם שהיה מועמד משפרת את סיכוייו. אני טענתי כי זכות גדולה מזו עומדת לזכותה של אניישקה הולנד(ואני מקווה שכך מבטאים את שמה), הבמאית הפולניה שכבר הייתה מועמדת בעבר(על תסריט) עם "אירופה, אירופה" - נכון, עוד סרט שואה, שאהבתי דווקא. אבל "אירופה, אירופה" איננו סרט שואה "קלאסי", אם בכלל ישנו דבר כזה. סיפורו של שלמה פרל הוא כה ייחודי שנדמה לי שגם אם הוא אכן מתאר את קורותיו של נער יהודי בגרמניה הנאצית, הרי שהדרמה המרכזית שבו היא הסתרת זהות יותר מאשר הישרדות פיזית. 


לעומתו, "באפלה" לוקח אותו אל תעלות הביוב של לבוב, שם שורדת קבוצת יהודים במשך למעלה משנה בזכות עובד ביוב פולני עם "רקע מקצועי" בגניבה. סיטואצית השואה ה"קלאסית" הזו מאפשרת את הכנסת כל הקלישאות הכי "שואתיות" לסרט הזה: נשים עירומות מוצאות להורג ביער, אקציה בגטו, הסתתרות בארון, גילוח זקנים ברחוב ולא אפרט עוד למען מי שרוצה לצפות בסרט. עם זאת, גיבורו המובהק של הסרט הוא פועל הביוב הפולני, ודומה כי הבמאית ביימה אותו בעיקר עבור הפולני הפשוט בן זמננו, כדי "לחנכו" לדרך הראויה, ההומניסטית.


יש אלמנט אחד מובהק בסבלות השואה שבמאים רבים מתקשים להבין: אם אדם כמונו מושלך מזמננו הישר לתוך קלחת השואה - הרי שהוא חווה מפגש דרמטי ביותר, נכנס ללחץ נפשי ואולי אף להיסטריה. במציאות, מי שנכנס להיסטריה בשואה בדרך כלל לא שרד זמן רב, כי כדי לשרוד היה צריך המון איפוק וקור רוח. מי שרוצה דוגמאות לבמאים שהבינו זאת, יכול לחפש את "התוודעות" של אישטבן סאבו - שדווקא עוסק בהונגרים אנטי נאצים ולא ביהודים - או אפילו לצפות ב"נוף בערפל" המופתי של אנגלופולוס, שלמרות שאינו עוסק בשואה הרי שבחלק גדול ממנו הדמיון רב, בעיקר בתחושה. סרט שואה "קלאסי" לא עולה בראשי כרגע, ואולי לא סתם - לא קל לעשות סרט כזה.


ואכן, "באפילה" עושה הכל הפוך: דמויותיו צעקניות, לעיתים אף היסטריות, ודומה כי אינן מבינות כי הן תחת שלטון טוטליטרי בו כל פליטת פה היא סכנת חיים. לכן הגיבור מרשה לעצמו לדבר ברחוב בגלוי על מעשיו, לכן היהודים מותחים את חבל היחסים איתו בלי חשבון, ולכן גם יהודיה שמעוניינת לחזור לגטו משתכנעת בכ"ז להישאר בביוב כשמגלים לה שהגרמנים יהרגו אותה: אה, נכון, בשנת 1942 עדיין יש יהודים שמאמינים שהגרמנים משחקים עם היהודים בתופסת. ועל רקע עודף הצעקנות הזה מתאפשר לבמאית להתייחס רבות בסרט לנושא שכנראה אהוב עליה מאוד - סצינות סקס.
לא שיש לי התנגדות לחיבור בין סקס לשואה, אבל החיבור כאן נעשה בצורה כה גסה ומלאכותית, עד שלעיתים חישבתי לצאת מן הסרט באמצע. אבל האמת, היה שווה להישאר עד הסוף, שכן רגע לאחר שהרוסים שחררו את העיר, הגיבור מוציא אותם מאפלה לאור גדול, תוך הגשת כוסיות וודקה ומיני מגדנות לניצולים התשושים, והכל לנגד עיניהם של פולנים מקומיים שכנראה מאוד אהבו יהודים. היה נחמד לראות את מפגן הפילושמיות הזה, בעיקר על רקע המציאות שהייתה, כידוע, "מעט" שונה.


לא שצריך, אבל אולי צריך לציין כאן שאני בן לניצולי שואה, כך שיש לי, אולי עמדה שיפוטית מדי כלפי סרטי שואה.
נו, שוין.

אופטומטריה

"הראיה שלך מצויינת. אתה רק צריך לעשות תרגילי פרספקטיבה".
 - ?
"כשאתה עובד כל היום מול המחשב, שריר העין עובד כל הזמן במרחק קרוב.
אתה חייב פעם בעשרים דקות להביט החוצה, אל הבתים, העצים, הנוף. אל משהו רחוק.
זה ירפה לך את העיניים, וכאבי הראש יחלפו. זה הכל!"


*****


מזה זמן שאני כופה על עיני הנפש שלי להתבונן מקרוב. מקרוב מאוד.
לא נותן להן מנוחה.
מבט מקרוב, מבט שאיננו מאפשר הכלה, עיבוד, הכרה. מבט ישיר, בלי פילטרים. 
קוראים לזה "פוסט-טראומה". טראומה היא מפגש ישיר, כפוי, עם מציאות,
ללא אפשרות להכיל, לעבד, מפגש הצורב בנפשך כוויה שממשיכה לצרוב גם שנים מאוחר יותר, ואתה מוצא את עצמך שוב ושוב מכריח את עצמך להתבונן מקרוב, כביכול תוכל לתפוס בעיניך את הכוויה, כביכול תוכלנה העיניים לשאת אותה, להוציאה מנבכי הזכרון ולהשליכה אל סל המחזור. 


*****


התקשורת נהייתה עניה. ובהיותה עניה היא גולשת אל המיידי, וזונחת את העומק והפרספקטיבה. וכך היא כופה עלינו מבט ישיר, נטול פילטרים, ללא אפשרות לעבד - כי כל דקה יש אייטם חדש. וכך אנו, צרכניה, הופכים לצרכני טראומות, שמדי פעם גם נוגעות בנו. ואנו מתמכרים אל המבט המיידי הזה, ומאבדים את היכולת להתבונן מרחוק, לחוש את הנוף הכללי של המציאות, וכל מה שאנו רואים זה את המיידי.
וכן - ריגוש מיידי הוא הצד-האחר של הטראומה. בעצם, הם שני צדדיו של אותו מטבע.
זה לא קורה רק לנו - כך זה בכל העולם. בכל העולם התקשורת הולכת יותר ויותר אל המיידי ונטול העומק. ובני האדם מתרגלים שלא לחפש משמעות ועומק, והולכים וטובעים בעולם של ריגושים מיידיים וטראומות.
אז לא להתפלא אם "שואה" הופך להיות מושג זול, מיידי, זמין, משומש.


*****


שואה. הטראומה הלאומית שלנו. חובה עלינו לבדוק, מפעם לפעם, האם אנו מכורים
למבט המיידי, הפורנוגרפי, שאיננו מאפשר יכולת להכיל ולעבד?
האם כפיית מבט נטול פילטרים היא הדבר הנכון לעשות?
האם הנצחתה של טראומה היא הדבר הנכון לעשותו?
זו איננה ביקורת ספציפית על מישהו או על משהו.
רק קריאה למחשבה על האפשרות למינון אחר של המבטים:
הרבה מבטים מרחוק, מכילים, מעבדים, מייצרים תודעה רחבה יותר.
ומצד שני - מיעוט של מבטים ישירים, נטולי פרספקטיבה -
אותם אפשר להשאיר לניצולים. להם, הרי, אין אפשרות בחירה.
ובנוגע לקלישאה "אי אפשר להבין, אי אפשר להכיל, אי אפשר..." - ובכן,
קודם סיגרו את כל הפקולטות ללימודי השואה, שירפו את עשרות הספרים המנתחים אותה, ועשו טובה לעצמכם - הנציחו דברים אחרים, לא את הקלישאות.


*****


אני מביט במחשב. קם ממקומי ומביט החוצה. מתבונן באיזה עץ. העין מתאמצת, אך לבסוף נוגעת בו, בעץ.
זה מרגיש אחרת, להתבונן למרחוק. להיות מעל לדברים. לא כבול אל ההווה. הלוואי ואפשר היה כל היום להתבונן רק בעצים.

לא להיות

עוד בטרם הבנתי מילה - שמעתי שתיקה.

השתיקה סיפרה הכל, כך חשבתי.

היא סיפרה הרבה יותר ממילים.

היא הייתה מדוייקת מאוד, רצינית מאוד.

אבל כשאתה גדל ומתבגר, אתה לפתע נזקק למילים.

ואין לך.

אתה אפילו לא יודע מה לתאר. 

לפעמים, אתה פוגש בעבר בצורה כזו או אחרת ואתה מרגיש- "זה זה".

זה חלק מאותו סיפור, עליו סיפרה השתיקה.

חלק - לא הכל. לשתיקה אין גבולות, וממילא לא ניתן לתפוס את כולה.

ההווה - ניתן לתארו במילים. הוא סיפור פשוט.

אנשים רבים, מתפייסים, שמחות, אסונות, התרגשויות קטנות.

אתה לומד, ונהנה ללמוד את החיים.

אבל השתיקה גדולה מהם.

חיים שלמים יעברו, ואתה תישאר תמה מהו הדבר הגדול הזה,

החור השחור שבולע לתוכו את כל החיים.

כי כמה שתכניס לאמתחתך חוויות טובות ורעות,

תמצא שוב ושוב שהיכנשהו יש בה חור. כנראה.

כי החוויות נעלמות היכנשהו בתחתית.

אבל איש אחד חכם אמר לי:

אין חורים באמתחתך.

זה הגודל שלה, גודל שקיבלת בגלל השתיקה.

כי כדי להכיל את אותה שתיקה אינסופית,

הגדלת את אמתחתך עד קצה גבול יכולתך.

וכעת - כל חוויה, כל זכרון, טובע בתוכה.

לא נודע כי בא בה.

אמתחת גדולה ומלאה בריק,

ובתחתיתה - עמוק בחושך - מסתתרים להם החיים.

ואני מחפש ידיים ארוכות, שיוכלו לצלול פנימה

ולשאוב מלמטה את הזכרונות,

כמו שאנשים רגילים עושים - גם אם ידיהם קצרות.

עוד יום שואה עובר, ובעוד כולם מדגישים את ה"לא נשכח"

הרי שאצלך העבר ההוא, השנים ההן, בהן לא היית קיים,

הן הן ההווה שלך. הווה שאין לצאת ממנו.

הווה שאיננו נכנס לזכרון - הוא פשוט נמצא.

הוא פשוט כאן.

(נעימת הנושא מאת אניו מוריקונה של "לשכוח את פלרמו", סרט נשכח של פרנצ'סקו רוסי,

על גיבור טראגי שצועד בנתיב הבטוח אל מותו, בבטחון מזוייף שלא יקרה לו דבר:)

אני מרגיש בבית בעיקר בתחנות. כן, אפילו של רכבות. 

אני לא מרגיש בבית באף בית. תמיד להיות בתנועה.

תמיד להיות מוכן לבריחה.

לא לצבור נכסים.

מספיק רכב קטן, מהיום להיום, והכל כבר מוכן לתזוזה.

כשאתה בבית - יודעים היכן אתה.

כשאתה בתחנה מרכזית - אפשר רק לנחש לאן פניך מועדות.

תמיד צריך להחליף יעדים, לרענן נתיבים - לא לחזור על אותו נתיב פעמיים.

האם עוקבים אחרי?

ודאי. היום קל מתמיד לעקוב אחריך. הלוויינים יודעים בכל שניה את מיקומך.

הבריחה הופכת לנטולת תקווה.

נותר רק לקוות שתוכל למצוא לעצמך חיים בלי סלולרי,

בלי בית, בלי נכסים, חיים על מזוודה אחת,

חיים של פת לחם וכוס מים,

חיים שאינך מכיר אף אחד ואיש אינו מכירך.

להכיר זה מסוכן.

אינך יודע מתי יפנה מכרך לרעתך. ואפילו שלא מרצונו.

אינך יודע מי יספק את המידע אודותיך, המידע שיחרוץ את גורלך.

אינך יודע מי יכאיב לך כאב בלתי נסבל בלכתו. 

הכרות הופכת לרגש, רגש נהיה לקשר,

קשר נהיה בטחון מזוייף שבמוקדם או במאוחר הופך להיבריס שיכרה בור תחתך.

האדמה תפער את פיה ואתה תרד לאבדון.

וכך אתה מטייל בבדידותך בבקעת החיים, מטייל ותוהה על מה זה ולמה זה,

שואל את נפשך למות, לקפוץ אל לב המשברים, לתת לסכינים לדקור,

ולגלות שחלום המוות מתוק הוא.

או אז תוכל לבוא אל המלט בחלום וללחוש לו בשקט באוזן:

זה בסדר, אתה יכול גם לא להיות.

האמנם נשים נרתעות מהבעת דעה?

מיום שהתוודעתי אליו, הפמיניזם עורר בי תמיהה. אני גדלתי בבית בו ישנה אישה אחת - והיא הייתה דעתנית. 
גם בבי"ס ולאחר מכן בישיבה - לא נתקלתי בנשים עם בעיה בלבטא את דעתן. למעשה, לא נתקלתי בנשים רבות בכלל. ביסודי היינו בכיתות נפרדות, בבנ"ע - פעולות נפרדות, ובישיבה - כמו בישיבה... רק בהפסקות ביסודי שיחקנו נגדן תופסת. אנחנו תמיד היינו התופסים. פה ושם נתקלתי ברמיזות קלות: המחנכת שלי בכיתה ה(אותה הערצתי כאישה חזקה וחכמה)התלוננה(דומני שזה היה באוזני הפרטיות, ולא בפני הכיתה) על חוסר האיזון בייצוג הנשים בתנ"ך. אבל רוב המדריכות בבנ"ע היו בנות, הקומונריות - כמובן, והצבא נראה כמו עניין רחוק ולא רלוונטי במיוחד.


מאז כבר בגרתי והתוודעתי לשפע נשים. שמעתי על הטרדות ותקיפות, על הקושי להגיע לעמדות בכירות בסביבה גברית, על הקושי לשלב קריירה ומשפחה והקרבנות שנשים מקריבות בהקשר זה, וגם על סתם...חוסר סיפוק של נשים מהחיים ומהאופקים שהם מציעים להן.
אבל - עדיין לא הצלחתי להרגיש את "התופעה", כלומר: בעיני אלה היו בעיות שקיימות בעולמנו, לא תופעה אחת נרחבת לה פנים רבות. יש סיבה ברורה לכך: הסביבה הלימודית והתעסוקתית בה שהיתי בעשור האחרון, ביה"ס לקולנוע "מעלה", היא סביבה ידידותית לנשים. יחסית, לפחות. כבר מימי הראשונים במקום ראיתי שם יותר נשים מגברים. נשים עם תינוקות היה - ועודנו - מחזה לא נדיר. בראש המוסד עומדת אישה, וחלק גדול מן המשרות מאויישות ע"י נשים. וכמובן, אי אפשר להתעלם מן העובדה שמדובר במוסד שמטפח ומעצים את הסטודנטים שלו - גברים כנשים.


למעשה, כל-כך התרגלתי לכך שגם לנשים יש מה לומר, ושגם נשים יכולות לביים סרטים(בימוי, עבורי, הוא אחת המלאכות הקשות והמאתגרות שיש בעולם. מבחינה שכלית ורגשית) שנראה לי מוזר שישנם מקומות בהם הן מנוצלות, או צריכות להילחם על מקומן. אני לא אומר ש"מעלה" הוא גן-עדן לנשים - אחרי הכל, אינני אישה, כך שאין לי מושג. אבל זה לא רק "מעלה". לא מעט ידידות שהיכרתי בחיי מממשות את עצמן, או לכל הפחות זוכות להרבה תמיכה בדרך למימוש העצמי שלהן. אחרי הכל, רוב האנשים לא באמת מממשים את עצמם, אלא רק מנסים ונכשלים - ללא הבדל מין ומגדר.


לכן הופתעתי לקרוא את המאמר הזה, ועוד יותר מכך את התגובות. אם כי,למה שאהיה מופתע? מה, חילונים הם אנשים כ"כ מתקדמים? נאורים? חכמים? לא. ובכלל, זה מאוד מסתדר עם הדימוי שיש לי בראש ל"ישראלי", שהוא אדם גס רוח, נעדר נימוסים, יהיר ומדיף ריח של עודף בטחון עצמי. אבל מי אני שאתלונן - אני גבר, השמיים פרושים לפני ואין שום דבר המונע ממני להמריא אל השחקים...אה, יש עניין אחד פעוט. אבל עליו אני ארחיב בפוסט הבא.

לצאת ממצרים, כאילו

"בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". בואו נודה על האמת: רוב האנשים מקיימים את המצווה הזאת בסגנון ההוליוודי. משואה - לתקומה. מאפילה - לאור גדול. מייאוש מוחלט - לגאולת עולם. אבל תחשבו רגע על בני ישראל במצרים: הם לא ידעו שייגאלו. הם היו בנפילה חופשית אל התהום. החיים שלהם היו הכל חוץ מסרט הוליוודי. התהום בה הם נגעו - אחרי הכל, "מ"ט שערי טומאה" הכוונה שכבר מנשקים את המזוזה בכניסה למקום כלשהו ממנו לא חוזרים, כן? - הייתה התהום הסופית, השחור המוחלט, הנצחי, הייאוש הטוטאלי, וזה מקום שאנחנו לא באמת מעוניינים לחוש אותו. כי זה מקום שאי אפשר לצאת ממנו. ממצרים - בהגדרה - אי אפשר לצאת. אלא שלבני ישראל קרה משהו שלא היה אמור לקרות. כשקורה משהו שלא אמור לקרות קוראים לו בפשטות "נס". לראות את עצמך כאילו יצאת ממצרים פירושו, אם כן, לדמיין כאילו חייך היו תלויים בנס - והנס קרה. האם מישהו מסוגל, ולו לשניה, להיכנס לחלק הראשון, לתת לעצמו לחוש כאילו חייו תלויים בנס?
אגב, יש אנשים שלא צריכים לדמיין. הם כבר שם, במצרים.


****


יש סרטים שכשאתה צופה בהם אתה אומר לעצמך "וואלה. זה אני. אני מכיר את זה". זה נדיר שזה קורה בסרט סטודנטים, ואם להודות על האמת, אז כשהתאהבתי ב"משקפיים צהובים" אמרתי לעצמי שזה לא פייר. אני הרי שידכתי בין התסריטאית לבמאית, ואלו שתי יוצרות שכבר התאהבתי קודם לכן בהן וביצירותיהן, כך שבאתי אל הסרט משוחד עד קצות הציפורניים. אבל ממרחק הזמן ההרגשה לא מתקהה, ואף מצליחה להתנמק היטב. גם הקושי של אנשים לחוות את הסרט ולהתחבר אליו נורא ברור לי. שהרי נורא קשה לקבל מצב כזה, בו אדם נמצא בכלא רגשי ואיננו יכול לצאת ממנו. שהרי אין כל מניעה פיזית המונעת מיערה, גיבורת הסרט, ללכת ולמצוא עבודה, נניח. אבל היא לא עושה זאת. איננו יודעים מה הכניס אותה לשם, אבל זה ברור לחלוטין: יערה נמצאת במצרים. מצרים של הרגש. רק נס יכול להוציא אותה משם, וגם כשהנס קורה - ממש כמו בני ישראל - היא מתקשה להאמין. היא מתקשה להתרומם מהתהום ולעשות ולו צעד אחד קטן לקראת האור. לצופה הממוצע קשה להתחבר לסרט שזו האמירה שלו. קשה לקבל את זה שיש אנשים שאכן נמצאים שם, בתהום, נטולי תקווה. אבל יש.

****


למצרים שלי יש אות ומספר. ויש לה קולות. וצבעים. ושקרים שגורמים לך לפקפק בתקווה. יש בה, במצרים הזאת, מן המבוך הזה, חסר הפשר, שאתה סובב בו וסובב בו ולרגע נדמה לך שאתה בחוץ - ואז אתה מגלה שבעצם חזרת לנקודת ההתחלה ורק סבבת שעות סביב אותה נקודה. גם ב"האסיר" היה פעם פרק בו הוא הצליח לברוח מן האי - כבר בפרק השני, כמדומני. כמובן שבסיום הפרק התברר שפשוט אי אפשר...
כבן לניצולי שואה, זה היה צפוי שגם אני אחפש לי שואה משלי. ובמקרה, באמת מצאתי אותה. היא הייתה יפה, ילדותית, ונואשת. את הייאוש קלטתי מהר. מכיוון שגם לי היו את הייאושים שלי, חשבתי שאוכל להכניס אותה לפרופורציות. ללמד אותה שאין ייאוש בעולם כלל. תוך מספר חודשים גיליתי שאני כבר על הספינה שלה, והיא שטה חסרת שליטה לעבר מערבולת ושאין דרך חזרה. רק נס. להכניס לפרופורציות? פחחחחחח......
כיצד תכניס לפרופורציות אישה שבגיל 21 נודע לה שחייה כבר נכנסו לישורת האחרונה שלהם? כיצד תכניס לפרופורציות כשאתה מאוהב במישהי שמסמלת עבורך נעורים וצמיחה כשבאותה שעה היא קמלה - באיטיות מורטת עצבים - ואף אחד לא יכול לעצור את הרכבת? כיצד תכניס את עצמך לפרופורציות?
היו כמה וכמה הזדמנויות שרציתי לקפוץ מהרכבת. פעם אחת גם ממש קפצתי. אך לא יכלתי להישאר בחוץ - וחזרתי. האירוניה - זה קרה בפסח לפני שלוש שנים. דווקא בפסח ננעלתי במצרים סופית.


****


ל23ב - מחלקת הלב של תל השומר - נכנסנו כשבועיים אחרי פסח. למחלקה יש לוח זמנים. הלילות השקטים נראים אחרת מן הימים רוחשי הפעילות. אתה יכול להסתובב במסדרונות, להיכנס לכל מיני חדרים נטושים שבשעות היום משמשים למשהו לא ברור, ולא להיתקל בנפש חיה. אבל אתה לא באמת רוצה להסתובב שם בלילה. אלא אם כן אתה בטוח - ממש בטוח - שהאדם עבורו אתה מקריב את שעותיך ושוהה איתו בגהינום הזה הולך לעשות את זה ולצאת משם על שתי רגליו. זה לא היה המצב של שירלי. קצב ההתדרדרות של הלב שלה היה כזה שהיה ברור שבמוקדם או במאוחר היא תחצה את נקודת האל-חזור. שליבה וגופה ייחלשו עד כדי כך שלא יוכלו לעמוד בניתוח השתלה. שוב ושוב הייתי מנסה לנחם את עצמי ולומר: הרופאים בטח משקרים. מצבה לא עד כדי כך גרוע. אנחנו לא באמת בדקה התשעים... אבל זה לא עבד.
מחלון חדרה של שירלי נשקפה גינה קטנה. את הגינה חצה שביל נאה, ובמרכזו בריכה של דגי זהב. היינו מטיילים לשם מדי פעם, אפילו שמענו סיפור על מישהי שהבריאה במחלקה ועשתה בגינה הזאת את חתונתה. עבורי סמלה הגינה הזאת יותר מכל את הפסטורליה שבמוות. פעם אחת ניסינו לברוח מבית החולים. ניצלנו את העובדה שמנתקים אותה משפרינצה(כך קראנו לעמוד שנשא את התרופה אליה הייתה מחוברת 24/7) כל פעם שהיא הולכת להתקלח, נכנסנו לאוטו - ונסענו. לא הייתה תכנית, לא ידענו לאן, ותכל'ס - גם לא היה לאן. בסוף היא צרחה עלי מה פתאום אני מסכן את החיים שלה ומרחיק אותה מהמקום הזה, שחייה תלויים בו. כאילו השהות בכלא הזה לא משגעת אותה. אבל בגלל הבריחה הזאת הרשו לנו בהמשך לצאת מדי פעם. כנראה שלא רצו על המצפון שלהם שנערה מלאת חיות תבלה את ימיה האחרונים במחלקה סגורה.
הדייט הראשון שלנו החוצה היה לסרט עליו קיבלנו המלצה כסרט טוב. בגלל חולשתה שירלי הייתה על כסא גלגלים, ולפיכך קיבלנו את המקום השמור לנכים - בשורה הראשונה באולם, מה שגרם לנו להרגיש יותר כמשתתפים בסרט מאשר כצופים בו. במהלך הצפיה התחוור לנו סוד ההצלחה של הסרט: זה היה שילוב של סרט אסונות עם סרט אפוקליפסה. מעתה אמור: "הנבואה", הסרט הנכון לצפות בו אם אתה הולך למות.


****


טיק, טיק, טיק, טיק. הצפצופים נשמעים במרווחים קבועים. על הפלזמות במסדרון אתה יכול לצפות בתקתוקי ליבם של החולים. 23ב זה כמו בית חרושת והפלזמות מלמדות את הצוות על תפקודו השוטף של פס היצור. ויותר מדוייק לראות במחלקת הלב מעין מוסך: נכנסים, מקבלים טיפול, ויוצאים. לא באמת כמו חדש - אבל העיקר שנוסע. הממתינים להשתלה שונים במובן זה. הם כמעט ולא מקבלים טיפול. הם כמו רכב שנמצא בשולי המוסך ומחכה שבועות ארוכים שאולי יגיע מתישהו איזה חלק נדיר שכבר לא מייצרים. זה בדרך כלל קורה כשהמוסך מקבל רכב בטוטאל-לוס המהווה חומר גלם לחלקי חילוף. 
מה עושים בזמן הזה כש"אין מה לעשות, רק לחכות"? כיצד מורחים את הימים, השעות, הנצח הזה שרק מזמין אותך לשקוע בייאוש? הולכים לקניון העלוב הזה שבתוך בית החולים, יושבים שוב בארומה, חוקרים עוד מסדרונות בבית החולים(פעם אחת ירדנו לאיזה מרתף שנראה לנו כמו מקום מתאים לחדר גופות. באותו זמן זה היה נראה לנו ממש מצחיק...), ומחפשים עוד ועוד דרכים יצירתיות לברוח מהמחשבות. אני חשבתי אז שכתיבת בלוג זו שיטה טובה. אם שירלי תמות - גם יישאר אחריה משהו נאה למזכרת. כיום אני חושב שאולי זו הייתה טעות: בלוג זה המקום לשפוך מחשבות. ואנו, שמחשבות האופל רק הקיפו אותנו עוד ועוד היינו צריכים יותר מכל אמצעים לברוח מהן. מצד שני, אולי באמת אי אפשר לברוח מהן. אחרי הכל כששאר החולים מתחלפים שוב ושוב במחלקה, ורק אתה ממשיך להמתין בצד לרפואתך - יש תחושה שכבר חצית את הקו ואתה נמצא בצד של המתים. וגם אם אתה חושב על דברים שמחים - התחושה המצמיתה הזאת מתפשטת בך, ואתה חסר אונים מולה.


****


בתום שהייתנו במצרים של מטה אכן הגיע נס. אישה אחת נפטרה צעירה, ואישה צעירה אחרת נפטרה מסכנת חיים. עם זאת, כמויות התרופות והבדיקות בתקופה שלאחר הניתוח הבהירו כמה החיים של שירלי עדיין שבריריים. זה היה מצחיק להגיע לצנתור שגרתי ולראות גבר בן חמישים משקשק לקראת הצנתור הראשון שלו, בעוד עלמת החמד בת ה-24 שלצידי כבר מתלוצצת עם רופאיה לפני שהיא עוברת את הצנתור ה...נו, מי סופר?... יציאת מצרים נמשכה מספר שבועות: יציאה מטיפול נמרץ, ביטול נהלי היגיינה למבקרים(שטיפת ידיים בחומר חיטוי, כפפות, חלוק וכיסוי פה), יציאה מבי"ח, הורדה הדרגתית במינון התרופות והבדיקות. הבעיה הייתה שאת הלב - לא האמיתי, הסימבולי - אי אפשר היה להוציא משם. תחושות האימה ליוו אותנו בלילות. ואם עד השחרור היה ברור מי חולה ומי בריא, הרי שלאחר מכן התחלתי להתבלבל. היה נורא קשה לראות אותה קורסת מול מחשבות האופל ולגלות שאני לא יותר ממשענת קנה רצוץ שאפילו בעצמו לא מסוגל לתמוך. כ"כ שנאתי את הבקרים: הם נראו לי כמו סרט תעמולה שקרי לתקווה. הזמן איבד את משמעותו: פתאום הבנתי שאנחנו הולכים למות במוקדם או במאוחר, ומה זה משנה אם זה תוך חודש-חודשיים או תוך כמה עשורים? השקט וציוץ הציפורים נראו לי כמו תפאורה של סרט הוליוודי שמתאמץ יותר מדי להיות ורוד. היה מצחיק לראות בשבתות את אורן זריף מתפלל - מבוייש או שנדמה לי? - בירכתי בית הכנסת השכונתי. כן, כך נראות התקוות: מאמינות בכוחן האינסופי עד פאטתיות.
האמון בינינו מעולם לא נשבר. מה שנשבר זה האמון בעצמנו. באיזשהו שלב הבנתי שאני צולל לתהום, וחשבתי שאם ניפרד לפחות אוכל להציל את עצמי. היא, שכמוני לא האמינה בעצמה, המשיכה לסחוט ממני כוחות גם אחרי הפרידה. לקח לי המון זמן "להשתקם", אך בסופו של דבר לא באמת השתקמתי: את מחשבות האופל הדחקתי באמצעות עומס מטורף של עבודה, אל הלילות שקעתי באטימות אכזרית של "על החיים ועל המוות. נחיה או נמות". הכי קשים היו הבקרים, אבל כעת נכנסתי חזק לדמות "בן הזוג התומך", ושכנעתי איזו בת זוג דמיונית שאין מה לפחד, שהיום האיר, שהציפורים מצייצות... ובת זוג דמיונית הרי לא עושה לך חיים קשים.


****


מאז, תכלס, הנפש שלי נשארה במצרים. מפעם לפעם יש לי בת זוג שזקוקה להצלה - ואז אני לרגע נמצא בחוץ, מלמד אותה כמה יפים החיים, ואז זה נגמר- ואתה מגלה שהיא עלתה עליך. היא וגם אתה נשארתם באותה מצרים, עם אותו ייאוש. ולייאוש הזה יש צבעים וקולות: עצי אורן ירוקי מחטים, ציוץ ציפורים של בוקר, ושקט. הרבה שקט. 
כשהיינו במצרים של מטה, ידענו בדיוק לאיזה נס אנחנו מחכים. השתלת לב היא ניתוח דרמטי, אך לא יותר מדי מסוכן ולא יותר מדי מורכב. מעל 90 אחוזי הצלחה. כן, כן. במצרים של מעלה, זו שהנפש מצויה בה, הניסים נדירים ופחות ברור כיצד הם נראים. ויש המון ניסי דמה. כ"כ הרבה מילים טובות נאמרות, והרצון הטוב נשפך כמים. לו הייתי יודע היכן נמצא הנס האמיתי - הייתי הולך ומביאו לכאן. ויותר משקשה לחיות מבלי לדעת היכן הוא הנס, קשה יותר היא הבדידות, שכן רוב האנשים לא מעיזים לראות את עצמם כאילו הם יצאו ממצרים. לא - הם כבר נולדו בארץ, בעידן הגאולה, והם לא ישכחו את זה לרגע.


****


בכל אחד יש ייאוש מודחק. בכל אחד מחייך - יש צד אפל ומפחיד שעשוי להשתלט ולמחוק את החיוך לנצח. ובכ"ז, בפסח נדמה לי שמותר לי לבקש שכל אחד יהיה - לרגע - באותו מקום שחור ואפל בו אין תקווה. לרגע אחד להיות כמו בני ישראל במצרים, ולצנוח חסר כוחות אל שער הטומאה החמישים. אל דאגה, זה רק בכאילו. זמני. כמו משחק. ותאמינו לי, זה עדיף על הדבר האמיתי. ויש גם רווח: פתאום הדברים הטובים בחייכם ייראו צבעוניים יותר. הרגעים של השמחה משמעותיים יותר. אינני יודע אם זו משמעותה של חירות, אבל זו המשמעות של לקבל פרופורציות.
ואם גם אתם במצרים של הנפש - בניגוד לרוב האנשים, לא אצרח עליכם לצאת משם כבר. אחרי הכל, זה לא תלוי רק בכם. אתם יכולים  לנסות לבעוט בטרוף ולקוות שאיכשהו החלב יחמיץ ואתם, כצפרדע במשל המפורסם, תינצלו מטביעה. זה אפילו כדאי. אבל גם אם תיכשלו - מגיע לכם חיבוק. 


פסח כשר ושמח.