יום שני, 23 בינואר 2012

הכי קול זה להיות מענטש

מעניין כמה מצופי "הדירה" אמש, בסינמטק י-ם, באו לצפות בסרטו התיעודי עטור התהילה של ארנון גולדפינגר. אני טרם צפיתי ביצירה זו, אולי כי יש לי מקדם חרדה גבוה כשמדברים איתי על תיבות פנדורה. מ"הדירה" של בילי ויילדר ציפיתי למשהו קליל בהרבה. איזו סוכריה על מקל בטעם של פעם שתחליק בקלות בגרון ותתן לי לחזור הביתה בהרגשה טובה.
מספר דקות לאחר תחילת הסרט אכן עזבו מספר צופים את האולם. אך הם היו בודדים. רוב הקהל נשאר לצפות בסרט עד תומו. בסיום ההקרנה נשמעו מחיאות כפיים. כן, כן, סרט שחור לבן בן חמישים שנה זכה למחיאות כפיים. סוכריה על מקל זה לא.


את הטעות הגדולה שלי איתרתי כשגיליתי שחלפו כבר דקות ארוכות מהסרט ושירלי מקליין טרם הופיעה. ויילדר כ"כ מקצין בפנינו את בדידותו הלא-מודעת לעצמה של גיבורו(בגילומו המצויין של ג'ק למון), שהבנתי שכשם שחייב להיות לסרט הזה סוף טוב, גם חייבים לבוא אליו עם בת-זוג. אחרת זה פשוט עצוב מדי לראות את הגיבור נגאל מבדידות חסרת תוחלת ולגלות שאתה עדיין נטול...


ק.ק. באקסטר עובד בחברת ענק. זה ממש לא משנה במה הוא עוסק באמת(ביטוח). מה שמשנה זו עוצמת התאגיד שהופכת את היחיד לנתון סטטיסטי חסר חשיבות. הדרך היחידה להתקדם בחברה היא קשרים. לא מקצועיות ולא השגיות. במצב זה, דירתו של באקסטר, ה"ילד טוב ירושלים" שכמו כל הגברים מסוגו איננו מחזיק בבת-זוג ומתגורר בגפו, הופכת לנכס עבור קולגות הזקוקים לדירת הוללות לשעה, לערב או אפילו ללילה. "הדירה" שלו מזכה אותו בקידום אחרי קידום, אך גם גורמת לו להיחשף לאמת העגומה שמאחורי ה"נערה ההגונה" שמתפעלת את המעלית בחברה, בה הוא מאוהב(כמובן).




האם היא תבוא בסוף?....
הסרט עמוס קלישאות מוכרות על בעלים בוגדים("אני כבר הייתי אצל עו"ד כדי להכין את המסמכים לגט") ונערות "תמימות" שתמיד מתאהבות בגבר הלא נכון, ובכ"ז- התסריט המדוייק והמשחק הנפלא של כל השחקנים מצליחים לרגש גם היום. ולא סתם: הסרט אומר לנו שגם אם אתה גבר חנון, פראייר, לוזר - אם אתה מענטש אתה עדיין תזכה בסוף בנערה. 
אח, הלוואי וזה היה כך גם במציאות...
עם זאת, אני משוכנע שסרט על אהבה תמימה וג'נטלמנית שכזאת, כמו אהבתו של באקסטר לנערת המעלית מיס קובליק, היה הופך גם היום לשובר קופות. אחרי הכל, תמיד מתגעגעים למה שאין, לא?
רק חבל שכבר אין מי שיכתוב תסריט שכזה. 
אגב, הסרט ניתן לצפיה במלואו ביוטיוב - ללא תרגום.

יום שישי, 6 בינואר 2012

בדרך אל היום שאחרי

וואוו, איזו התרגשות...
כל שנה מתקיים מעט אחרי חנוכה טקס גמר לבוגרי מעלה הטריים, והשנה היה הטקס האחרון בנוכחותי כמזכיר.
מבוגרי מסלול בימוי קיבלתי קקטוס קטן עם מכתב שריגש אותי מאוד. לא אקריא אותו כאן - הוא מעט אישי - אבל הוא פתח לי נקודת מבט שונה על עצמי, שלימדה אותי מעט על המוטיבציה שלי כמזכיר אקדמי.


תכל'ס, הגעתי לעבודה הזאת לאחר שחשתי שנכשלתי כסטודנט לקולנוע. באתי ללמוד קולנוע עם פנטזיות גדולות, וכמו כל סטודנט שאפתי לביים סרט גמר שישנה את העולם(כן, אלה היו הפנטזיות בתקופתי...)ובניגוד לרוב הסטודנטים לא הצלחתי להגיע אפילו ל"סתם" סרט גמר. את תחושת הכשלון החלפתי בסיפוק מתרומתי להצלחת סטודנטים אחרים, בתחילה חברי לכיתה, אח"כ חברים שהיכרתי מהשנים שמתחתי שהכירו אותי כסטודנט, ואט אט התחלפו השנים ובאו סטודנטים שלא הכירו אותי כלל כסטודנט אלא רק כחלק מסגל ביה"ס, וגם בהם תמכתי והשתדלתי לעזור כשצריך, כשמאחורי הקלעים רוחשת תשוקתי להיות חלק מהם. ומה זה אומר? להיות חלק מרוח הנעורים והיצירה שתוססת ומוציאה לפועל רעיונות מקוריים שהופכים לסרטים מרגשים.


והנה, בשנה שעברה יצא לי להיות חלק מאותה רוח יצירה תוססת במסגרת תיאטרלית דווקא. והבנתי שמספיק להסתפק בלעמוד מאחורי הקלעים ולתמוך באחרים שיוצרים. אני צריך לצאת החוצה וליצור בעצמי.
לכן אני עוזב בעצם. לעמוד מול כל העולם ולומר את שיש לי לומר. אל תדאגו, זה לא יכאב... בעצם, אולי כן.
מה אני יודע, אמן אמיתי לא שולט במה שיוצא ממנו בשורה התחתונה, הוא רק מעצב את זה בצורה שהצופה יוכל לקלוט אותה. ובי יש הרבה כאב, והלוואי ואוכל להוציא את זה החוצה בצורה שלא תכאיב מדי לצופה.
אחרי הכל, מי ירצה לצפות במשהו כואב מדי?
אז שיהיה לי, לכם ולכל בית ישראל בהצלחה, 
ובעיקר ל"מעלה", שהיה הבית שלי שנים כה רבות.
ואם יש לכם שאלות - אני כאן... ושימו לב: יש לי מייל פרטי עדכני.
שבת שלום,
שלומי