וואוו, איזו התרגשות...
כל שנה מתקיים מעט אחרי חנוכה טקס גמר לבוגרי מעלה הטריים, והשנה היה הטקס האחרון בנוכחותי כמזכיר.
מבוגרי מסלול בימוי קיבלתי קקטוס קטן עם מכתב שריגש אותי מאוד. לא אקריא אותו כאן - הוא מעט אישי - אבל הוא פתח לי נקודת מבט שונה על עצמי, שלימדה אותי מעט על המוטיבציה שלי כמזכיר אקדמי.
תכל'ס, הגעתי לעבודה הזאת לאחר שחשתי שנכשלתי כסטודנט לקולנוע. באתי ללמוד קולנוע עם פנטזיות גדולות, וכמו כל סטודנט שאפתי לביים סרט גמר שישנה את העולם(כן, אלה היו הפנטזיות בתקופתי...)ובניגוד לרוב הסטודנטים לא הצלחתי להגיע אפילו ל"סתם" סרט גמר. את תחושת הכשלון החלפתי בסיפוק מתרומתי להצלחת סטודנטים אחרים, בתחילה חברי לכיתה, אח"כ חברים שהיכרתי מהשנים שמתחתי שהכירו אותי כסטודנט, ואט אט התחלפו השנים ובאו סטודנטים שלא הכירו אותי כלל כסטודנט אלא רק כחלק מסגל ביה"ס, וגם בהם תמכתי והשתדלתי לעזור כשצריך, כשמאחורי הקלעים רוחשת תשוקתי להיות חלק מהם. ומה זה אומר? להיות חלק מרוח הנעורים והיצירה שתוססת ומוציאה לפועל רעיונות מקוריים שהופכים לסרטים מרגשים.
והנה, בשנה שעברה יצא לי להיות חלק מאותה רוח יצירה תוססת במסגרת תיאטרלית דווקא. והבנתי שמספיק להסתפק בלעמוד מאחורי הקלעים ולתמוך באחרים שיוצרים. אני צריך לצאת החוצה וליצור בעצמי.
לכן אני עוזב בעצם. לעמוד מול כל העולם ולומר את שיש לי לומר. אל תדאגו, זה לא יכאב... בעצם, אולי כן.
מה אני יודע, אמן אמיתי לא שולט במה שיוצא ממנו בשורה התחתונה, הוא רק מעצב את זה בצורה שהצופה יוכל לקלוט אותה. ובי יש הרבה כאב, והלוואי ואוכל להוציא את זה החוצה בצורה שלא תכאיב מדי לצופה.
אחרי הכל, מי ירצה לצפות במשהו כואב מדי?
אז שיהיה לי, לכם ולכל בית ישראל בהצלחה,
ובעיקר ל"מעלה", שהיה הבית שלי שנים כה רבות.
ואם יש לכם שאלות - אני כאן... ושימו לב: יש לי מייל פרטי עדכני.
שבת שלום,
שלומי
כל שנה מתקיים מעט אחרי חנוכה טקס גמר לבוגרי מעלה הטריים, והשנה היה הטקס האחרון בנוכחותי כמזכיר.
מבוגרי מסלול בימוי קיבלתי קקטוס קטן עם מכתב שריגש אותי מאוד. לא אקריא אותו כאן - הוא מעט אישי - אבל הוא פתח לי נקודת מבט שונה על עצמי, שלימדה אותי מעט על המוטיבציה שלי כמזכיר אקדמי.
תכל'ס, הגעתי לעבודה הזאת לאחר שחשתי שנכשלתי כסטודנט לקולנוע. באתי ללמוד קולנוע עם פנטזיות גדולות, וכמו כל סטודנט שאפתי לביים סרט גמר שישנה את העולם(כן, אלה היו הפנטזיות בתקופתי...)ובניגוד לרוב הסטודנטים לא הצלחתי להגיע אפילו ל"סתם" סרט גמר. את תחושת הכשלון החלפתי בסיפוק מתרומתי להצלחת סטודנטים אחרים, בתחילה חברי לכיתה, אח"כ חברים שהיכרתי מהשנים שמתחתי שהכירו אותי כסטודנט, ואט אט התחלפו השנים ובאו סטודנטים שלא הכירו אותי כלל כסטודנט אלא רק כחלק מסגל ביה"ס, וגם בהם תמכתי והשתדלתי לעזור כשצריך, כשמאחורי הקלעים רוחשת תשוקתי להיות חלק מהם. ומה זה אומר? להיות חלק מרוח הנעורים והיצירה שתוססת ומוציאה לפועל רעיונות מקוריים שהופכים לסרטים מרגשים.
והנה, בשנה שעברה יצא לי להיות חלק מאותה רוח יצירה תוססת במסגרת תיאטרלית דווקא. והבנתי שמספיק להסתפק בלעמוד מאחורי הקלעים ולתמוך באחרים שיוצרים. אני צריך לצאת החוצה וליצור בעצמי.
לכן אני עוזב בעצם. לעמוד מול כל העולם ולומר את שיש לי לומר. אל תדאגו, זה לא יכאב... בעצם, אולי כן.
מה אני יודע, אמן אמיתי לא שולט במה שיוצא ממנו בשורה התחתונה, הוא רק מעצב את זה בצורה שהצופה יוכל לקלוט אותה. ובי יש הרבה כאב, והלוואי ואוכל להוציא את זה החוצה בצורה שלא תכאיב מדי לצופה.
אחרי הכל, מי ירצה לצפות במשהו כואב מדי?
אז שיהיה לי, לכם ולכל בית ישראל בהצלחה,
ובעיקר ל"מעלה", שהיה הבית שלי שנים כה רבות.
ואם יש לכם שאלות - אני כאן... ושימו לב: יש לי מייל פרטי עדכני.
שבת שלום,
שלומי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה