את ההליכה מביתו לכניסה למבנה גמע בעשר דקות. בעצם תשע, אך הוא חיכה ברמזור שלפני המבנה דקה שלימה. הוא ידע שבזמן אמת הוא יוכל לחצות את הרמזור באור אדום - לא הייתה תנועה רבה בכביש בדרך כלל - אך הנה, בא רגע האמת והוא בכל זאת נתן כבוד לחוק. מכיוון שהשעה הייתה שעת בוקר מוקדמת בטנו הייתה ריקה, אך האדרנלין הציף את גופו, והוא לא חש ברעב, אם כי הוא חשב כל העת שקפה של בוקר יהיה רעיון לא רע. אבל אין זמן.
הוא חשש מפגישות מקריות בדרך. אם אתה גר יותר מדי זמן במקום אחד זה רק צפוי. הרבה אנשים מהאזור כבר מכירים אותו, ועשויים לרצות לתפוס איתו שיחה. אך זה לא קרה. איש כמעט לא עבר ברחוב בשעת בוקר זו. מזל שההוראה הגיעה ביום ראשון. מצד שני, ואולי דווקא המראה המת של הרחובות הוא שמעלה את הסבירות לקבלת ההוראה דווקא היום?
לא היה יותר מדי זמן לחשוב, ובכל זאת הוא השקיע בלבוש. אמנם את החליפה הוא הכין מראש, אך היה עליו לבחור חולצה ועניבה. בדרך כלל לבושו היה זרוק, ומעולם הוא לא הצליח ללמוד באמת את רזי הלבוש, אך היה לו חשוב להשקיע בבחירה נכונה, לפחות כדי שיוכל לבוא למשימה בהרגשה טובה, שהנה - הוא עשה את מה שיכל לעשות.
בכניסה למבנה הייתה דלת זכוכית גדולה. הוא דחף אותה ונכנס, ומצא עצמו בחדר מדרגות אפלולי וטחוב, כיאה לגילו של המבנה, שנהגה ונוצר בראשית המאה הקודמת. הוא ספר בדייקנות את הקומות, ומשהגיע לדלת, צלצל בפעמון. באותו רגע צפצף גם שעונו, מורה לו שתמו עשר הדקות. לפי הנוהל, הוא צלצל בפעמון פעם אחת נוספת ומייד פרץ את הדלת.
ברגע הראשון היכתה בו אפלוליתה של הדירה. כל החלונות היו מוגפים, ושקט מופתי שלט באוויר. הוא לא חיפש אחר מתג החשמל, וגישש את דרכו אל חדר השינה. הוא ידע היטב שכרגע משמאלו יש סלון מוקף ספריה עצומה של ספרי הגות בשפות רבות, ושבמרכזו שולחן עץ עתיק, שנמצא כאן עוד מלפני המלחמה. על הרצפה, כך זכר, יש שטיח פרסי שנקנה בידי אביה של בעלת הדירה לפני שנים רבות, עת היה שגריר גרמניה בטהרן. כשהגיע למסדרון המוביל לחדרי השינה החלו עיניו להתרגל לחשיכה, והוא הבחין בקווי המתאר של התמונות המעטרות את קירות המסדרון, אך לא בתוכנן. לפתע הבחין שהשקט איננו מוחלט: תקתוק עצל של שעון כמו הופיע לפתע מאי-שם. לא היה ברור לו אם מאחוריו או מלפניו. הזמן זוחל והוא מאחר - חלפה במוחו המחשבה הצפויה - כשלפי החישוב שלו הוא הגיע לחדר הנכון.
בחדר השינה השלישי משמאל למסדרון שררה חשיכה מוחלטת. במרכזו, כך זכר, יש מיטה זוגית סתורת מצעים ושבמרכזה אישה. ההוראות היו לעמוד עד כמה שאפשר במרכז החדר, ומשהגיע למיקום שנראה לו הכי מתאים, הוא נעמד ואמר:
"שלום"
ה"שלום" שלו שט על פני החשיכה, כסירה הנשלחת בודדה אל עבר ים לא נודע.
"האם את מבינה שזאת הפעם הראשונה והאחרונה שאני מגיע?"
גם הפעם מילותיו לא הותירו רושם רב על הדממה, אז הוא ניגש - כמובן, לפי הנוהל - אל החלון.
"כן"
- קול נשי, סדוק, כמעט נלחש לעברו ועצר אותו עוד בטרם הגיע אל החלון. בשניה הסתובב שוב לעבר המיטה, והמשיך:
"האם את מבינה שיותר לא תוכלי לפנות אלינו יותר לעולם?"
"כן" - קולה היה על סף בכי.
"האם את מבינה שאין לנו אחראיות על התוצאות, ושבמקרה של כשלון..."
בכיה התפרץ לפתע והיכה בו. זו הייתה המשימה הראשונה שלו, והוא לא ידע בדיוק כיצד להגיב.
"...במקרה של כשלון אין אנו נושאים בכל אחראיות שהיא".
היא המשיכה לבכות חרש, והיה לו קשה לזהות אם בתוך הבכי היא עונה לו בחיוב, או שהיא רק מרוכזת בפעולה היחידה שהייתה מסוגלת לבצע ברגע זה - לבכות.
"את מתבקשת לצאת מן המיטה ולעמוד במרכז החדר"
הבכי נחלש מעט, והוא חשב שהוא מצליח לראות מבעד לאפילה את קווי המתאר שלה מזדקפים למולו וקרבים אליו.
היא צעדה לאט, בשפיפות מה, ונעמדה כמטר ממנו. להפתעתו היא הייתה גבוהה ממנו בכעשרה ס"מ, וחוץ משיער ארוך הוא התקשה להבחין בפרטים נוספים.
"בואי".
היא קרבה ונצמדה אליו, והוא שלח את ידיו וחיבק אותה. במקביל הוא הפעיל את הטיימר שבשעונו.
מדי פעם חלף בגופה רעד בלתי נשלט, ובכי סורר המשיך להבליח מפעם לפעם. כעשרים שניות מתחילת החיבוק נשמטה מידה קופסת פלסטיק, ותכולתה נתפזרה על הרצפה. הוא הניח שמדובר בכדורים כלשהם, אך תשומת ליבו הייתה נתונה לשעונו, שספר שישים שניות ללא קול.
החלון המוגף שלמול המיטה היה גדול במיוחד, כך הבחין כעת. מדי פעם מכונית חולפת הפרה את דממת הבוקר של יום א, אך רוב הזמן שרר שקט מצמית. "איך אוכל לשרוד עשר משימות כאלה?" - חשב לעצמו, ובדיוק ברגע שהתחיל לנסות להיזכר בטיסה לכאן, ובתקופת ההסתגלות והאימונים - צלצל שעונו והורה על סיומה של דקה תמימה.
הוא החל להינתק ממנה, אך היא נאחזה בו, מנסה למשוך את הזמן מעבר למוקצב.
"דקה, זה מה שמקובל" - הוא אמר לה בשקט, מתנתק ממנה, מסדר את חליפתו ועניבתו במקביל. הוא חש שקול מוזר בוקע ממנה, דומה לחריקת דלת ישנה. הוא אמר את שהיה אמור לומר - "תודה שהשתמשת בשירותנו" - ופנה לצאת. מאחריו הקול המוזר הפך אט אט לזעקה שחרכה את הקירות שסביבו, והוא מיהר לפנות את הדירה.
כשהוא דילג במהירות במדרגות, כבר ליוותה אותו זעקת אימים, קורעת את השקט האירופאי של יום א' שכל-כך אהב. הוא פנה אל דלת הזכוכית ויצא אל הרחוב. לא היה עליו למהר כעת, ובכל זאת רגליו עשו את שלהן מהר מן הרגיל, תוך שהוא מבצע שיחת טלפון אחת, להודיע שהמשימה בוצעה.
לאורך הדרך מחשבה אנונימית הטרידה את מנוחתו, ורק משהגיע לביתו, הסיר את החליפה והעניבה, והתיישב לשתות את הקפה של בוקר שלו, הוא החל לשחזר את הדברים, ולפתע הבין:
כשהודיע על ביצוע המשימה קולו היה סדוק, על סף בכי.
והוא ידע - אסור שזה יקרה שנית.
הוא חשש מפגישות מקריות בדרך. אם אתה גר יותר מדי זמן במקום אחד זה רק צפוי. הרבה אנשים מהאזור כבר מכירים אותו, ועשויים לרצות לתפוס איתו שיחה. אך זה לא קרה. איש כמעט לא עבר ברחוב בשעת בוקר זו. מזל שההוראה הגיעה ביום ראשון. מצד שני, ואולי דווקא המראה המת של הרחובות הוא שמעלה את הסבירות לקבלת ההוראה דווקא היום?
לא היה יותר מדי זמן לחשוב, ובכל זאת הוא השקיע בלבוש. אמנם את החליפה הוא הכין מראש, אך היה עליו לבחור חולצה ועניבה. בדרך כלל לבושו היה זרוק, ומעולם הוא לא הצליח ללמוד באמת את רזי הלבוש, אך היה לו חשוב להשקיע בבחירה נכונה, לפחות כדי שיוכל לבוא למשימה בהרגשה טובה, שהנה - הוא עשה את מה שיכל לעשות.
בכניסה למבנה הייתה דלת זכוכית גדולה. הוא דחף אותה ונכנס, ומצא עצמו בחדר מדרגות אפלולי וטחוב, כיאה לגילו של המבנה, שנהגה ונוצר בראשית המאה הקודמת. הוא ספר בדייקנות את הקומות, ומשהגיע לדלת, צלצל בפעמון. באותו רגע צפצף גם שעונו, מורה לו שתמו עשר הדקות. לפי הנוהל, הוא צלצל בפעמון פעם אחת נוספת ומייד פרץ את הדלת.
ברגע הראשון היכתה בו אפלוליתה של הדירה. כל החלונות היו מוגפים, ושקט מופתי שלט באוויר. הוא לא חיפש אחר מתג החשמל, וגישש את דרכו אל חדר השינה. הוא ידע היטב שכרגע משמאלו יש סלון מוקף ספריה עצומה של ספרי הגות בשפות רבות, ושבמרכזו שולחן עץ עתיק, שנמצא כאן עוד מלפני המלחמה. על הרצפה, כך זכר, יש שטיח פרסי שנקנה בידי אביה של בעלת הדירה לפני שנים רבות, עת היה שגריר גרמניה בטהרן. כשהגיע למסדרון המוביל לחדרי השינה החלו עיניו להתרגל לחשיכה, והוא הבחין בקווי המתאר של התמונות המעטרות את קירות המסדרון, אך לא בתוכנן. לפתע הבחין שהשקט איננו מוחלט: תקתוק עצל של שעון כמו הופיע לפתע מאי-שם. לא היה ברור לו אם מאחוריו או מלפניו. הזמן זוחל והוא מאחר - חלפה במוחו המחשבה הצפויה - כשלפי החישוב שלו הוא הגיע לחדר הנכון.
בחדר השינה השלישי משמאל למסדרון שררה חשיכה מוחלטת. במרכזו, כך זכר, יש מיטה זוגית סתורת מצעים ושבמרכזה אישה. ההוראות היו לעמוד עד כמה שאפשר במרכז החדר, ומשהגיע למיקום שנראה לו הכי מתאים, הוא נעמד ואמר:
"שלום"
ה"שלום" שלו שט על פני החשיכה, כסירה הנשלחת בודדה אל עבר ים לא נודע.
"האם את מבינה שזאת הפעם הראשונה והאחרונה שאני מגיע?"
גם הפעם מילותיו לא הותירו רושם רב על הדממה, אז הוא ניגש - כמובן, לפי הנוהל - אל החלון.
"כן"
- קול נשי, סדוק, כמעט נלחש לעברו ועצר אותו עוד בטרם הגיע אל החלון. בשניה הסתובב שוב לעבר המיטה, והמשיך:
"האם את מבינה שיותר לא תוכלי לפנות אלינו יותר לעולם?"
"כן" - קולה היה על סף בכי.
"האם את מבינה שאין לנו אחראיות על התוצאות, ושבמקרה של כשלון..."
בכיה התפרץ לפתע והיכה בו. זו הייתה המשימה הראשונה שלו, והוא לא ידע בדיוק כיצד להגיב.
"...במקרה של כשלון אין אנו נושאים בכל אחראיות שהיא".
היא המשיכה לבכות חרש, והיה לו קשה לזהות אם בתוך הבכי היא עונה לו בחיוב, או שהיא רק מרוכזת בפעולה היחידה שהייתה מסוגלת לבצע ברגע זה - לבכות.
"את מתבקשת לצאת מן המיטה ולעמוד במרכז החדר"
הבכי נחלש מעט, והוא חשב שהוא מצליח לראות מבעד לאפילה את קווי המתאר שלה מזדקפים למולו וקרבים אליו.
היא צעדה לאט, בשפיפות מה, ונעמדה כמטר ממנו. להפתעתו היא הייתה גבוהה ממנו בכעשרה ס"מ, וחוץ משיער ארוך הוא התקשה להבחין בפרטים נוספים.
"בואי".
היא קרבה ונצמדה אליו, והוא שלח את ידיו וחיבק אותה. במקביל הוא הפעיל את הטיימר שבשעונו.
מדי פעם חלף בגופה רעד בלתי נשלט, ובכי סורר המשיך להבליח מפעם לפעם. כעשרים שניות מתחילת החיבוק נשמטה מידה קופסת פלסטיק, ותכולתה נתפזרה על הרצפה. הוא הניח שמדובר בכדורים כלשהם, אך תשומת ליבו הייתה נתונה לשעונו, שספר שישים שניות ללא קול.
החלון המוגף שלמול המיטה היה גדול במיוחד, כך הבחין כעת. מדי פעם מכונית חולפת הפרה את דממת הבוקר של יום א, אך רוב הזמן שרר שקט מצמית. "איך אוכל לשרוד עשר משימות כאלה?" - חשב לעצמו, ובדיוק ברגע שהתחיל לנסות להיזכר בטיסה לכאן, ובתקופת ההסתגלות והאימונים - צלצל שעונו והורה על סיומה של דקה תמימה.
הוא החל להינתק ממנה, אך היא נאחזה בו, מנסה למשוך את הזמן מעבר למוקצב.
"דקה, זה מה שמקובל" - הוא אמר לה בשקט, מתנתק ממנה, מסדר את חליפתו ועניבתו במקביל. הוא חש שקול מוזר בוקע ממנה, דומה לחריקת דלת ישנה. הוא אמר את שהיה אמור לומר - "תודה שהשתמשת בשירותנו" - ופנה לצאת. מאחריו הקול המוזר הפך אט אט לזעקה שחרכה את הקירות שסביבו, והוא מיהר לפנות את הדירה.
כשהוא דילג במהירות במדרגות, כבר ליוותה אותו זעקת אימים, קורעת את השקט האירופאי של יום א' שכל-כך אהב. הוא פנה אל דלת הזכוכית ויצא אל הרחוב. לא היה עליו למהר כעת, ובכל זאת רגליו עשו את שלהן מהר מן הרגיל, תוך שהוא מבצע שיחת טלפון אחת, להודיע שהמשימה בוצעה.
לאורך הדרך מחשבה אנונימית הטרידה את מנוחתו, ורק משהגיע לביתו, הסיר את החליפה והעניבה, והתיישב לשתות את הקפה של בוקר שלו, הוא החל לשחזר את הדברים, ולפתע הבין:
כשהודיע על ביצוע המשימה קולו היה סדוק, על סף בכי.
והוא ידע - אסור שזה יקרה שנית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה