"בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". בואו נודה על האמת: רוב האנשים מקיימים את המצווה הזאת בסגנון ההוליוודי. משואה - לתקומה. מאפילה - לאור גדול. מייאוש מוחלט - לגאולת עולם. אבל תחשבו רגע על בני ישראל במצרים: הם לא ידעו שייגאלו. הם היו בנפילה חופשית אל התהום. החיים שלהם היו הכל חוץ מסרט הוליוודי. התהום בה הם נגעו - אחרי הכל, "מ"ט שערי טומאה" הכוונה שכבר מנשקים את המזוזה בכניסה למקום כלשהו ממנו לא חוזרים, כן? - הייתה התהום הסופית, השחור המוחלט, הנצחי, הייאוש הטוטאלי, וזה מקום שאנחנו לא באמת מעוניינים לחוש אותו. כי זה מקום שאי אפשר לצאת ממנו. ממצרים - בהגדרה - אי אפשר לצאת. אלא שלבני ישראל קרה משהו שלא היה אמור לקרות. כשקורה משהו שלא אמור לקרות קוראים לו בפשטות "נס". לראות את עצמך כאילו יצאת ממצרים פירושו, אם כן, לדמיין כאילו חייך היו תלויים בנס - והנס קרה. האם מישהו מסוגל, ולו לשניה, להיכנס לחלק הראשון, לתת לעצמו לחוש כאילו חייו תלויים בנס?
אגב, יש אנשים שלא צריכים לדמיין. הם כבר שם, במצרים.
****
יש סרטים שכשאתה צופה בהם אתה אומר לעצמך "וואלה. זה אני. אני מכיר את זה". זה נדיר שזה קורה בסרט סטודנטים, ואם להודות על האמת, אז כשהתאהבתי ב"משקפיים צהובים" אמרתי לעצמי שזה לא פייר. אני הרי שידכתי בין התסריטאית לבמאית, ואלו שתי יוצרות שכבר התאהבתי קודם לכן בהן וביצירותיהן, כך שבאתי אל הסרט משוחד עד קצות הציפורניים. אבל ממרחק הזמן ההרגשה לא מתקהה, ואף מצליחה להתנמק היטב. גם הקושי של אנשים לחוות את הסרט ולהתחבר אליו נורא ברור לי. שהרי נורא קשה לקבל מצב כזה, בו אדם נמצא בכלא רגשי ואיננו יכול לצאת ממנו. שהרי אין כל מניעה פיזית המונעת מיערה, גיבורת הסרט, ללכת ולמצוא עבודה, נניח. אבל היא לא עושה זאת. איננו יודעים מה הכניס אותה לשם, אבל זה ברור לחלוטין: יערה נמצאת במצרים. מצרים של הרגש. רק נס יכול להוציא אותה משם, וגם כשהנס קורה - ממש כמו בני ישראל - היא מתקשה להאמין. היא מתקשה להתרומם מהתהום ולעשות ולו צעד אחד קטן לקראת האור. לצופה הממוצע קשה להתחבר לסרט שזו האמירה שלו. קשה לקבל את זה שיש אנשים שאכן נמצאים שם, בתהום, נטולי תקווה. אבל יש.
****
למצרים שלי יש אות ומספר. ויש לה קולות. וצבעים. ושקרים שגורמים לך לפקפק בתקווה. יש בה, במצרים הזאת, מן המבוך הזה, חסר הפשר, שאתה סובב בו וסובב בו ולרגע נדמה לך שאתה בחוץ - ואז אתה מגלה שבעצם חזרת לנקודת ההתחלה ורק סבבת שעות סביב אותה נקודה. גם ב"האסיר" היה פעם פרק בו הוא הצליח לברוח מן האי - כבר בפרק השני, כמדומני. כמובן שבסיום הפרק התברר שפשוט אי אפשר...
כבן לניצולי שואה, זה היה צפוי שגם אני אחפש לי שואה משלי. ובמקרה, באמת מצאתי אותה. היא הייתה יפה, ילדותית, ונואשת. את הייאוש קלטתי מהר. מכיוון שגם לי היו את הייאושים שלי, חשבתי שאוכל להכניס אותה לפרופורציות. ללמד אותה שאין ייאוש בעולם כלל. תוך מספר חודשים גיליתי שאני כבר על הספינה שלה, והיא שטה חסרת שליטה לעבר מערבולת ושאין דרך חזרה. רק נס. להכניס לפרופורציות? פחחחחחח......
כיצד תכניס לפרופורציות אישה שבגיל 21 נודע לה שחייה כבר נכנסו לישורת האחרונה שלהם? כיצד תכניס לפרופורציות כשאתה מאוהב במישהי שמסמלת עבורך נעורים וצמיחה כשבאותה שעה היא קמלה - באיטיות מורטת עצבים - ואף אחד לא יכול לעצור את הרכבת? כיצד תכניס את עצמך לפרופורציות?
היו כמה וכמה הזדמנויות שרציתי לקפוץ מהרכבת. פעם אחת גם ממש קפצתי. אך לא יכלתי להישאר בחוץ - וחזרתי. האירוניה - זה קרה בפסח לפני שלוש שנים. דווקא בפסח ננעלתי במצרים סופית.
****
ל23ב - מחלקת הלב של תל השומר - נכנסנו כשבועיים אחרי פסח. למחלקה יש לוח זמנים. הלילות השקטים נראים אחרת מן הימים רוחשי הפעילות. אתה יכול להסתובב במסדרונות, להיכנס לכל מיני חדרים נטושים שבשעות היום משמשים למשהו לא ברור, ולא להיתקל בנפש חיה. אבל אתה לא באמת רוצה להסתובב שם בלילה. אלא אם כן אתה בטוח - ממש בטוח - שהאדם עבורו אתה מקריב את שעותיך ושוהה איתו בגהינום הזה הולך לעשות את זה ולצאת משם על שתי רגליו. זה לא היה המצב של שירלי. קצב ההתדרדרות של הלב שלה היה כזה שהיה ברור שבמוקדם או במאוחר היא תחצה את נקודת האל-חזור. שליבה וגופה ייחלשו עד כדי כך שלא יוכלו לעמוד בניתוח השתלה. שוב ושוב הייתי מנסה לנחם את עצמי ולומר: הרופאים בטח משקרים. מצבה לא עד כדי כך גרוע. אנחנו לא באמת בדקה התשעים... אבל זה לא עבד.
מחלון חדרה של שירלי נשקפה גינה קטנה. את הגינה חצה שביל נאה, ובמרכזו בריכה של דגי זהב. היינו מטיילים לשם מדי פעם, אפילו שמענו סיפור על מישהי שהבריאה במחלקה ועשתה בגינה הזאת את חתונתה. עבורי סמלה הגינה הזאת יותר מכל את הפסטורליה שבמוות. פעם אחת ניסינו לברוח מבית החולים. ניצלנו את העובדה שמנתקים אותה משפרינצה(כך קראנו לעמוד שנשא את התרופה אליה הייתה מחוברת 24/7) כל פעם שהיא הולכת להתקלח, נכנסנו לאוטו - ונסענו. לא הייתה תכנית, לא ידענו לאן, ותכל'ס - גם לא היה לאן. בסוף היא צרחה עלי מה פתאום אני מסכן את החיים שלה ומרחיק אותה מהמקום הזה, שחייה תלויים בו. כאילו השהות בכלא הזה לא משגעת אותה. אבל בגלל הבריחה הזאת הרשו לנו בהמשך לצאת מדי פעם. כנראה שלא רצו על המצפון שלהם שנערה מלאת חיות תבלה את ימיה האחרונים במחלקה סגורה.
הדייט הראשון שלנו החוצה היה לסרט עליו קיבלנו המלצה כסרט טוב. בגלל חולשתה שירלי הייתה על כסא גלגלים, ולפיכך קיבלנו את המקום השמור לנכים - בשורה הראשונה באולם, מה שגרם לנו להרגיש יותר כמשתתפים בסרט מאשר כצופים בו. במהלך הצפיה התחוור לנו סוד ההצלחה של הסרט: זה היה שילוב של סרט אסונות עם סרט אפוקליפסה. מעתה אמור: "הנבואה", הסרט הנכון לצפות בו אם אתה הולך למות.
****
טיק, טיק, טיק, טיק. הצפצופים נשמעים במרווחים קבועים. על הפלזמות במסדרון אתה יכול לצפות בתקתוקי ליבם של החולים. 23ב זה כמו בית חרושת והפלזמות מלמדות את הצוות על תפקודו השוטף של פס היצור. ויותר מדוייק לראות במחלקת הלב מעין מוסך: נכנסים, מקבלים טיפול, ויוצאים. לא באמת כמו חדש - אבל העיקר שנוסע. הממתינים להשתלה שונים במובן זה. הם כמעט ולא מקבלים טיפול. הם כמו רכב שנמצא בשולי המוסך ומחכה שבועות ארוכים שאולי יגיע מתישהו איזה חלק נדיר שכבר לא מייצרים. זה בדרך כלל קורה כשהמוסך מקבל רכב בטוטאל-לוס המהווה חומר גלם לחלקי חילוף.
מה עושים בזמן הזה כש"אין מה לעשות, רק לחכות"? כיצד מורחים את הימים, השעות, הנצח הזה שרק מזמין אותך לשקוע בייאוש? הולכים לקניון העלוב הזה שבתוך בית החולים, יושבים שוב בארומה, חוקרים עוד מסדרונות בבית החולים(פעם אחת ירדנו לאיזה מרתף שנראה לנו כמו מקום מתאים לחדר גופות. באותו זמן זה היה נראה לנו ממש מצחיק...), ומחפשים עוד ועוד דרכים יצירתיות לברוח מהמחשבות. אני חשבתי אז שכתיבת בלוג זו שיטה טובה. אם שירלי תמות - גם יישאר אחריה משהו נאה למזכרת. כיום אני חושב שאולי זו הייתה טעות: בלוג זה המקום לשפוך מחשבות. ואנו, שמחשבות האופל רק הקיפו אותנו עוד ועוד היינו צריכים יותר מכל אמצעים לברוח מהן. מצד שני, אולי באמת אי אפשר לברוח מהן. אחרי הכל כששאר החולים מתחלפים שוב ושוב במחלקה, ורק אתה ממשיך להמתין בצד לרפואתך - יש תחושה שכבר חצית את הקו ואתה נמצא בצד של המתים. וגם אם אתה חושב על דברים שמחים - התחושה המצמיתה הזאת מתפשטת בך, ואתה חסר אונים מולה.
****
בתום שהייתנו במצרים של מטה אכן הגיע נס. אישה אחת נפטרה צעירה, ואישה צעירה אחרת נפטרה מסכנת חיים. עם זאת, כמויות התרופות והבדיקות בתקופה שלאחר הניתוח הבהירו כמה החיים של שירלי עדיין שבריריים. זה היה מצחיק להגיע לצנתור שגרתי ולראות גבר בן חמישים משקשק לקראת הצנתור הראשון שלו, בעוד עלמת החמד בת ה-24 שלצידי כבר מתלוצצת עם רופאיה לפני שהיא עוברת את הצנתור ה...נו, מי סופר?... יציאת מצרים נמשכה מספר שבועות: יציאה מטיפול נמרץ, ביטול נהלי היגיינה למבקרים(שטיפת ידיים בחומר חיטוי, כפפות, חלוק וכיסוי פה), יציאה מבי"ח, הורדה הדרגתית במינון התרופות והבדיקות. הבעיה הייתה שאת הלב - לא האמיתי, הסימבולי - אי אפשר היה להוציא משם. תחושות האימה ליוו אותנו בלילות. ואם עד השחרור היה ברור מי חולה ומי בריא, הרי שלאחר מכן התחלתי להתבלבל. היה נורא קשה לראות אותה קורסת מול מחשבות האופל ולגלות שאני לא יותר ממשענת קנה רצוץ שאפילו בעצמו לא מסוגל לתמוך. כ"כ שנאתי את הבקרים: הם נראו לי כמו סרט תעמולה שקרי לתקווה. הזמן איבד את משמעותו: פתאום הבנתי שאנחנו הולכים למות במוקדם או במאוחר, ומה זה משנה אם זה תוך חודש-חודשיים או תוך כמה עשורים? השקט וציוץ הציפורים נראו לי כמו תפאורה של סרט הוליוודי שמתאמץ יותר מדי להיות ורוד. היה מצחיק לראות בשבתות את אורן זריף מתפלל - מבוייש או שנדמה לי? - בירכתי בית הכנסת השכונתי. כן, כך נראות התקוות: מאמינות בכוחן האינסופי עד פאטתיות.
האמון בינינו מעולם לא נשבר. מה שנשבר זה האמון בעצמנו. באיזשהו שלב הבנתי שאני צולל לתהום, וחשבתי שאם ניפרד לפחות אוכל להציל את עצמי. היא, שכמוני לא האמינה בעצמה, המשיכה לסחוט ממני כוחות גם אחרי הפרידה. לקח לי המון זמן "להשתקם", אך בסופו של דבר לא באמת השתקמתי: את מחשבות האופל הדחקתי באמצעות עומס מטורף של עבודה, אל הלילות שקעתי באטימות אכזרית של "על החיים ועל המוות. נחיה או נמות". הכי קשים היו הבקרים, אבל כעת נכנסתי חזק לדמות "בן הזוג התומך", ושכנעתי איזו בת זוג דמיונית שאין מה לפחד, שהיום האיר, שהציפורים מצייצות... ובת זוג דמיונית הרי לא עושה לך חיים קשים.
****
מאז, תכלס, הנפש שלי נשארה במצרים. מפעם לפעם יש לי בת זוג שזקוקה להצלה - ואז אני לרגע נמצא בחוץ, מלמד אותה כמה יפים החיים, ואז זה נגמר- ואתה מגלה שהיא עלתה עליך. היא וגם אתה נשארתם באותה מצרים, עם אותו ייאוש. ולייאוש הזה יש צבעים וקולות: עצי אורן ירוקי מחטים, ציוץ ציפורים של בוקר, ושקט. הרבה שקט.
כשהיינו במצרים של מטה, ידענו בדיוק לאיזה נס אנחנו מחכים. השתלת לב היא ניתוח דרמטי, אך לא יותר מדי מסוכן ולא יותר מדי מורכב. מעל 90 אחוזי הצלחה. כן, כן. במצרים של מעלה, זו שהנפש מצויה בה, הניסים נדירים ופחות ברור כיצד הם נראים. ויש המון ניסי דמה. כ"כ הרבה מילים טובות נאמרות, והרצון הטוב נשפך כמים. לו הייתי יודע היכן נמצא הנס האמיתי - הייתי הולך ומביאו לכאן. ויותר משקשה לחיות מבלי לדעת היכן הוא הנס, קשה יותר היא הבדידות, שכן רוב האנשים לא מעיזים לראות את עצמם כאילו הם יצאו ממצרים. לא - הם כבר נולדו בארץ, בעידן הגאולה, והם לא ישכחו את זה לרגע.
****
בכל אחד יש ייאוש מודחק. בכל אחד מחייך - יש צד אפל ומפחיד שעשוי להשתלט ולמחוק את החיוך לנצח. ובכ"ז, בפסח נדמה לי שמותר לי לבקש שכל אחד יהיה - לרגע - באותו מקום שחור ואפל בו אין תקווה. לרגע אחד להיות כמו בני ישראל במצרים, ולצנוח חסר כוחות אל שער הטומאה החמישים. אל דאגה, זה רק בכאילו. זמני. כמו משחק. ותאמינו לי, זה עדיף על הדבר האמיתי. ויש גם רווח: פתאום הדברים הטובים בחייכם ייראו צבעוניים יותר. הרגעים של השמחה משמעותיים יותר. אינני יודע אם זו משמעותה של חירות, אבל זו המשמעות של לקבל פרופורציות.
ואם גם אתם במצרים של הנפש - בניגוד לרוב האנשים, לא אצרח עליכם לצאת משם כבר. אחרי הכל, זה לא תלוי רק בכם. אתם יכולים לנסות לבעוט בטרוף ולקוות שאיכשהו החלב יחמיץ ואתם, כצפרדע במשל המפורסם, תינצלו מטביעה. זה אפילו כדאי. אבל גם אם תיכשלו - מגיע לכם חיבוק.
פסח כשר ושמח.
אגב, יש אנשים שלא צריכים לדמיין. הם כבר שם, במצרים.
****
יש סרטים שכשאתה צופה בהם אתה אומר לעצמך "וואלה. זה אני. אני מכיר את זה". זה נדיר שזה קורה בסרט סטודנטים, ואם להודות על האמת, אז כשהתאהבתי ב"משקפיים צהובים" אמרתי לעצמי שזה לא פייר. אני הרי שידכתי בין התסריטאית לבמאית, ואלו שתי יוצרות שכבר התאהבתי קודם לכן בהן וביצירותיהן, כך שבאתי אל הסרט משוחד עד קצות הציפורניים. אבל ממרחק הזמן ההרגשה לא מתקהה, ואף מצליחה להתנמק היטב. גם הקושי של אנשים לחוות את הסרט ולהתחבר אליו נורא ברור לי. שהרי נורא קשה לקבל מצב כזה, בו אדם נמצא בכלא רגשי ואיננו יכול לצאת ממנו. שהרי אין כל מניעה פיזית המונעת מיערה, גיבורת הסרט, ללכת ולמצוא עבודה, נניח. אבל היא לא עושה זאת. איננו יודעים מה הכניס אותה לשם, אבל זה ברור לחלוטין: יערה נמצאת במצרים. מצרים של הרגש. רק נס יכול להוציא אותה משם, וגם כשהנס קורה - ממש כמו בני ישראל - היא מתקשה להאמין. היא מתקשה להתרומם מהתהום ולעשות ולו צעד אחד קטן לקראת האור. לצופה הממוצע קשה להתחבר לסרט שזו האמירה שלו. קשה לקבל את זה שיש אנשים שאכן נמצאים שם, בתהום, נטולי תקווה. אבל יש.
****
למצרים שלי יש אות ומספר. ויש לה קולות. וצבעים. ושקרים שגורמים לך לפקפק בתקווה. יש בה, במצרים הזאת, מן המבוך הזה, חסר הפשר, שאתה סובב בו וסובב בו ולרגע נדמה לך שאתה בחוץ - ואז אתה מגלה שבעצם חזרת לנקודת ההתחלה ורק סבבת שעות סביב אותה נקודה. גם ב"האסיר" היה פעם פרק בו הוא הצליח לברוח מן האי - כבר בפרק השני, כמדומני. כמובן שבסיום הפרק התברר שפשוט אי אפשר...
כבן לניצולי שואה, זה היה צפוי שגם אני אחפש לי שואה משלי. ובמקרה, באמת מצאתי אותה. היא הייתה יפה, ילדותית, ונואשת. את הייאוש קלטתי מהר. מכיוון שגם לי היו את הייאושים שלי, חשבתי שאוכל להכניס אותה לפרופורציות. ללמד אותה שאין ייאוש בעולם כלל. תוך מספר חודשים גיליתי שאני כבר על הספינה שלה, והיא שטה חסרת שליטה לעבר מערבולת ושאין דרך חזרה. רק נס. להכניס לפרופורציות? פחחחחחח......
כיצד תכניס לפרופורציות אישה שבגיל 21 נודע לה שחייה כבר נכנסו לישורת האחרונה שלהם? כיצד תכניס לפרופורציות כשאתה מאוהב במישהי שמסמלת עבורך נעורים וצמיחה כשבאותה שעה היא קמלה - באיטיות מורטת עצבים - ואף אחד לא יכול לעצור את הרכבת? כיצד תכניס את עצמך לפרופורציות?
היו כמה וכמה הזדמנויות שרציתי לקפוץ מהרכבת. פעם אחת גם ממש קפצתי. אך לא יכלתי להישאר בחוץ - וחזרתי. האירוניה - זה קרה בפסח לפני שלוש שנים. דווקא בפסח ננעלתי במצרים סופית.
****
ל23ב - מחלקת הלב של תל השומר - נכנסנו כשבועיים אחרי פסח. למחלקה יש לוח זמנים. הלילות השקטים נראים אחרת מן הימים רוחשי הפעילות. אתה יכול להסתובב במסדרונות, להיכנס לכל מיני חדרים נטושים שבשעות היום משמשים למשהו לא ברור, ולא להיתקל בנפש חיה. אבל אתה לא באמת רוצה להסתובב שם בלילה. אלא אם כן אתה בטוח - ממש בטוח - שהאדם עבורו אתה מקריב את שעותיך ושוהה איתו בגהינום הזה הולך לעשות את זה ולצאת משם על שתי רגליו. זה לא היה המצב של שירלי. קצב ההתדרדרות של הלב שלה היה כזה שהיה ברור שבמוקדם או במאוחר היא תחצה את נקודת האל-חזור. שליבה וגופה ייחלשו עד כדי כך שלא יוכלו לעמוד בניתוח השתלה. שוב ושוב הייתי מנסה לנחם את עצמי ולומר: הרופאים בטח משקרים. מצבה לא עד כדי כך גרוע. אנחנו לא באמת בדקה התשעים... אבל זה לא עבד.
מחלון חדרה של שירלי נשקפה גינה קטנה. את הגינה חצה שביל נאה, ובמרכזו בריכה של דגי זהב. היינו מטיילים לשם מדי פעם, אפילו שמענו סיפור על מישהי שהבריאה במחלקה ועשתה בגינה הזאת את חתונתה. עבורי סמלה הגינה הזאת יותר מכל את הפסטורליה שבמוות. פעם אחת ניסינו לברוח מבית החולים. ניצלנו את העובדה שמנתקים אותה משפרינצה(כך קראנו לעמוד שנשא את התרופה אליה הייתה מחוברת 24/7) כל פעם שהיא הולכת להתקלח, נכנסנו לאוטו - ונסענו. לא הייתה תכנית, לא ידענו לאן, ותכל'ס - גם לא היה לאן. בסוף היא צרחה עלי מה פתאום אני מסכן את החיים שלה ומרחיק אותה מהמקום הזה, שחייה תלויים בו. כאילו השהות בכלא הזה לא משגעת אותה. אבל בגלל הבריחה הזאת הרשו לנו בהמשך לצאת מדי פעם. כנראה שלא רצו על המצפון שלהם שנערה מלאת חיות תבלה את ימיה האחרונים במחלקה סגורה.
הדייט הראשון שלנו החוצה היה לסרט עליו קיבלנו המלצה כסרט טוב. בגלל חולשתה שירלי הייתה על כסא גלגלים, ולפיכך קיבלנו את המקום השמור לנכים - בשורה הראשונה באולם, מה שגרם לנו להרגיש יותר כמשתתפים בסרט מאשר כצופים בו. במהלך הצפיה התחוור לנו סוד ההצלחה של הסרט: זה היה שילוב של סרט אסונות עם סרט אפוקליפסה. מעתה אמור: "הנבואה", הסרט הנכון לצפות בו אם אתה הולך למות.
****
טיק, טיק, טיק, טיק. הצפצופים נשמעים במרווחים קבועים. על הפלזמות במסדרון אתה יכול לצפות בתקתוקי ליבם של החולים. 23ב זה כמו בית חרושת והפלזמות מלמדות את הצוות על תפקודו השוטף של פס היצור. ויותר מדוייק לראות במחלקת הלב מעין מוסך: נכנסים, מקבלים טיפול, ויוצאים. לא באמת כמו חדש - אבל העיקר שנוסע. הממתינים להשתלה שונים במובן זה. הם כמעט ולא מקבלים טיפול. הם כמו רכב שנמצא בשולי המוסך ומחכה שבועות ארוכים שאולי יגיע מתישהו איזה חלק נדיר שכבר לא מייצרים. זה בדרך כלל קורה כשהמוסך מקבל רכב בטוטאל-לוס המהווה חומר גלם לחלקי חילוף.
מה עושים בזמן הזה כש"אין מה לעשות, רק לחכות"? כיצד מורחים את הימים, השעות, הנצח הזה שרק מזמין אותך לשקוע בייאוש? הולכים לקניון העלוב הזה שבתוך בית החולים, יושבים שוב בארומה, חוקרים עוד מסדרונות בבית החולים(פעם אחת ירדנו לאיזה מרתף שנראה לנו כמו מקום מתאים לחדר גופות. באותו זמן זה היה נראה לנו ממש מצחיק...), ומחפשים עוד ועוד דרכים יצירתיות לברוח מהמחשבות. אני חשבתי אז שכתיבת בלוג זו שיטה טובה. אם שירלי תמות - גם יישאר אחריה משהו נאה למזכרת. כיום אני חושב שאולי זו הייתה טעות: בלוג זה המקום לשפוך מחשבות. ואנו, שמחשבות האופל רק הקיפו אותנו עוד ועוד היינו צריכים יותר מכל אמצעים לברוח מהן. מצד שני, אולי באמת אי אפשר לברוח מהן. אחרי הכל כששאר החולים מתחלפים שוב ושוב במחלקה, ורק אתה ממשיך להמתין בצד לרפואתך - יש תחושה שכבר חצית את הקו ואתה נמצא בצד של המתים. וגם אם אתה חושב על דברים שמחים - התחושה המצמיתה הזאת מתפשטת בך, ואתה חסר אונים מולה.
****
בתום שהייתנו במצרים של מטה אכן הגיע נס. אישה אחת נפטרה צעירה, ואישה צעירה אחרת נפטרה מסכנת חיים. עם זאת, כמויות התרופות והבדיקות בתקופה שלאחר הניתוח הבהירו כמה החיים של שירלי עדיין שבריריים. זה היה מצחיק להגיע לצנתור שגרתי ולראות גבר בן חמישים משקשק לקראת הצנתור הראשון שלו, בעוד עלמת החמד בת ה-24 שלצידי כבר מתלוצצת עם רופאיה לפני שהיא עוברת את הצנתור ה...נו, מי סופר?... יציאת מצרים נמשכה מספר שבועות: יציאה מטיפול נמרץ, ביטול נהלי היגיינה למבקרים(שטיפת ידיים בחומר חיטוי, כפפות, חלוק וכיסוי פה), יציאה מבי"ח, הורדה הדרגתית במינון התרופות והבדיקות. הבעיה הייתה שאת הלב - לא האמיתי, הסימבולי - אי אפשר היה להוציא משם. תחושות האימה ליוו אותנו בלילות. ואם עד השחרור היה ברור מי חולה ומי בריא, הרי שלאחר מכן התחלתי להתבלבל. היה נורא קשה לראות אותה קורסת מול מחשבות האופל ולגלות שאני לא יותר ממשענת קנה רצוץ שאפילו בעצמו לא מסוגל לתמוך. כ"כ שנאתי את הבקרים: הם נראו לי כמו סרט תעמולה שקרי לתקווה. הזמן איבד את משמעותו: פתאום הבנתי שאנחנו הולכים למות במוקדם או במאוחר, ומה זה משנה אם זה תוך חודש-חודשיים או תוך כמה עשורים? השקט וציוץ הציפורים נראו לי כמו תפאורה של סרט הוליוודי שמתאמץ יותר מדי להיות ורוד. היה מצחיק לראות בשבתות את אורן זריף מתפלל - מבוייש או שנדמה לי? - בירכתי בית הכנסת השכונתי. כן, כך נראות התקוות: מאמינות בכוחן האינסופי עד פאטתיות.
האמון בינינו מעולם לא נשבר. מה שנשבר זה האמון בעצמנו. באיזשהו שלב הבנתי שאני צולל לתהום, וחשבתי שאם ניפרד לפחות אוכל להציל את עצמי. היא, שכמוני לא האמינה בעצמה, המשיכה לסחוט ממני כוחות גם אחרי הפרידה. לקח לי המון זמן "להשתקם", אך בסופו של דבר לא באמת השתקמתי: את מחשבות האופל הדחקתי באמצעות עומס מטורף של עבודה, אל הלילות שקעתי באטימות אכזרית של "על החיים ועל המוות. נחיה או נמות". הכי קשים היו הבקרים, אבל כעת נכנסתי חזק לדמות "בן הזוג התומך", ושכנעתי איזו בת זוג דמיונית שאין מה לפחד, שהיום האיר, שהציפורים מצייצות... ובת זוג דמיונית הרי לא עושה לך חיים קשים.
****
מאז, תכלס, הנפש שלי נשארה במצרים. מפעם לפעם יש לי בת זוג שזקוקה להצלה - ואז אני לרגע נמצא בחוץ, מלמד אותה כמה יפים החיים, ואז זה נגמר- ואתה מגלה שהיא עלתה עליך. היא וגם אתה נשארתם באותה מצרים, עם אותו ייאוש. ולייאוש הזה יש צבעים וקולות: עצי אורן ירוקי מחטים, ציוץ ציפורים של בוקר, ושקט. הרבה שקט.
כשהיינו במצרים של מטה, ידענו בדיוק לאיזה נס אנחנו מחכים. השתלת לב היא ניתוח דרמטי, אך לא יותר מדי מסוכן ולא יותר מדי מורכב. מעל 90 אחוזי הצלחה. כן, כן. במצרים של מעלה, זו שהנפש מצויה בה, הניסים נדירים ופחות ברור כיצד הם נראים. ויש המון ניסי דמה. כ"כ הרבה מילים טובות נאמרות, והרצון הטוב נשפך כמים. לו הייתי יודע היכן נמצא הנס האמיתי - הייתי הולך ומביאו לכאן. ויותר משקשה לחיות מבלי לדעת היכן הוא הנס, קשה יותר היא הבדידות, שכן רוב האנשים לא מעיזים לראות את עצמם כאילו הם יצאו ממצרים. לא - הם כבר נולדו בארץ, בעידן הגאולה, והם לא ישכחו את זה לרגע.
****
בכל אחד יש ייאוש מודחק. בכל אחד מחייך - יש צד אפל ומפחיד שעשוי להשתלט ולמחוק את החיוך לנצח. ובכ"ז, בפסח נדמה לי שמותר לי לבקש שכל אחד יהיה - לרגע - באותו מקום שחור ואפל בו אין תקווה. לרגע אחד להיות כמו בני ישראל במצרים, ולצנוח חסר כוחות אל שער הטומאה החמישים. אל דאגה, זה רק בכאילו. זמני. כמו משחק. ותאמינו לי, זה עדיף על הדבר האמיתי. ויש גם רווח: פתאום הדברים הטובים בחייכם ייראו צבעוניים יותר. הרגעים של השמחה משמעותיים יותר. אינני יודע אם זו משמעותה של חירות, אבל זו המשמעות של לקבל פרופורציות.
ואם גם אתם במצרים של הנפש - בניגוד לרוב האנשים, לא אצרח עליכם לצאת משם כבר. אחרי הכל, זה לא תלוי רק בכם. אתם יכולים לנסות לבעוט בטרוף ולקוות שאיכשהו החלב יחמיץ ואתם, כצפרדע במשל המפורסם, תינצלו מטביעה. זה אפילו כדאי. אבל גם אם תיכשלו - מגיע לכם חיבוק.
פסח כשר ושמח.
שלומי, וואו. איזו כתיבה, איזה עומק, עד למ"ט השערים. לא יצא לי בעצם לשמוע את הסיפור האמיתי שלך. וזה מלמד הרבה עליך ועל המקום שאתה נמצא בו. מארץ הגאולה, שבה אני נמצאת עכשיו ב"ה, מקווה שיקרה הנס ותמצא דרכך אל החוף שלה. לפעמים זה רק האקסטרה מייל שצריך לשחות, אני חושבת.
השבמחק