"הראיה שלך מצויינת. אתה רק צריך לעשות תרגילי פרספקטיבה".
- ?
"כשאתה עובד כל היום מול המחשב, שריר העין עובד כל הזמן במרחק קרוב.
אתה חייב פעם בעשרים דקות להביט החוצה, אל הבתים, העצים, הנוף. אל משהו רחוק.
זה ירפה לך את העיניים, וכאבי הראש יחלפו. זה הכל!"
*****
מזה זמן שאני כופה על עיני הנפש שלי להתבונן מקרוב. מקרוב מאוד.
לא נותן להן מנוחה.
מבט מקרוב, מבט שאיננו מאפשר הכלה, עיבוד, הכרה. מבט ישיר, בלי פילטרים.
קוראים לזה "פוסט-טראומה". טראומה היא מפגש ישיר, כפוי, עם מציאות,
ללא אפשרות להכיל, לעבד, מפגש הצורב בנפשך כוויה שממשיכה לצרוב גם שנים מאוחר יותר, ואתה מוצא את עצמך שוב ושוב מכריח את עצמך להתבונן מקרוב, כביכול תוכל לתפוס בעיניך את הכוויה, כביכול תוכלנה העיניים לשאת אותה, להוציאה מנבכי הזכרון ולהשליכה אל סל המחזור.
*****
התקשורת נהייתה עניה. ובהיותה עניה היא גולשת אל המיידי, וזונחת את העומק והפרספקטיבה. וכך היא כופה עלינו מבט ישיר, נטול פילטרים, ללא אפשרות לעבד - כי כל דקה יש אייטם חדש. וכך אנו, צרכניה, הופכים לצרכני טראומות, שמדי פעם גם נוגעות בנו. ואנו מתמכרים אל המבט המיידי הזה, ומאבדים את היכולת להתבונן מרחוק, לחוש את הנוף הכללי של המציאות, וכל מה שאנו רואים זה את המיידי.
וכן - ריגוש מיידי הוא הצד-האחר של הטראומה. בעצם, הם שני צדדיו של אותו מטבע.
זה לא קורה רק לנו - כך זה בכל העולם. בכל העולם התקשורת הולכת יותר ויותר אל המיידי ונטול העומק. ובני האדם מתרגלים שלא לחפש משמעות ועומק, והולכים וטובעים בעולם של ריגושים מיידיים וטראומות.
אז לא להתפלא אם "שואה" הופך להיות מושג זול, מיידי, זמין, משומש.
*****
שואה. הטראומה הלאומית שלנו. חובה עלינו לבדוק, מפעם לפעם, האם אנו מכורים
למבט המיידי, הפורנוגרפי, שאיננו מאפשר יכולת להכיל ולעבד?
האם כפיית מבט נטול פילטרים היא הדבר הנכון לעשות?
האם הנצחתה של טראומה היא הדבר הנכון לעשותו?
זו איננה ביקורת ספציפית על מישהו או על משהו.
רק קריאה למחשבה על האפשרות למינון אחר של המבטים:
הרבה מבטים מרחוק, מכילים, מעבדים, מייצרים תודעה רחבה יותר.
ומצד שני - מיעוט של מבטים ישירים, נטולי פרספקטיבה -
אותם אפשר להשאיר לניצולים. להם, הרי, אין אפשרות בחירה.
ובנוגע לקלישאה "אי אפשר להבין, אי אפשר להכיל, אי אפשר..." - ובכן,
קודם סיגרו את כל הפקולטות ללימודי השואה, שירפו את עשרות הספרים המנתחים אותה, ועשו טובה לעצמכם - הנציחו דברים אחרים, לא את הקלישאות.
*****
אני מביט במחשב. קם ממקומי ומביט החוצה. מתבונן באיזה עץ. העין מתאמצת, אך לבסוף נוגעת בו, בעץ.
זה מרגיש אחרת, להתבונן למרחוק. להיות מעל לדברים. לא כבול אל ההווה. הלוואי ואפשר היה כל היום להתבונן רק בעצים.
- ?
"כשאתה עובד כל היום מול המחשב, שריר העין עובד כל הזמן במרחק קרוב.
אתה חייב פעם בעשרים דקות להביט החוצה, אל הבתים, העצים, הנוף. אל משהו רחוק.
זה ירפה לך את העיניים, וכאבי הראש יחלפו. זה הכל!"
*****
מזה זמן שאני כופה על עיני הנפש שלי להתבונן מקרוב. מקרוב מאוד.
לא נותן להן מנוחה.
מבט מקרוב, מבט שאיננו מאפשר הכלה, עיבוד, הכרה. מבט ישיר, בלי פילטרים.
קוראים לזה "פוסט-טראומה". טראומה היא מפגש ישיר, כפוי, עם מציאות,
ללא אפשרות להכיל, לעבד, מפגש הצורב בנפשך כוויה שממשיכה לצרוב גם שנים מאוחר יותר, ואתה מוצא את עצמך שוב ושוב מכריח את עצמך להתבונן מקרוב, כביכול תוכל לתפוס בעיניך את הכוויה, כביכול תוכלנה העיניים לשאת אותה, להוציאה מנבכי הזכרון ולהשליכה אל סל המחזור.
*****
התקשורת נהייתה עניה. ובהיותה עניה היא גולשת אל המיידי, וזונחת את העומק והפרספקטיבה. וכך היא כופה עלינו מבט ישיר, נטול פילטרים, ללא אפשרות לעבד - כי כל דקה יש אייטם חדש. וכך אנו, צרכניה, הופכים לצרכני טראומות, שמדי פעם גם נוגעות בנו. ואנו מתמכרים אל המבט המיידי הזה, ומאבדים את היכולת להתבונן מרחוק, לחוש את הנוף הכללי של המציאות, וכל מה שאנו רואים זה את המיידי.
וכן - ריגוש מיידי הוא הצד-האחר של הטראומה. בעצם, הם שני צדדיו של אותו מטבע.
זה לא קורה רק לנו - כך זה בכל העולם. בכל העולם התקשורת הולכת יותר ויותר אל המיידי ונטול העומק. ובני האדם מתרגלים שלא לחפש משמעות ועומק, והולכים וטובעים בעולם של ריגושים מיידיים וטראומות.
אז לא להתפלא אם "שואה" הופך להיות מושג זול, מיידי, זמין, משומש.
*****
שואה. הטראומה הלאומית שלנו. חובה עלינו לבדוק, מפעם לפעם, האם אנו מכורים
למבט המיידי, הפורנוגרפי, שאיננו מאפשר יכולת להכיל ולעבד?
האם כפיית מבט נטול פילטרים היא הדבר הנכון לעשות?
האם הנצחתה של טראומה היא הדבר הנכון לעשותו?
זו איננה ביקורת ספציפית על מישהו או על משהו.
רק קריאה למחשבה על האפשרות למינון אחר של המבטים:
הרבה מבטים מרחוק, מכילים, מעבדים, מייצרים תודעה רחבה יותר.
ומצד שני - מיעוט של מבטים ישירים, נטולי פרספקטיבה -
אותם אפשר להשאיר לניצולים. להם, הרי, אין אפשרות בחירה.
ובנוגע לקלישאה "אי אפשר להבין, אי אפשר להכיל, אי אפשר..." - ובכן,
קודם סיגרו את כל הפקולטות ללימודי השואה, שירפו את עשרות הספרים המנתחים אותה, ועשו טובה לעצמכם - הנציחו דברים אחרים, לא את הקלישאות.
*****
אני מביט במחשב. קם ממקומי ומביט החוצה. מתבונן באיזה עץ. העין מתאמצת, אך לבסוף נוגעת בו, בעץ.
זה מרגיש אחרת, להתבונן למרחוק. להיות מעל לדברים. לא כבול אל ההווה. הלוואי ואפשר היה כל היום להתבונן רק בעצים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה