בהמשך לפוסט הזה, רציתי להרחיב מעט בנושא ה"שיח" או תרבות הדיבור הקלוקלת הפושה בארץ.
כיום מקובל להתייחס להשפעתו של השיח על החשיבה - לא רק בתוכנו אלא גם במושגים בהם משתמשים בשפה, בהקשרים מובחנים לעומת הקשרים אחרים וכן הלאה. גם מדברים רבות על ה"נרטיב" ועל "הקרב על הנרטיב", ואני, כמי שמסכים עם רוב ההנחות המקובלת בהקשר זה, רציתי רק להעיר מספר הערות פרקטיות.
א. אני סולד מהתבכיינות. לכן, כשאנשים מתלוננים על המצב אני ישר נאטם. אמנם אם למישהו יש איזה היגד ביקורתי חדשני על מציאות מסויימת - אקבל זאת. כלומר, אם מישהי תבוא ותאמר לי: שמע, לא תאמין, אבל נשים מרוויחות פחות מגברים - אני אקבל זאת, במידה ומדובר בחידוש. אלא ש... לשמוע את זה שוב ושוב ושוב - זה חסר טעם. אינני מיצר על כך מן הצד הערכי - כי אם מן הצד הפרקטי. כשצועקים יותר מדי פעמים "זאב, זאב" - גם אם בכל הפעמים אכן יש זאב - בסוף מתרגלים לצעקות. לכן הפוסט הזה בוולווט אנדרגראונד קצת עצבן אותי. אבל בקטנה.
והדברים נכונים גם לשיח: למשל, תלונות על כך שאחרים מייצרים נרטיב אנטישמי(אגב הסדרה "ההתחלה" הבריטית שהוקרנה החודש בסינמטקים ועוררה תרעומת בזמנו על אופן הצגתה את הישראלים)נראות לי מגוחכות. או תלונות על קללות גזעניות, בדיחות שוביניסטיות וכיו"ב. למרות שזה, באמת באמת, לא נעים לשמוע בדיחה שאתה הקרבן שלה.
ב. אז מה כן? אני בעד קרב מתוחכם על השיח. כלומר, להיות גורם אקטיבי בעיצובו של השיח. לא לעמוד מן הצד, להיפגע ולהתלונן. אלא להיות אסרטיבי בשיח ולתרום לעיצובו. הגישה שלי מושפעת במידת מה מהאימרה מפרקי אבות: במקום שאין אנשים השתדל להיות איש. כי במקום שבו אנשים מקיימים תרבות שיח לא ראויה - קח אתה אחריות והיה האיש שמשפיע על השיח לכיוון הנכון.
אני יודע, יישומו של עקרון זה איננו פשוט. אדרבה, בתרבות השיח האלימה המקובלת בארץ והמטופחת בגאון ע"י אמצעי התקשורת מטעמים מסחריים גרידא זה מאוד קשה. אבל דווקא מסיבה זו אני חושב שזה עקרון כה חשוב.
כדי להיות גורם משפיע ומעצב בתוך השיח, צריך להתאמן רבות. אין ברירה. לכן אני חושב שמן הראוי לעצב תרבות שיח ראויה כבר במערכת החינוך, והכלי המתאים ביותר למטרה זו הוא לימודי משחק. כן, כן. כי כדי להתאמן כראוי חייבים מישהו שיגיד את מה שאסור לומר - מישהו שיספר בדיחה גזענית או שובניסטית, או סתם יאמר "שימותו כל הערבים", ורצוי שגם יהיה אמין.
בהקשר זה רציתי לציין את התרגיל הבסיסי ביותר שלמדתי בשיעורי האימפרוביזציה שקיבלתי: תרגיל ה"כן ו....". זהו תרגיל פשוט המשקף תפיסת עולם שלימה: שני שחקנים על הבימה, אחד מציע הצעה ("בוא נלך לים!" למשל) והשני מתחיל משפט ב"כן ו..." כשההמשך הוא תוספת להצעה הראשונית ("כן, ונבנה ארמונות בחול!"). וכך מתפתח לו פינג פונג ונוצר סיפור הזוי והכי חשוב - לחלוטין לא מתוכנן מראש, כשהרעיון הוא שאסור לשחקן לשלול את מה ששותפו להופעה אומר, ולדעתי זה אימון מצויין לתרבות השיח הישראלית. רק תדמיינו זוג פוליטיקאים מנוגדי השקפה פוליטית משחקים את המשחק הזה (כמובן, אסור ללכת מכות).
העקרון שאתה חייב לקבל את מה שפרטנר שלך אומר במסגרת משחקית ואתה יכול רק להוסיף עליו, הוא עקרון שלדעתי רצוי שכל האנשים המאוד בטוחים באמת של עצמם יחשבו עליו ברצינות. כי מאחוריו מסתתרת ההכרה שכדי לתקן חברה, עלינו לקבל את סך חלקיה - גם אלה שלא מוצאים חן בעינינו. כן, כן: האחריות לעשבים שוטים היא לא רק של הצד בו הם צמחו, יהיה זה הימין או השמאל.
ג. רק הערה קטנה לסיום: יש אנשים החושבים כי "במקום שאין אנשים - השתדל להציב להם מראה כדי שיראו כמה הם רעים". זוהי גישה מתנשאת ונפסדת. כדי שביקורת תהיה אפקטיבית, על מושאי הביקורת לקבל אותך כאחד משלהם. כשאתה מתעמת איתם, כל מה שאתה משיג זה תשומת לב, ואתה נתפס כגימיק, או כאינטרסנט במקרה הטוב("טוב, הוא שמאלן"/ "טוב, הוא ימני" / "טוב, הוא דתי" וכיו"ב). ולא, אני לא קונה את הגישה של "פרובוקציה שמעלה נושא חשוב לדיון ציבורי". אין צורך בדיון ציבורי סביב השאלה "האם זה ראוי לומר שכל הערבים מחבלים". כל בר-דעת יודע שעובדתית זה לא נכון, ומי שלא - שום דיון ציבורי כבר לא יושיע אותו מבורותו.
לכן, הדרך הטובה ביותר היא לשמור פשוט על תרבות שיח נאותה, ולא להיגרר. לעיתים זה ייתפס כמתנשא, אך אם שומרים על עקביות - זה יתפוס. ואם אמרו לך: "טוב, הלוואי וכל הימנים/שמאלנים/דתיים/חילונים/ערבים/קלינגונים היו כמוך" - הצלחת במשימה. ואם אתה לא היחיד ששומר על תרבות דיבור, אז מן הסתם מתישהו לאנשים יימאס להשתמש במשפט המאוס הזה, ובא לציון גואל.
נ"ב: אם מישהו חושב שאני לא שמרתי מתישהו על עקרונותי שלי - מותר וצריך להעיר לי. תודה.
כיום מקובל להתייחס להשפעתו של השיח על החשיבה - לא רק בתוכנו אלא גם במושגים בהם משתמשים בשפה, בהקשרים מובחנים לעומת הקשרים אחרים וכן הלאה. גם מדברים רבות על ה"נרטיב" ועל "הקרב על הנרטיב", ואני, כמי שמסכים עם רוב ההנחות המקובלת בהקשר זה, רציתי רק להעיר מספר הערות פרקטיות.
א. אני סולד מהתבכיינות. לכן, כשאנשים מתלוננים על המצב אני ישר נאטם. אמנם אם למישהו יש איזה היגד ביקורתי חדשני על מציאות מסויימת - אקבל זאת. כלומר, אם מישהי תבוא ותאמר לי: שמע, לא תאמין, אבל נשים מרוויחות פחות מגברים - אני אקבל זאת, במידה ומדובר בחידוש. אלא ש... לשמוע את זה שוב ושוב ושוב - זה חסר טעם. אינני מיצר על כך מן הצד הערכי - כי אם מן הצד הפרקטי. כשצועקים יותר מדי פעמים "זאב, זאב" - גם אם בכל הפעמים אכן יש זאב - בסוף מתרגלים לצעקות. לכן הפוסט הזה בוולווט אנדרגראונד קצת עצבן אותי. אבל בקטנה.
והדברים נכונים גם לשיח: למשל, תלונות על כך שאחרים מייצרים נרטיב אנטישמי(אגב הסדרה "ההתחלה" הבריטית שהוקרנה החודש בסינמטקים ועוררה תרעומת בזמנו על אופן הצגתה את הישראלים)נראות לי מגוחכות. או תלונות על קללות גזעניות, בדיחות שוביניסטיות וכיו"ב. למרות שזה, באמת באמת, לא נעים לשמוע בדיחה שאתה הקרבן שלה.
ב. אז מה כן? אני בעד קרב מתוחכם על השיח. כלומר, להיות גורם אקטיבי בעיצובו של השיח. לא לעמוד מן הצד, להיפגע ולהתלונן. אלא להיות אסרטיבי בשיח ולתרום לעיצובו. הגישה שלי מושפעת במידת מה מהאימרה מפרקי אבות: במקום שאין אנשים השתדל להיות איש. כי במקום שבו אנשים מקיימים תרבות שיח לא ראויה - קח אתה אחריות והיה האיש שמשפיע על השיח לכיוון הנכון.
אני יודע, יישומו של עקרון זה איננו פשוט. אדרבה, בתרבות השיח האלימה המקובלת בארץ והמטופחת בגאון ע"י אמצעי התקשורת מטעמים מסחריים גרידא זה מאוד קשה. אבל דווקא מסיבה זו אני חושב שזה עקרון כה חשוב.
כדי להיות גורם משפיע ומעצב בתוך השיח, צריך להתאמן רבות. אין ברירה. לכן אני חושב שמן הראוי לעצב תרבות שיח ראויה כבר במערכת החינוך, והכלי המתאים ביותר למטרה זו הוא לימודי משחק. כן, כן. כי כדי להתאמן כראוי חייבים מישהו שיגיד את מה שאסור לומר - מישהו שיספר בדיחה גזענית או שובניסטית, או סתם יאמר "שימותו כל הערבים", ורצוי שגם יהיה אמין.
בהקשר זה רציתי לציין את התרגיל הבסיסי ביותר שלמדתי בשיעורי האימפרוביזציה שקיבלתי: תרגיל ה"כן ו....". זהו תרגיל פשוט המשקף תפיסת עולם שלימה: שני שחקנים על הבימה, אחד מציע הצעה ("בוא נלך לים!" למשל) והשני מתחיל משפט ב"כן ו..." כשההמשך הוא תוספת להצעה הראשונית ("כן, ונבנה ארמונות בחול!"). וכך מתפתח לו פינג פונג ונוצר סיפור הזוי והכי חשוב - לחלוטין לא מתוכנן מראש, כשהרעיון הוא שאסור לשחקן לשלול את מה ששותפו להופעה אומר, ולדעתי זה אימון מצויין לתרבות השיח הישראלית. רק תדמיינו זוג פוליטיקאים מנוגדי השקפה פוליטית משחקים את המשחק הזה (כמובן, אסור ללכת מכות).
העקרון שאתה חייב לקבל את מה שפרטנר שלך אומר במסגרת משחקית ואתה יכול רק להוסיף עליו, הוא עקרון שלדעתי רצוי שכל האנשים המאוד בטוחים באמת של עצמם יחשבו עליו ברצינות. כי מאחוריו מסתתרת ההכרה שכדי לתקן חברה, עלינו לקבל את סך חלקיה - גם אלה שלא מוצאים חן בעינינו. כן, כן: האחריות לעשבים שוטים היא לא רק של הצד בו הם צמחו, יהיה זה הימין או השמאל.
ג. רק הערה קטנה לסיום: יש אנשים החושבים כי "במקום שאין אנשים - השתדל להציב להם מראה כדי שיראו כמה הם רעים". זוהי גישה מתנשאת ונפסדת. כדי שביקורת תהיה אפקטיבית, על מושאי הביקורת לקבל אותך כאחד משלהם. כשאתה מתעמת איתם, כל מה שאתה משיג זה תשומת לב, ואתה נתפס כגימיק, או כאינטרסנט במקרה הטוב("טוב, הוא שמאלן"/ "טוב, הוא ימני" / "טוב, הוא דתי" וכיו"ב). ולא, אני לא קונה את הגישה של "פרובוקציה שמעלה נושא חשוב לדיון ציבורי". אין צורך בדיון ציבורי סביב השאלה "האם זה ראוי לומר שכל הערבים מחבלים". כל בר-דעת יודע שעובדתית זה לא נכון, ומי שלא - שום דיון ציבורי כבר לא יושיע אותו מבורותו.
לכן, הדרך הטובה ביותר היא לשמור פשוט על תרבות שיח נאותה, ולא להיגרר. לעיתים זה ייתפס כמתנשא, אך אם שומרים על עקביות - זה יתפוס. ואם אמרו לך: "טוב, הלוואי וכל הימנים/שמאלנים/דתיים/חילונים/ערבים/קלינגונים היו כמוך" - הצלחת במשימה. ואם אתה לא היחיד ששומר על תרבות דיבור, אז מן הסתם מתישהו לאנשים יימאס להשתמש במשפט המאוס הזה, ובא לציון גואל.
נ"ב: אם מישהו חושב שאני לא שמרתי מתישהו על עקרונותי שלי - מותר וצריך להעיר לי. תודה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה