למי שטרם צפה בסרט - יש להלן לא מעט מידע על המתרחש בסרט, אז עדיף לא לקרוא לפני צפיה בו. מצד שני, למי שיש בעיה עם סרטים לא צנועים - הוא ממילא לא יילך לסרט זה, ועבורו אזהרה זו מיותרת.
אח, כמה מרענן לצפות בסרט שחוגג את הרפלקסיביות שלו בעברית. אמנם שפת הקולנוע היא אוניברסלית, אך לסרט בעברית קשה עוד יותר לצלוח את מבחן הביקורת שלי, דווקא בגלל ההתייחסות שלו לשפה, למקום ולמנטליות שאמורים להיות מוכרים לי. "קדוש" של גיתאי, למשל, כשל כשלון טוטאלי במבחן האמינות, ויתכן ולו הייתי מצליח לנתק אותו מהקשרו הייתי מצליח לאהוב אותו. "ההתחלפות" לא כושל במבחן האמינות, כי הוא מספר בסה"כ על עולם קרוב למדי לעולמו של הבמאי - כך אני משער. אבל - האמינות חשובה רק במידה והבמאי רוצה להעביר מסר כלשהו לנמענים כלשהם שעשויים להתנתק מהסרט בגלל בעיות אמינות.
"ההתחלפות" ממען את עצמו, כך נדמה לי, לאנשים שאוהבים את שפת הקולנוע. "אם יש בפריים דלת, מישהו חייב להיכנס בה. אם יש בפריים כיסא, מישהו חייב לשבת בו" - אמר קולירין לנירית אנדרמן ב"הארץ", ואני לגמרי מבין אותו: אם המיזנסצינה היא דמות, יש לתת תשומת לב לכל רכיבי דמותה. ההזדעזעות מתחילה כשמבינים שהמיזנסצינה כוללת גם דמויות בשר ודם. אשתו של השכן(בגילומה של שירילי דשא), אביו של השכן(את השכן מגלם דב נבון) ואפילו רעייתו שלו מגלה לרגע שהיא רק אובייקט בעל משמעות דרמטית עבור עודד בן זוגה, אך לא משתפת פעולה - ובכך חורצת את דינה של זוגיות זו.
יש פרוורסיה מסויימת בגישה זו, המאפיינת גם סטוקרים ומציצנים, הרואים בבני אדם אובייקטים. אבל פרוורסיה זה עניין של הקשר, וגם עבודת הבימוי - לתאטרון או לקולנוע - כוללת בתוכה תפיסה של השחקן כ"כלי עבודה", תפיסה שעלולה להעמיד שחקן במקום לא נעים ולא נוח, ואמנם לא כל במאי יודע כיצד לשחק בין הטיפות, מצד אחד להפעיל מניפולציות על השחקן כאילו היה מריונטה, ומצד שני לשמר איתו מערכת יחסים אישית וחמה(ולמען האמת, לא לכל במאי זה חשוב). כך שבעצם אין כאן מקום לזעזוע - זה המשך ישיר ומתבקש לרפלקסיביות של הסרט.
אז מה קורה בסרט? בראשית הגיבור שלנו חי את חייו בשגרה משעממת. אישה, בוקר טוב, אוטובוס, עבודה, בית, אישה, סקס, בוקר טוב, אוטובוס, עבודה, בית, אישה, סקס... ואז הגיבור שוכח בבית קלסר. כמה סמלי הדבר ששינוי קל במיזנסצינה היומיומית מהווה עבורו משק כנפי פרפר המשנה את חייו לנצח.
עודד חוזר הביתה ונעשה מודע לסובב אותו. הוא בודק המון דברים סביבו: מה קורה לחפצים, כיצד מרגיש החלל, כיצד מרגישים כשמשנים נקודת מבט. כבמאי מוכשר הוא בודק מה קורה כשמשנים משהו במיזנסצינה, ומה קורה כשמשנים משהו ביחסים בין דמויות - בדרך כלל יחסי קומפוזיציה אך לעיתים גם יחסים רגשיים. אט אט הוא מתחיל להבין(לפחות בדמיוני. אין לכך ראיה בסרט, מלבד ראיות נסיבתיות המזמינות הסבר שכזה) שהוא שחקן. שחקן בתוך עולם שיש לו במאי. נקודת המפנה השניה היא ברגע בו הוא מפנים זאת ומשתף פעולה. הבמאי - ואני מתכוון לערן קולירין - מזמן אותו לחוף הים, שם זוג טיפוסי משחק במטקות. כשהכדור עף לכיוונו - הוא מחזיר להם אותו. העובדה שהוא בוחר להפסיק לבחון את המציאות כל הזמן, ופשוט זורם איתה מהווה שינוי דרמטי(ובעיני היה נכון יותר ששינוי זה יביא להתפרקות נישואיו, ולא כפי שקורה בסרט) שמזמין את השוט האחרון, המקסים, של הסרט(ואני לא מבין איך בהתחלה קולירין חסך מהצופים את שני השוטים האחרונים), בו הגיבור מודע למצלמה ומשחק איתה, כלומר: הוא השלים את תהליך היוודעותו לעובדת היותו שחקן בסרט של מישהו אחר.
נ"ב - גיבור המגלה שיש במאי לסרט ומשלים עם היותו שחקן. נשמע כמו מטאפורה לחזרה בתשובה, לא?...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה