יום שישי, 25 במאי 2012

גאולה? אם אפשר, את יכולה לבוא מאוחר יותר?

החיים מזמנים לנו משברים לא פשוטים. אבדן הוא אחד מהם. האבדן גורם לנו להתיאש מן הגאולה. לאבד את התקווה. כי זה נורא להכיל את כל הטוב כשאנו זוכרים את אלה שלא זכו להגיע לרגע בו הטוב מגיע. אבל לא תמיד יש לנו בחירה.


יציאת מצרים ומתן תורה - הממסגרים בתוכם את ספירת העומר - באו בעל כרחם של בני ישראל. גם רות - שבאה לעם ישראל בתקופה קשה של רעב, תקופה בה אחד מגדולי ישראל יורד אל בין הגויים כי "הוא יכול להרשות לעצמו" ומעדיף את חברתם של מלכים גויים על חברתם של עניי ישראל, תקופת "שפוט השופטים" בה "איש הישר בעיניו יעשה" - גם רות באה לעם ישראל בניגוד לרצונו. עזבו את המדרשים על הלכות גיור - לנעמי יש אינטרס לשכנע אותה לעזוב. נעמי, שידעה אלמנות ושכול, שלא נותרה בה תקווה לצאצאים ולהמשכיות - נעמי היא אשה מכובדת. כזאת שבבואה העירה מותירה על האנשים רושם רב. הלא היא אלמנתו של איש נכבד, וכשהיא מבקשת "קראנה לי מרה" היא לוקחת על עצמה את ייצוג הסבל, מר הגורל הנופל על האדם. כמה מיואש צריך להיות כדי לבקש לשמש סמל לייסורים? 


לפעמים, הכאב תובע לעצמו כ"כ הרבה מקום,עד שאנו דוחים את האמונה בשתי ידיים כדי לפנות לו מקום. כך נעמי מנסה שוב ושוב לדחות את רות - שלמרות אלמנותה, כנראה זיהתה איזשהו אור בתוך נעמי, אור שהטעין אותה בתקוות לגלות את מקורו אי שם בארץ מכורתה של נעמי, תקוות שבעיני נעמי הן תקוות שווא. נעמי עזבה ארץ רעבה ומיואשת, ארץ נטולת הנהגה, ארץ עזובה. נעמי חוששת שתשוקתן לגלות את מקור האור שראו בה תוביל את כלותיה למפגש מתסכל ומייאש עם עם ישראל במצבו העגום, שכנראה גם במצבו זה יקפיד על "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'". ערפה אכן מבינה שהיא עלולה להתאכזב ונוטשת, אך רות לוקחת סיכון ומתעקשת להציץ פנימה, אל תוככי העם היהודי, ובמבט של מי שבאה מבחוץ כנראה שהיא מצליחה לזהות את האור - בתוך הייאוש שאכן ישנו.


לפעמים, כשאנו מביטים במראה אנו רואים את כל הפגמים והכיעור. ודווקא מי שבא מבחוץ, עם מבט נקי, מסוגל - לצד הכיעור - גם לזהות את הטוב המייחד אותנו. וגם אם הוא אומר לנו את האמת בפנים - שאנחנו טובים ממה שנדמה לנו - נתקשה להכיל את דבריו. גם בגלל שהוא בא מבחוץ, וגם כי נוח לנו לחשוב שאנו פגומים. אחרת, נצטרך לקחת אחריות על הכשלונות שלנו, וככל שהם גדולים יותר זה נעשה קשה יותר.
בעל כרחה של נעמי, רות שבה עמה לארץ יהודה, ונוקטת בפעילות אקטיבית כדי להתפתח. כשרות מבקשת מנעמי "אלכה נא השדה ואלקטה בשיבלים אחר אשר אמצא חן בעיניו" - משפט ארוך המפרט כוונות גלויות ונסתרות כאחד - נעמי עונה לה בשתי מילים: "לכי בתי". רוצה לומר: את צודקת, אך עזביני בשקט. לי - האשה המסמלת את הייסורים - אין כח להתמודד עם יצר החיות המפעם בך. רק כאשר נודע לנעמי שרות נקלעה במקרה לשדה בעז - רק אז היא מתעוררת לחיים ומתחילה לקחת חלק בתכנון מהלכיה של רות. כנראה כי פתאום היא מזהה כיוון חיובי עליו לא חשבה: בעז הוא מנהיג בעל שיעור קומה שיכול לעשות שינויים חיוביים. אפילו להחליט ש"מואבי ולא מואבית".


לפעמים הגאולה באה לאחר שהתיאשנו ממנה, ואיננו רוצים בה כלל. לפעמים היא באה מזר אותו אנו רוצים לדחות בשתי ידיים. לכן יחסינו לזרים צריך להיות טוב וחיובי. אבל גם אם לא - לפעמים יכולה איזו רות כזאת לבוא ולגרום לשינויים שיגאלו אותנו בעל כרחנו.


כשראיתי לראשונה את "טס" של פולנסקי ישר חשבתי על מגילת רות. שמחת הקוצרים, הרומנטיקה, השקיעות המרהיבות - אבל גם הייאוש, הניכור לזר, אובדן המנהיגות, ירידתם של סמלים מגדולתם. אבל ל"טס" אין סוף טוב, ואין זה פלא: פולנסקי הוא אדם שידע הרבה סבל בחייו. בנוסף להיותו ילד יהודי בפולין בזמן השואה, שאימו נרצחה באושוויץ, הוא גם התאהב בשחקנית יפהפיה אמריקאית - שרון טייט - רק כדי לאבד אותה כעבור פחות משנתיים עת נרצחה באכזריות בידי חבורת צ'רלס מנסון כשהיא בחודש השמיני להריונה. "טס לבית דרברוויל" היה ספר שהיא הציעה לו לעבד לסרט, ואכן הוא הקדיש לה את סרטו זה. 
בקטע הבא, טס חוזרת חסרת כל אל מי שאנס אותה, לאחר שאהובה נטש אותה כשגילה שהיא כבר איננה בתולה. כמובן, האנס - אליו באה בתחילה כשחשבה בטעות שהוא קרוב משפחה רחוק - מוצא גם כעת סיבות להאשים אותה:



חג שבועות שמח,
ושתבוא גאולה כבר - 
גם אם איננו רוצים בה....

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה