יום רביעי, 27 ביוני 2012

שישה מליון ואחד - התרשמות



יש לי תאוריה לגבי דוד פישר, האיש והקרח. כבן הדור השני הוא חי כשמעליו בוערת אש, והדרך היחידה לחיות עם אימתה היא ליצור מרקם חיים שכלתני-מקצועי שרק במסגרתו יש קיום לרגשות. העשיה הקולנועית הכה-מקצועית שלו מהווה את המרקם הזה. אבל אני לא מכיר אותו מספיק טוב כדי לדעת, רק מספיק כדי לדעת כיצד הוא משפיע עלי, מפעיל את רגשותי.


את האימה גם אני מכיר וגם אני חושב שהיא ראויה למסגרת שתתחום אותה, שתגן עלינו מהתפרצויות בלתי נשלטות שלה לתוך חיינו. לכן מאוד התאימה לי ההתקדמות המסודרת והעקבית של "61 סיבות למות בגוזן" לאורך הסרט. המוות זקוק למשטור ומשמעת. שלא יתפרץ לחיינו כך פתאום ללא שליטה.
לאחר שישנה מסגרת קבועה ומגוננת שכזאת, וכל ה"התאבדות" ו"הוצאה להורג" או "התאבדות בטביעה" או "התאבדות בגדר החשמלית" תחומים היטב במסגרת מוגדרת, נפתחת הזדמנות לעשות את הטיול האמיתי והמפחיד, הטיול הפנימי היישר ללב ההתמודדות עם הזכרון והתודעה. 


דוד פישר מתמודד תחילה לבדו עם יומני אביו ניצול השואה, דרך מסע לגוזן, העיירה בה פעל מחנה העבודה בו העביר האב תקופה משמעותית בסוף המלחמה. הוא מנכיח בסרטו מספר נקודות מבט, כדי להרחיב את הכתפיים עליהן נישא משא הזכרון, דרך סיפורם של לוחמים אמריקאיים ששחררו את המחנה וגם דרך מפגשים עם דמויות אוסטריות הקשורות לשימור המחנה או גרות בקרבת מקום. המנה העיקרית מגיעה בהמשך, בדמות נסיעה משפחתית (רק אמנון, האח הצעיר, חסר), בה מתעצבות דמויותיהם של האחים ודמותה של משפחה שעבורי יצוקה מבטון מזויין - ממש בדמותו וצלמו של אביהם. במידה רבה זיהיתי בחלק מהאחים את אחי שלי, אך בניגוד ל"שטח צבאי סגור" המוכרז אצלנו על הזכרון וההתמודדות איתו, הרי שאצל הפישרים (ו"פישרים" הוא כינוי כ"כ לא הולם...) טיול בשטחי האש של הזכרון הוא דבר של מה בכך. אכן, סיירת מובחרת.


כבן זקונים שהוא דור שני אני חיפשתי, כצפוי, דווקא את האח הצעיר, אמנון. דמותו הרגישה והשברירית - כפי שנחשפה ב"רשימת אהבה",סרטו הראשון של דוד שמהווה מעין הקדמה לסרט זה - שבניגוד לאחיו לא עשויה מבטון, מזכירה לי את עצמי, ולא הופתעתי מכך שהוא לא יצא לפעילות המבצעית מעבר לקווי הזכרון שדוד יזם. אבל נעזוב רגע אותו בצד, והבה נסכם מה בעצם קרה כאן:
דוד, מטכ"ליסט של הנפש,מצא את יומני אביו, והעז לנבור בהם ובחוויות השואה של אביו. לאחר מכן הוא העז לנסוע למקום בו התרחשה הזוועה, ואז העז עוד ולקח לשם את אחיו, תוך הפתעתם בכך שהוא מכניס אותם גם למנהרות גוזן בהן יהודי לא היה אמור לשרוד יותר משבוע ואביהם שרד עשרה חודשים. האחים לבית פישר שרדו כמו גדולים את השהות במעמקי האדמה והזכרון(ואת ההתמודדות עם המניפולציה שעשה עליהם האח), וממש לא מעניין אותי שבטח יש הרבה אאוטים שעשויים להציג תמונה פחות אידילית. די לי בכך שדוד בוחר לייצג לנו מציאות אידילית(הכל בעיני המתבונן, כן?..), בחירה שאני אסיר תודה עליה. 


כאמור, הכניסה ההדרגתית לתוך עימות חזיתי עם הזוועה משולה בעיני לפעילות של סיירת מובחרת, וכמו סיירת הפעילות הזו מניבה מידע חיוני. וכמו בצבא, גם כאן יש קהל יעד שאמור לצרוך את המידע ולעשות בו שימוש: אלה בני הדור השני, שאימת תודעת השואה מרחפת מעל לראשיהם כל ימיהם, ולאחר צפיה בסרט עשויים לגלות מידע חיוני כיצד להתמודד איתה. האם השד נורא כל-כך? כמובן, אין כאן תשובה חד-משמעית. שהרי כל משפחה והשואה שלה. רק משפחות מאושרות דומות זו לזו.





נ.ב. מה קרה מתחת לשמיכה? אני דווקא סברתי ששותפו לשמיכה של יוסף פישר קיווה לקבל מנת בשר טריה. והמבין יבין.
(הנ.ב. מתייחס לקטע בסרט אליו ישנה התייחסות גם בסקירתו של דוד פישר כאן, בפסקה האחרונה:  http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4207546,00.html  )

יום שלישי, 26 ביוני 2012

חופשת קיץ(?)

שלום לכולם!
ראשית כל, הסבר קצר:
לאחרונה השתתפתי בהפקת סרט גמר של "מעלה". ההפקה הייתה תובענית מאוד - פיזית ונפשית - ומהנה ומספקת עד מאוד. כבר מזמן לא נהניתי כך בהפקה! אנסה בהמשך לכתוב מעין יומן זכרונות, נראה אם יעלה בידי. הזכרון שלי כבר לא מה שהיה פעם!...


מה שכן, לא התפניתי לכתוב כאן, לצערי, כבר זמן רב. דברים רבים קורים בארץ: מחאה חברתית, פינוי שכונה בהתנחלות, גירוש זרים, ואיך אפשר בלי היורו המשובח המתנהל במזרחה של אירופה(ולמרבה הצער, ללא הפתעות גדולות). לעיתים אנשים שואלים אותי מה דעתי בעניין זה או אחר(אני ממציא. אבל נניח שהיו שואלים אותי, כן? מה יש, אין לכם דמיון?...) ואני חייב לומר: דעתי חשובה כדעתו של כל איש ואיש. לעיתים יש לי ניתוחים מעניינים ואז אני כותב אותם, אך לעיתים קרובות אני מרגיש שדעתי גולמית הרבה יותר מדעתם של רבים וטובים ממני, אז אני גוזר על עצמי גזירת "והמשכיל בעת ההיא יידום".


על דבר אחד אני חייב להודות שדעתם של רוב האנשים לא מספיק עמוקה: סוגיית הזרים. סוגיה זו מעלה שאלות רבות: כיצד מודדים את פליטותו של אדם? כיצד מודדים את יכולתה של ישראל לקלוט פליטים? כיצד מטפלים בפליטים - אלו משאבים יש להקצות לכך, ועד כמה? שאלות כאלה ואחרות נידונות לעיתים רחוקות מדי. לצערי הן כנראה נידונות לעיתים רחוקות גם במסדרונות השלטון. וזו הבעיה העיקרית. השלטון אצלנו עסוק בעיקר בלתחזק את הדימוי הציבורי של עצמו, כשכל פוליטיקאי דואג לתחת שלו. נדיר למצוא במשטר הישראלי אנשים המתעניינים באמת בניהול תקין של המדינה. כמובן, תופעה זו מאפיינת גם את הדרגים הזוטרים ביותר - זאת יודע כל מי שמבקר מדי פעם בביטוח לאומי, מס הכנסה וכיו"ב. לו הייתה קמה מחאה חברתית על נושא זה - אין ספק שהייתי קופץ על העגלה. אך המחאה בינתיים מסמנת בעיקר את קווי המחלוקת בין מדינה למוחים כמפרידים בין "סדר" ל"אנרכיה". אני רואה שתי סיבות להתפתחות המחאה לאנרכיה:
א. בדומה למדינות ערב, אין לנו תרבות מחאה מפותחת למדי(ממחאות ה"שמאל-ימין" הקלאסיות אני מתעלם. הן לא מייצגות התפתחות של תרבות מחאה, כי אם התמכרות למחאה ספציפית מאוד), אז כשסוף סוף יש מחאה על נושא שרבים מתחברים אליו - אין מערכת מסודרת מספיק של ציפיות-תוצאות שתאפשר לה להתפתח בצורה בריאה, ולא לקרוס לאנרכיה היוצאת מתוך התסכול על חוסר ההשפעה על המציאות.
ב. באופן כללי, אנו חיים בתקופה בה המושגים "משטר" ו"שלטון" מאבדים את חינם. כבר צפינו כיצד "משטרת הפייסבוק" עושה דברים שמשטרה רגילה לא יכולה, כך שזה רק צפוי שהעולם הסובב אותנו יחליף אט אט את מנגנוני השליטה שלו, ובזמן הביניים תהיה מידה יתירה של אנרכיה. רק נקווה שהמעבר יהיה קצר...


אז הנה, כתבתי בבת אחת גם על סוגיית הזרים, וגם על המחאה, רק תראו כיצד ב"יורו" הכל מתנהל לפי סדר מופתי: מי שאמור לנצח מנצח, מי שאמור להפסיד - מפסיד, והכל יבוא על מקומו בשלום, בלי אנרכיה.


ובנוגע לגבעת האולפנה: כשאתאושש מההתנתקות אעדכן מה אני חושב.


יום נעים.