יום שני, 12 בנובמבר 2012

זה נגמר.

כמה זמן לא הייתי כאן. הכל מלא אבק, הגינה גדלה פרא, אפילו המנעולים חלודים. העיקר שהצלחתי להיכנס. ביננו, יותר סביר שאאבד מפתח מאשר אשכח סיסמא, אבל גם זה יכול לקרות(וקרה...לא פה, אמנם). ולמה לחזור? מה היה לי רע בחוץ? האמת שכלום. אבל עכשיו רע לי בפנים. רע ומר.

הכל התחיל ביום חמישי בבוקר. התקשרו אלי מ"מעלה". כשמתקשרים אלי מ"מעלה" אני תמיד עונה. זה קורה לעיתים רחוקות למדי, ולרוב בנוגע לאיזו בקשה דחופה שרק אני יכול לפתור. גם הפעם זו הייתה מטרתה הרשמית של השיחה. מטרתה הלא רשמית הייתה ליידע אותי שחני - סטודנטית משנה ב' - נפצעה כהולכת רגל בתאונת דרכים. פגיעת ראש. פצועה קשה. 

כאדם שכבר היה בתאונת דרכים קשה כבר צברתי מודעות בסיסית למונחים ומשמעותם, לסיכויים וסבירויות ותהליכים. "פגיעת ראש" - כפי שיודע כל מי שקרא את הספר השלישי בטרילוגיית מילניום - היא כמו קזינו. אי אפשר לדעת מה הנזק: קוגניטיבי, תפקודי, קטלני - ואולי בכלל לא. כשאדם קרוב נפגע - אוטומטית אתה משליך עליו את הפרשנות המקלה. "פצועה קשה זו הגדרה בירוקרטית של נפגעת ראש. כשהיא תגיע לבי"ח יבדקו, לא יראו כלום, יאשפזו אותה, ויגלו שתכל'ס אין לה נזק של ממש. הרי היא צעירה וחזקה בסופו של דבר". 

כמובן, ידעתי שזו פרשנות מקלה מאוד, ולכן נמנעתי במשך שעתיים-שלוש מלבדוק את העניין לעומק. אך הסקרנות - והידיעה שיכול להיות שהפרשנות שלי "קצת" מקלה מדי - הביאה אותי לבדוק מה מדווחים המבזקים באתרים השונים. "פצועה אנוש", "נפצעה אנושות", נפצעה באורח אנוש" - המינוח החמור והמפחיד ביותר חגג בכל אתרי האינטרנט. עדיין ניסיתי לומר לעצמי: "טוב, פגיעת ראש, אוטומטית הם מגדירים את זה כאנוש" - אך לא הצלחתי לעבוד על עצמי. אנוש - כך יודע כל אדם סביר - זה אחד שלא אמור להחלים. אמנם לפעמים הוא כן מחלים ואז זה מוגדר כנס רפואי. וכאמור, אנו מדברים על פגיעת ראש - האיבר הכי מסתורי ברפואה.

באתי לבקר ב"מעלה" כדי לשים יד על הדופק, וראיתי שעסקים כרגיל פחות או יותר, אז אמרתי לעצמי שאולי באמת המצב לא עד כדי כך גרוע. אך זה היה זמני. דקות ספורות לאחר שיצאתי משם, קיבלתי הודעה ששנה ב' מתכנסים ב"מעלה". מיהרתי גם אני לשם, ומאותו רגע הרגשתי כמו בסרט: הנסיעה ברכבת הקלה להר הרצל כדי לתפוס אוטובוס להדסה עין כרם ("פעם ראשונה שאני בתחנה הסופית של הרכבת הקלה" אמרתי בהתלהבות מה לשתי החברות של חני שנסעו איתי), הגילוי שכל הכניסה לביה"ח השתנתה ל-ג-מ-ר-י מאז שהייתי שם בפעם האחרונה, כשרון הניווט המעולה שלי שהביא אותנו בקלות לטיפול נמרץ, המחשבות על כמה חבל שביה"ח לא מקצה מקום ראוי למשפחות המאושפזים בטיפול נמרץ - שלעיתים מזומנות שוהות שם כמה ימים - וכמובן גם המחשבות על כך שכבר הייתי בסרט הזה, של לחכות ליד הדלת של התחנה האחרונה לפני המוות כשכל פעם שהדלת מזמזמת את הזמזום המעצבן שלה רגע לפני שהיא נפתחת - אתה ישר מרכז את תשומת הלב שלך במי שיוצא משם, מקווה שיביא עמו בשורה טובה. כלשהי.

הכל. רק לא להבין. רק לא לעכל. רק לא לקלוט. רק שלא יכאב. זה סוג כאב שאינני יכול לשאת יותר.

וכדי שלא ארגיש, התגייסתי ברצון להפיץ הודעה למוריה של חני על מצבה. זה לקח לי לא מעט זמן לארגן את רשימת התפוצה המדוייקת דרך אפליקציית ג'ימייל שבסלולרי שלי, וכשהצלחתי הייתי מאוד גאה בעצמי. הצטרפתי לקבוצת הסטודנטיות שהתאספה שם - רובן חברותיה של חני לשנה ב' - וקיוויתי לזכות לבקר את חני (אחרי הכל כבר ביקרתי פעם בטיפול נמרץ, לראות בחורה צעירה רגע לאחר שיצאה מניתוח השתלת לב), ואימה הסכימה לביקורים אך התנתה: בלי בנים. ידעתי היטב למה אני רוצה לראות אותה: להקשות על ההדחקה. אך נאלצתי לוותר, אחרי הכל מאוד יתכן שחני עצמה לא הייתה מעוניינת שאראה אותה במצבה.

וכאדם מודע לעצמו - כל העת נלחמתי בעצמי: שלא יראו שאני מדחיק. שלא יראו שאני לא מסוגל לחוות את הרגע הזה. שלא יראו כמה אני חסר אונים מול הסיטואציה הבלתי נתפסת הזו. וזה היה קשה, כי מנגנוני ההדחקה הפריעו לי לקרוא ולהבין מה האנשים סביבי אומרים. הרי במצבים כאלה דברים רבים נאמרים רק בין השורות. ומלחמה פנימית התנהלה בתוכי: 'הבנות נכנסות להיפרד! אתה לא תזכה להיפרד ממנה!' - זעק קול אחד. 'שטויות. אם הסוף היה קרוב היו נותנים גם לך לראות אותה בפעם האחרונה' - אמר הקול השני בציניות, ואני האמנתי לו. ידעתי בתוכי שהוא טועה, אך האמנתי לו.

חזרתי הביתה עם הרכבת האחרונה, ולמחרת קמתי לעבוד כרגיל. לפני הצהריים שבתי הביתה, ובגלל שעדין הייתי משוכנע שתקופת החלמה ארוכה עומדת בפניה, החלטתי סוף סוף לסמס לכמה חברים שלי - שאולי לא שמעו על מה שקרה - שיגידו תהילים, ויגידו על חני מי שברך בשבת. כעבור כעשר דקות קיבלתי הודעה: "זה נגמר. ברוך דיין האמת".

"שלומי, תתחיל להתארגן, שלא תפספס את האוטובוס שלך" - אמר לי השותף שלי, זוכר שאני לא בירושלים השבת. כשיוסי ויינשטוק - שהיה איתי בחדר בכפר הרא"ה - נפל בלבנון, הייתי באוטובוס לבאר שבע בדרך לסדרת חינוך. שמעתי על נפילתו בחדשות של שמונה בערב, על רקע האופק המאדים שלאחר שקיעה קיצית מעל שדות הנגב המערבי. כשגידי ליכטרמן - החבר הכי טוב שלי בכפר הרא"ה - נרצח - הייתי סאונדמן בצילומי סרט תדמית במדרשה לבנות בגבעת שאול. נודע לי על מותו רק שלושה שבועות מאוחר יותר, אך לעד אזכור היכן הייתי כשהוא נרצח, ולא כשנודע לי על כך. ותמיד אזכור איך הייתי על אוטובוס לפ"ת בדרך לפגישת עבודה, כשדיאנה - כוכבת ההצגה בה שיחקתי לפני שנה - סימסה לי להגיע לסגולה כי אחיה של שלי - השחקנית הנוספת בהצגה, שרק התחתנה ימים ספורים קודם לכן - נהרג בתאונת דרכים בדרך לשבע ברכות שלה, ובעוד שעתיים תצא הלוויה. הגעתי לסגולה לפני כולם, כמובן(חוץ מהמתים. הם כבר שנים שם), וזה היה הזוי לסייר ברוגע בבית הקברות הוותיק הזה ואז ללוות נער בן 16 בדרכו האחרונה. לקח לי לא מעט זמן להתאושש מהלוויה הזו, אך החוויה שהכי קשה לי להתאושש ממנה היא זו שאינני זוכר כלל*.

"שלח הודעה למורים ולתלמידים" - סומסתי, ומהר ביצעתי, שמח על כך שיש לי עיסוק המסיח את דעתי מעסקי ההווה. "הלוויה היום בשתיים וחצי. תודיע למורים ולתלמידים" - שוב מטלה, שוב הסחת דעת. דווקא לארגן את התיק שלי חששתי. כשאני צריך לנסח טקסט, אני רגיש פחות. גם אם הטקסט עוסק במוות של אדם קרוב. כשאני צריך לעשות משהו מיכני - לארגן תיק, לשטוף כלים, לעשות סדר בחדר - אז אני הרבה יותר חשוף למחשבות. וכך כמעט וקרה שהדיון הראשון שנוהל בראשי היה: האם לכתוב על חני ז"ל? האם הבחורה הזאת - שנהגה לירות את המילים מהר מהר תוך שילוב הפסקות באמצע, כדי שאוכל לקלוט מה אמרה, ותמיד אמרה דברים מכוונים, נזהרת מלגלוש לחיפוש צומי מתפנק כמקובל בעדת הסטודנטיות לקולנוע (מה שהביא אותי לחשוב שהיא בת זקונים מפונקת שנהייתה מודעת לעצמה ולחולשותיה ועבדה עליהן) - האם אני יכול בכלל להגדיר אותה כאחת שלא תשוב עוד למשרדי מעלה לקבל אישור לימודים, שלא תמשיך לעשות סרטים, שלא תעשה משהו אחר במקום לעשות סרטים, שלא תתחתן, שלא תהרה, שלא תלד, שלא.... בכלל? האם יתכן שלא אראה אותה יותר לעולם? שלעולם היא לא תתן לי איזה פידבק על עצמי? האם הייתי איתה בסדר? הגון? האם מתישהו בהתכתבויות המייליות שלנו איכזבתי אותה? העלבתי אותה? האם היו לה ציפיות מעצמה? האם היא כבר חשבה על נושא לסרט הגמר? האם היא כבר החלה לתכנן את עתידה? מה, למען השם, הפסדנו במוות הפתאומי הזה?

אך לא. הראש שלי עבד כמו מנתח מוח קר מזג: "האם זה סופי? - כן, זה סופי. המידע פורסם גם בפייסבוק. הודעה סומסה משני מקורות. האם כותבים ז"ל על אדם מת? - חיובי. זה גם יעשה את ההדחקה קשה יותר. יקל על תהליך ההשלמה. מסקנה: יש לכתוב ז"ל". 

חני לחיאני ז"ל. לימודי קולנוע הם אתגר לא פשוט. ככל שחולף הזמן ואני מנתח לאחור אני מסיק שהיא ידעה זאת היטב. ושעם הזמן גילתה שהאתגר מתאים ליכולותיה. ככל שחלף הזמן  - ובסה"כ עבדתי במעלה רק סימסטר אחד מתוך השנה וקצת שהיא הספיקה ללמוד - חשבתי שהיא יותר שמחה ויותר בטוחה בעצמה ובבחירתה. אבל אולי זה היה בראשי. אני פחות מבחין בסטודנטיות האלה שלא מחפשות צומי. אני תמיד משוכנע שהן פחות זקוקות לי. אוף, אני בעצם כבר כמעט שנה לא עובד שם, מה קרה שאני מדבר בלשון הווה?...

בפסיכולוגיה ידוע כי כשאדם נפטר מן העולם - אנו מגיבים לזה במגוון תגובות. למעשה, קשת האפשרויות היא אינסופית. כנראה שמול חוסר האונים הטוטאלי הזה אנחנו מוכנים לנסות הכל. למרות שדבר לא ישיב אותו אלינו. הכי בנאלי זה להדחיק. הכי מקובל זה לבכות. הכי ביזארי - וכנראה הכי חביב עלי - זה לצחוק. כן, כן. הסיבה לא מסובכת במיוחד: זה לא נעים לקבל תזכורת לדבר הזה שבטוח יקרה לנו. ומכיוון שאותי לימדו שאני חלק מהנקמה על ששת המליונים, אז כל פעם שאני פוגש במלאך המוות, אני משתדל שלו יהיה לא נעים, ולועג לו: אה, זה הכי חזק שלך? שתיים וחצי רבבות חיילים חללים? פחות מזה הרוגי תאונות דרכים?  אח, איפה הימים ההם, שהיית מחסל כמות כזו של יהודים ביממה? מתגעגע, אה???
זהו, שלא עוד! 
חה!!!

אך עם הזמן זה נהיה קשה יותר ויותר לנקוט בהומור (וכמובן שאף פעם זה לא היה קל. ממש לא...). אני מתבגר, ומקבל יותר את מוסכמות החברה. אני מתבגר ומפתח לעצמי חוט שדרה עצמי, פחות מחובר לשואה אותה ינקתי מלידה. אני מתבגר, ומפתח דרכי התמודדות נוספות. והמרכזית שבהן, היא לומר:

מוות הוא לעולם לא סתמי.
הוא תמיד יקבל את המשמעות שאני בוחר לתת לו.

כן, כן: מול חוסר האונים המוחלט הזה, יש לי גם כח מוחלט. וזה לא מובן מאליו, כי צריך ללמוד להשתמש בכח הזה. כי אנשים לרוב נסחפים אחר המוסכמות החברתיות ומעניקים למוות את המשמעות שאחרים נותנים. עדריות קוראים לזה. לי רק נותר להחליט מה אומר לי המוות של חני. כבר התחלתי לעבוד על זה, ואני לא מתחייב לספר על המסקנה. אני גם לא ממהר. אני אקח את הזמן, אתן למלאך המוות להתייסר בציפיה מורטת עצבים, ובסוף אבחר בבחירה מושכלת ונבונה שתועיל לי ולאחרים. כלומר, בעז"ה. 

חני היקרה והאצילית, תהא מנוחתך עדן.



* בגיל 11 עברתי - יחד עם הורי ודודתי - תאונת דרכים קשה. אינני זוכר דבר מהתאונה.