הרהורים בעקבות פרשת הרב אלון

בפוסט זה יש פסקה המתייחסת לתקיפה מינית. למי שיש בעיה עם זה - מוזמן לדלג עליה(היא מסומנת לפניה ולאחריה באזהרת טריגר) או כלל לא לקרוא פוסט זה.

ברמה השכלית הדיון היה פשוט כבר מזמן. האם להאמין לרב אחד, כריזמטי ונערץ, או לכמה וכמה רבנים, כריזמטים פחות אך לכל אחד ואחד מהם מוניטין רב יותר מלרב הנערץ? ובכ"ז, נתקלתי שוב ושוב באנשים הטוענים שאנחנו עוד לא יודעים, שזה הכל רכילויות, שאין רב שלא מחבק ומנשק. ולמרות שאני אוהב ויכוחים בהם ברור לי מעל לכל ספק שאני הולך לנצח - מצאתי את עצמי "מתעצל" מלעשות את שיעורי הבית הנדרשים ולקרוא באמת מה נאמר בהכרעת הדין, מה אמרו הרבנים המכובדים, וכך נחסכו ממני כמה וכמה טיעונים יקרי ערך בוויכוח.

אני אוהב לפשט הכל לוויכוחים שכליים-תאורטיים. כבר נוכחתי בחיי כי המטענים הרגשיים הנספחים לויכוחים מזיקים למיצוי הדיון ולהגעה למסקנות הנדרשות. אך מכיוון שהדיון, כמו שכבר אמרתי, אמור להיות פשוט מאוד במקרה הזה,  באתי לבדוק את המטענים הרגשיים שלי. כי אם הכל כ"כ ברור, ואם כ"כ ברור לי שהרב אלון פשע, מה כ"כ מסובך לי לקרוא עוד כמה טקסטים בנושא? היתכן שיש כאן משהו מסובך עבורי מבחינה רגשית?

כדי להקשות עוד יותר, אציין כי מעולם לא הייתי משומעי לקחו של הרב אלון, ומעולם לא הבנתי מה אנשים מוצאים בו. כך שהכאב על נפילתו לא אמור להיות מנת חלקי.

א. התשוקה לרב
כשלמדתי בישיבה התיכונית בכפר הרא"ה, בד בבד עם החשש ההולך ומתגבר מעולם המבוגרים הקרב והולך לקראתי, עלה בי הצורך בקשר אישי עם רב. למעשה, הצורך הזה הראה סימנים רק בשמינית, כשכבר אי אפשר היה להדחיק אותו. כל שבת בסעודה שלישית הייתי יושב בשולחן של הרב נריה, כי הבנתי שהצורך שלי כ"כ מיוחד שרק ראש הישיבה - אם בכלל - יוכל להבינו. הייחודיות הייתה קשורה לחוסר יכולתי ליצור מילים שיבטאו את הצורך שלי. לא ידעתי מה אני רוצה, מה אני צריך, מה עלי לבקש. קיוויתי וייחלתי לכך שהרב נריה יראה אותי ויידע לבד. קיוויתי שאיזה אור יידלק ויאיר לי את הדרך. הרב נריה כבר הכיר אותי - כך נדמה לי - ויזואלית, אולי אף חיבב אותי,  אך מעולם, למיטב זכרוני, לא החלפתי עימו ולו מילה.

ב. החשש המשתק מניצול
כשהתגייסתי לצבא - ובהתחלה עברתי הכשרה כלוחם שריון - למדתי כי הזמן שלי ינוהל מכאן ולהבא ע"י המפקדים. למעט שעה ביום - שעת ת"ש - אין לי יכולת לבחור מה לעשות, כמה ולמה. כמו חייל על לוח שחמט, המפקדים חייבו אותי לא לעשות דבר בלי פקודה מפורשת. בתחילה היה לזה צד משחרר: לא היה עלי לחשוב הרבה. אלא שכשהמוח פנוי, והיכולת לפעול דלה עד לא קיימת, המוח מתחיל להתמקד בלתת משמעות לדברים - כי זו הטריטוריה האחרונה אותה איש לא יכול לשעבד: היכולת לתת משמעות למה שקורה לך (כן, למדתי על פרנקל הרבה לפני הצבא ואהבתי אותו). אך מכיוון שהמוח שלי לא היה מוכן לאתגר כה קיצוני כמו טירונות, הוא הגדיר מהר מאוד את הסיטואציה כמקרה מובהק של ניצול, ובאופן טבעי נוצר בי לחץ פנימי עז להשתחרר ולהינצל. הלחץ הזה היה מנוגד לרצונותי המוצהרים: להיות קרבי, להילחם, להביא גאווה להורים ולאחים... וכך, תוך ימים ספורים התחלתי קורס תחת מתח פנימי בלתי נסבל בין הרצון לממש אידיאלים לבין האינסטינקט הפנימי לברוח.

בסופו של דבר, לקח לי חצי שנה להשלים עם כך שאין לי כלים להתמודד עם המסגרת הצבאית - שאכן יש בה מימד של ניצול, והגבול בין ניצול למען מטרה נעלה לבין ניצול למען גחמות של מפקדים אף פעם לא מוגדר במדוייק - וכך מצאתי את עצמי עושה את הפעולות הנדרשות(ואלה היו פעולות פשוטות למדי, בניגוד למיתוסים) כדי לצאת מהשריון.

החוויה הצבאית שלי האירה את חוסר היכולת שלי להגדיר במדוייק גבולות: מתי אני מוכן להיות מנוצל? עבור מה? מתי אני אשים גבול ואומר "עד כאן"? ובסופו של דבר, זה הכל מתמצה בבטחון העצמי לומר "עד כאן", מתישהו.
ובמבט לאחור, ברור לי כי למרות הצורך שלי בקשר אישי עם רב, הרי שההבנה שאין לי את היכולת לומר "עד כאן" מנעה ממני קשר שכזה, שעלול להתפתח איכשהו ומתישהו לקשר מנצל חד-צדדי.

ג. אמונה תמימה
יש אנשים הנותנים אמון ברבנים. ובמפקדים. ובמורים. אפילו בפוליטיקאים. אני מעולם לא הייתי כזה, אפילו בגן לא נתתי אמון מלא בגננות. תמיד היה לי מה להסתיר, ותמיד ידעתי שלאנשים אחרים יש אינטרסים שיגברו על שלי. כך שלא ניתן לדבר אצלי על איזה מאורע מחולל ששבר את היכולת שלי לתת אמון. אם היה כזה - הוא קרה מוקדם מכדי שאזכור אותו. עם זאת, למדתי עם השנים שישנן סיטואציות בהן אין ברירה אלא לתת אמון באחרים, ואז אני מכריח את עצמי. למשל: כשאתה נוסע כטרמפיסט, אין לך ברירה אלא לסמוך על כישורי הנהיגה של הנהג הזר. ובכ"ז, חוויות כאלה, הכרוכות במתן אמון, אינן פשוטות עבורי.

ד. מעילה באמון
טריגר!
חוסר היכולת שלי לתת אמון הגביל את התקשורת הרגשית שלי, ופגם בהנאה שלי מקשרים רגשיים. אפילו סתם מחמאות מתקבלות אצלי בחשדנות. ובאופן טבעי פיתחתי עם השנים רגשות אשמה על כך שאני לא מסוגל להכיר טובה. הפחד שלי מקרבה רגשית הביא אותי ללכת תמיד לרופאים מרוחקים, לא כאלה שאני עלול להיתקל בהם ליד הבית. עד שפעם אחת העזתי והעברתי את הרישום שלי לקופ"ח ליד הבית שלי ברמות. ואז, בפעם הראשונה שהרגשתי לא טוב ופניתי למרפאה הזו לטיפול, זכיתי לטיפול שהיה בו הרבה מעבר לטיפול. מכיוון שידעתי מראש שאני לא מסוגל לתת אמון - בטח לא בסיטואציה אינטימית כמו בדיקה רפואית ע"י רופאה זרה - כיביתי מלכתחילה את כל מנגנוני ההגנה שלי, וכך מצאתי את עצמי בסיטואציה בה אני קרבן לגחמותיה של רופאה שהגוף שלי כנראה עניין אותה. אני לא זוכר בדיוק מה קרה שם, אני רק זוכר שכשיצאתי מהמרפאה החלטתי לעבור מיידית למרפאה אחרת, אפילו שלא הבנתי בדיוק מה קרה. 
סוף טריגר

ה. האם טריגרים פועלים גם עלי?
כסטודנט דתי לקולנוע, תמיד העסיקה אותי השאלה כיצד סרטים משפיעים עלי. החלטתי מלכתחילה שאם רצוני ללמוד עלי ללמוד הכל ולהיחשף לכל, גם אם התכנים בעייתיים. האמנתי שאני מחושל מספיק ושסרטים לא עושים לי כלום. גם כיום קשה לי לתפוס את ההשפעה של סרטים על הנפש שלי. זו השפעה כ"כ פנימית, כה נסתרת מעין, שאני נוטה להתעלם ממנה בטענת: אם אי אפשר למדוד את זה, זה לא קיים. כמובן, זו טענה נואלת. וזה נכון לא רק לסרטים: גם פרשת הרב אלון, ככל הנראה, משפיעה עלי. כמה שהייתי רוצה להתכחש לזה, העובדה שיש במציאות מקרה בו רב כריזמטי שעוזר לאנשים מתפתה פה ושם לנצל תלמידים לצרכיו המיניים - זה רק מחזק את חוסר האמון הבסיסי שלי באדם בכלל ובבעלי סמכות בפרט. זה מחזק אצלי את התחושה שהבחירה שלי שלא לקיים מצוות "עשה לך רב" היא בחירה נכונה. ובמקביל, מתחזק לו העצב, כי אני כבר מבין שלחוסר האמון הבסיסי שלי יש מחיר כבד מאוד בצורה של הגבלת עומק הרובצת על כל מערכת רגשית בה אני מצוי וחונקת אותה ככל שהיא מתפתחת.

סיכום
היכולת להגיע לעומק רגשי מצויה בידי. עם זאת, חוסר היכולת לתת אמון מעקר כל נסיון לממש יכולת זו. ובצמד משפטים קצרים אלה ניתן לסכם את הקונפליקט הפנימי המרכזי של הדמות העלילתית שהיא אני. וכמו שאמר לי פעם איש אחד חכם: הגיע הזמן לכתוב קומדיה רומנטית. בהצלחה לי.

על הייאוש - מסה בעקבות "זנב" לרוני קידר

הבהרה: בסרט "זנב" כלולים תכנים מיניים בוטים. הצפיה על אחריותכם...

לפני כך וכך שנים עלינו סוף סוף על דרך הלבנים הצהובות.
אבל עכשיו, איפה אנחנו?

האם אנו כבר קרובים לחזור הביתה? האם אנחנו בעצם כבר בבית?

ואולי בכלל אלו לבנים שחורות שמישהו עבר עליהן בצבע, רק כדי להשלות אותנו?

ההווה הלא ברור מייצר עתיד לא ידוע וגם על העבר הוא מורח שכבות נדיבות של צבעים חדשים, עד שהצבעים הישנים שאהבנו פעם מתחילים להתגלות כצבעים אחרים בכלל. 

מול מראה דמיונית נעמוד פעורי פה, 

ננסה לפענח את שעינינו רואות,

אך משימה בלתי אפשרית שכזאת

תוליד בנו אך ייאוש.

ייאוש.

אותו מושג שר' נחמן שלל את קיומו.

ייאוש הוא שקר, אם כן, ובכ"ז - רבים הם המיואשים.

אז כיצד זה לשקר הזה יש רגליים?

ראשית הבה נבהיר: לשקרים בכלל ולייאוש בפרט אין רגליים ואין ידיים,

היכולת שלנו להתייאש נובעת מכוחות עזים נטולי כיוון שאינם יכולים עוד לעמוד על מקומם, אך מצד שני מחכים הם להתבהרות הכיוון הנכון, ומשמחכים הם זמן רב מדי - הם מתחילים לפעול מול עצמם, במעין פעולת הרס עצמי - וזהו הייאוש.

השקר שבו נובע מאותה חוסר בהירות, שברגע שתיעלם, ברגע שיובהר לאן להפנות את הכוחות - בו ברגע ייעלם הייאוש.

ויש אנשים המעבירים חיים שלמים בציפייה לאותה התבהרות.

מדוע יש ייאוש? מדוע נסתר מאיתנו אותו כיוון נאצל, אותו "פתרון קסמים", אותה דרך נכונה אליה יש להפנות את הכוחות? מדוע צריך את כל הבלבוליישן שבדרך אל היעד?

הייאוש, כמו חור שחור, מכפיל ומשלש את הכוחות הנשאבים לתוכו. 

ביציאה ממנו, כמו מטוטלת מונפים הכוחות אל העבר השני,

ומצליחים לשבור מחסומים שקודם לכן נחשבו לבלתי עבירים.

חיה מלאת תשוקה. לא סתם היא בוחרת להתפרנס דווקא כנערת טלפון.
לא סתם היא מקיימת טקס קבוע של "התאבדות" מול המראה עם אקדח קפצונים.
תשוקת המוות שלה נובעת מייאוש מלמלא את תשוקת החיים שלה.
התשוקה - ככח השואף לכיוון ריאלי - מוליכה אותה לכיוון אחד בלבד - מוות.
והסיבה? - הזנב שלה. כיצד יכולה בחורה נורמלית לקוות לממש את תשוקותיה כשיש לה זנב?

חיה, אם כן, נמצאת במצב אירוני: התקווה שלה היא למות. שזה אומר לאבד כל יכולת לקוות. כי מי רוצה לחיות חיים בהם יש רק תקווה ואין מימוש?
והשלב הראשון בדרך למימוש תקווה זו הוא לראות שזה אפשרי. ואכן, בהישמע קול יריה עמום, היא מגלה אחת שהצליחה ליטול את חייה בידיה. שניות ארוכות היא ניצבת מעל הגופה, מעכלת עובדה פשוטה אך גורלית: זה אפשרי!

לאחר שיש בידה אקדח, כל שנותר הוא, כמובן, ללחוץ על ההדק. זו משימה לא פשוטה בכלל.
למען האמת, בשלב זה - כך היא מגלה - היא נמצאת בשלב האידיאלי בחייו של אדם, עת בידו כל הכוח לממש את תוחלתו, אך הוא עדיין לא מימשה. ולמה הדבר דומה?
לקולנוען שקיבל מראש את כל האמצעים - בכסף, בשחקנים, בלוקיישנים ובצוות - לעשיית סרטו.
כל עוד לא עשה את הסרט הוא במצב נפלא. לאחר עשיית הסרט - הוא ישוב לנקודת ההתחלה ולא יהיה בידו דבר. לפיכך, אין לו כל סיבה אמיתית לביים את הסרט, כי בכך יאבד את כל הכוח שיש בידו כעת. אבסורד, לא? 

חיה נמצאת באותו מצב אבסורדי, אך התסריטאית דאגה לה מראש לאנטגוניסט ראוי שיעזור לה לחצות את הרוביקון. 

תום תופס את אשתו על חם עם גבר זר. סיטואציה שכזאת מטעינה כל גבר במטען רגשי רב, השאלה כמו תמיד היא מה יהיה כיוונו. בשלב הראשון הוא מנסה - כצפוי - ללכת אחרי הליבידו שלו (מה שגורם לו להיפגש טלפונית עם חיה). אלא שאז הוא מבין שהכיוון הנכון הוא אחר, ואז הוא מנסה לפתח איתה קשר אנושי. העקרון הוא שהוא לא מתייאש, כי בכל רגע יש לרצון שלו כיוון מוגדר.

גם כשסוגרים לו את הפאב, גם כשהוא מגלה מאוחר מדי שהבחורה האלמונית שבאה לבקרו היא נערת הטלפון איתה רצה להיפגש - גם אז הוא מפגין חיוניות וכח רצון. העיקר - הוא ממשיך לא להתייאש. לכעוס? - זה כן(למרות מה שהוא אומר...).

ובינתיים, כדי לחזק את כוח הרצון שלה לממש את שאיפתה למות, חיה מגבירה את ייאושה מן החיים. כל המניפולציות כשרות: להעמיד את עצמה לצידם של אנשים שמשום מה דווקא כן הולך להם בחיים(ארוסת האקס המיתולוגי) וכך להגדיל את דימויה כחסרת תקווה בעיני עצמה, להגיע לאזכרת אימה באיחור כשביה"ק נעול וכך להרגיש עוד יותר חסרת משמעות - שכן קשר למשפחה גם אם הוא דרך אזכרה עלול להעניק כיוון לכוחות שלך. 

בסופו של דבר, דבר לא עוזר. אין בה כוח ליטול את חייה בידיה, ורק בזכות תום-לעד-לא-מתייאש מגיע הסוף לסיפור.

ובמציאות, רוני קידר, הבמאית, התמודדה גם היא עם הרבה קשיים שעשויים להביא לייאוש. היא עשתה סרטים שאף פסטיבל לא רצה, השקיעה את כל כולה באמנות לתקופה ממושכת על חשבון פרנסה, ואף הקרנות השונות על דלתותיהן התדפקה נתנו לה תשובות שליליות לרוב. אך בפועל - היא המשיכה ליצור, וממשיכה וממשיכה וממשיכה. "ג'ו ובל", הפיצ'ר הראשון שלה, עומד לקבל אח קטן, "סופעולם"(אין ייאוש...?), ועוד שני תסריטים לפיצ'רים שכתבה זכו כל אחד בנפרד בתחרויות פיצ'ינג בפסטיבלי חיפה וי-ם, כשבמקביל היא הספיקה גם לביים סרט קצר נוסף, "באני-לאב". ולאחר שהבנו כי כל עוד עושים ועושים ולא עומדים במקום - אין מה לדבר על ייאוש, אפשר סוף סוף להכניס את תשעה באב, החג בו מותר וצריך להתייאש(לכן יש להתנתק מהתורה, הלא היא המצפן של העם היהודי), כי אחרי הכל: כולנו בני אדם ולא השפן של אנרג'ייזר, וכולנו זקוקים גם למנוחת הנפש מן העשייה-עשייה-עשייה.
ובינינו, בין סרט לסרט לסרט, אני בטוח שאפילו רוני קידר חוותה פרקי ייאוש, אחרת בחיים היא לא הייתה מצליחה לעשות סרט כמו "זנב".

צום קל ואין ייאוש בעולם כלל, 
חוץ מהיום.

פסטיבל ירושלים - שארית השבוע

מתוך: "הנשכחים", איהב טרבייה

וואוו.

השבת ישנתי בסה"כ כ-13 שעות. השבת, כידוע, נמשכת 25 שעות, כך שהשינה בברור השתלטה על השבת, ובתוספת שעות שינה מרובות בשעות לא הגיוניות במהלך השבוע אני יכול להכריז בוודאות גמורה על תסמונת פסטיבל הסרטים - תסמונת מוכרת התוקפת אנשים הצופים ביותר מדי סרטים בפרק זמן מצומצם, ומתאפיינת בטשטוש גבולות בין שעות הערות לשעות השינה, כולל טשטוש תודעתי בין החלומות לבין המציאות. אז אם פגשתי מישהו ודיברתי איתו על ארועים שכלל לא נתרחשו - אני מתנצל, כי עבורי הארועים, הזויים ככל שיהיו, התרחשו באמת ובתמים, וגם אם אני לא זוכר שהחללית נחתה, אני יכול להבטיחכם שאני כבר שבתי לכדור הארץ.
אגב, החיזרים היו אדיבים ביותר.

בתחרות בין החלומות לבין הסרטים החלומות תמיד ינצחו(זה רק אצלי ככה?), ובתור אדם שזוכר לעיתים קרובות את חלומותיו זה ממש מוציא את הרוח ממפרשי העשיה הקולנועית. ובכ"ז, צפיתי בכך וכך סרטים והסקתי כך וכך מסקנות, וחבל להשאירן בראשי נטולות תכלית. אז אפרוש כמה מחשבות ותהיות שתקפו אותי בשעות בהן הייתי ער לחלוטין, לכאורה.

ראשית נשלים את חובותינו ביחס לתחרות הסרטים הקצרים. לשליש הראשון כבר התייחסתי בפוסט הקודם, ומשני השלישים הנותרים צפיתי רק במחצית הסרטים (שילוב של אילוצים טכניים ועייפות) ובכ"ז מסקנה כוללת אחת הסקתי: יש מספיק סרטי אנימציה קצרים בתחרות הירושלמית בכדי לתת פרס בקטגוריה זו. זה בסה"כ יהיה הוגן. אני צפיתי בששה סרטי אנימציה(אחד מהם מעורב במעט מציאות), ובהנחה לא בלתי סבירה שהיה לפחות עוד סרט אנימציה אחד שפספסתי(בדקתי, ואכן יש לפחות אחד כזה - הולולנד) - הרי שמדובר בשליש מסרטי התחרות. מדהים, לא?

היו מספר סרטי אנימציה שווים, אך לצערי לפחות שניים מהם נפלו קרבן לעייפותי, כך שרק מ"קליפות ורודות" הספקתי להנות כמו שצריך. מדובר, אמנם, בסה"כ בראיון תיעודי שגרתי המלווה באילוסטרציות אנימציה לתוכן הראיון, כשהסיפור - הלא מאוד ייחודי - הוא אודות נערה שהתבגרה, חוותה תקיפה מינית, פיתחה תעוב כלפי גופה והשמינה - ומקיימת אורח חיים שיש בו סגידה לצבע הוורוד, במין נסיון לדחוק ע"י צבע המסמל אופטימיות כל מחשבה עצובה לקרן זווית. אבל האילוסטרציות מרהיבות עין וחוגגות עולם דימויים עשיר ומקורי. היה ממש כיף של סרט.

מהסרטים העלילתיים בהם צפיתי סימנתי לי שלושה העולים על השאר: "בבגה" ו"וזר לא יבין זאת" מן המקבץ הראשון, ו"הישארות" מן המקבץ השני(בו היו 4 סרטים שכלל לא ראיתי). במקבץ האחרון היו שני סרטי אנימציה שאולי אם לא הייתי מנמנם בהם הייתי מכניס גם אותם, אבל העייפות, הו העייפות הקדושה...

וכאן המקום להתייחס למספר נקודות: 
    א. צפיתי שוב ב"בשבחי היום", שזכה, כזכור, בפסטיבל ת"א. ובכן: אינני חוזר בי, ולדעתי היו סרטים טובים ממנו בתחרות ההיא. לא מובן לי כיצד סרט אשר טיפולו בקונפליקט המרכזי שבו לוקה בחסר ואיננו סובל ממקוריות יתרה, ונעדר כמעט לחלוטין עומק וסאבקטקסט, כיצד סרט שכזה - מצולם, ערוך ומשוחק לעילא, נכון - יזכה בפרס הראשון.
    ב. הישארות: הזוכה הגדול של הפסטיבל ראוי בהחלט לפרס. אמנם סצינות מין בוטות יש גם כאן, כמקובל בסרט על מערכת יחסים חד-מינית(הרבה פחות גרפיות מ"בשבחי היום", ובכ"ז) אבל זהו סרט מהודק מאוד, המאייר לנו בשפה קולנועית חדה וברורה פרוטגוניסט, אנטגוניסט, קונפליקט, בום (וכוונתי לסצינת הסיום, כמובן), כשאת התהליך האמיתי בסרט עובר הצופה, התוהה לאורך הסרט באיזו מידה יש לגיבור אפשרות בחירה, ולמה הוא לא משתמש בה(שאלה הנפתרת בצורה נפלאה בסיום). כך צריך להראות סרט קצר!
    ג. הנשכחים: אני כנראה בדעת יחיד כאן, שכן כולם מהללים ומשבחים ומפארים את הסרט הזה. כאחד שטייל בגולן די הרבה וראה אותו בסיטואציות שונות ובמתארי נוף שונים - אני יודע להעריך את יופיו של הסרט. הגולן יפה יותר ככל שמצפינים בו וככל שנכנסים עמוק יותר לתוך החורף, והסרט משתמש בכללים אלה היטב. ואכן אי אפשר שלא לשבח את השפה הויזואלית של הסרט, אבל הרעיון הבסיסי של הסרט כה צפוי ולא מקורי שעבורי כצופה היה הסרט כמו טיול נפלא בגולן - ומסרט אני מצפה ליותר. אמנם, ראוי לשבח את היוצר - דרוזי ממג'דל שאמס - על הבחירה שלו להתמודד עם תחושות האשמה של אחד שניצל מגורל דומה לזה של גיבור הסרט(שגורש מהגולן ב-67') - תחושות המוכרות לי היטב, כדור שני. יש לקוות שמכאן הוא יתפתח עוד, ויהיה יוצר בעל אמירה ונוכחות, אבל הסרט הזה עודנו בוסרי, והיו ראויים ממנו להגיע לשלב הפרסים.
    ד. גלוריה - זה הסרט היחיד משלושת המקומות הראשונים בתחרות הקצרים העצמאיים שראיתי, וביקורתי הקצרה היא כזאת: השוט הראשון עמל רבות כדי לשכנע אותי שמדובר בנפיחה אינטלקטואלית מלאת פוזה ואני השתכנעתי. כ"כ לא התחברתי לסרט הזה, שבאמת קטונתי מלהבין על מה זכה בפרס.
    ה. בבגה הפך להיות זוכה קבוע בפרסי משנה, ואולי יש תחושה שיש קונצנזוס על איכויותיו, מה ששולח שופטים לחפש סרט חדש ומקורי להביע את הערכותיהם כלפיו, משהו שטרם זכה להערכה. ובכן, חשוב לציין שוב: מדובר בסרט משובח, שלא סתם זכה בצל"שים גם בת"א וגם בי-ם.

לצד מקבצי הקצרים, צפיתי בכמה וכמה פיצ'רים, ישראלים בעיקר. להלן התרשמויות סטקטו שלי:

הורה 79' - הזכיר לי את כשלון סרט גמר שנה ב' של טל טביומי, סרטה האחרון כבמאית. מסקנה: לקחת קאסט של נון-אקטורס(וכאן מדובר בלמעלה מ-30 שכאלה!) ולבנות עליו סרט זה אולי אפשרי, אבל זו מיומנות מיוחדת שצריך ללמוד. הורה 79' נכשל בכך, אם כי לעיתים הייתה לי תחושה שהוא יכל להיות פארודיה מוצלחת על עצמו.

פלסטלינה - סרט אולטרה פמיניסטי על עקרת בית בשנת 66' השואפת למצוא עבודה או כל עשיה משמעותית אחרת שתמלא עבורה את השעות המתות הרבות מדי בבית. הבעל איננו רע, אך הוא שם לה מקלות בגלגלים, והסיפור כולו מסופר מנקודת מבטה של ביתם היחידה, ילדה בת דורה של במאית הסרט, וידי בילו. הסרט מצולם נהדר(ומדובר בהישג לא מבוטל, שכן זהו סרט תקופתי), משוחק נפלא(בעיקר ראוי לתשבחות משחקה של הילדה), אולם הוא מתפזר על פני ארועים רבים מדי ויכל להפוך בקלות(ועם עוד הרבה כסף...)לסדרת דרמה טלוויזיונית. ועוד הערה: ריימונד אמסלם זוכה פעמים רבות מדי לגלם אישה נשואה שלא מממשת את עצמה. לי זה מתחיל להרגיש כבזבוז של כשרון, שכן ביכולתה לגלם דמויות גדולות מהחיים, כאלה המתמודדות עם בחירות קשות ומורכבות, ולא רק עם בעלים קשים ובעייתיים. ולסקרנים: בסרט הזה אני נשארתי על רצפת חדר העריכה. בושה!

ההיא שחוזרת הביתה - סרט נפלא, שבצדק קיבל את הפרסים בהם זכה. סצינות סקס בוטות וארוכות, טלי שרון ואלון אבוטבול מפגינים משחק משובח, הצילום והעריכה מעולים, אבל איכשהו הסרט הרגיש לי כלא אומר דבר חדש ומקורי במיוחד. זה שללכת אחרי התשוקה שלך עלול להוביל אותך לגלות סודות אפלים מרגשותיך הכמוסים כלפי משפחתך? - יש לי הרגשה שכבר ראיתי את זה בעבר אצל דניס פוטר ב"לזרוס הקר" אבל אולי אני מדמיין. 

הנוער - הזוכה הגדול של התחרות הישראלית, ובצדק. לא ארחיב על הסרט, כי הוא מעין מניפולציה קולנועית עם מטרה שאפשר להרוס בקלות. רק אומר שכיף לראות במאי שכבר בסרטו הראשון יודע בכל שלב מה הוא עושה. זהו סרט מתח אינטנסיבי מאוד, ולהצליח למתוח אותי זה לא קל במיוחד, ומפני שלא סימפטתי את "פתח תקווה" - סרט הגמר של תום שובל - הופתעתי לגלות עד כמה אני מעריך סרט זה.

יש ילדים זיג זג - סרט הולנדי-בלגי ע"פ ספרו של דוד גרוסמן(שכהרגלו מפציע לרגע בסרט). זהו סרט ילדים משובב לב ונפש, הגם שאיננו משובח במיוחד מבחינה אמנותית. אם יוקרן מסחרית - מומלץ ביותר.

לסיום, אציין שהשנה גם בפיצ'ינג הפיצ'רים הייתה נוכחות לבוגר מעלה: עמיחי גרינברג זכה בצל"ש(מקום רביעי בתחרות) על סרט העוסק בחוקר שואה יהודי דתי המתמודד מול מכחישי שואה, שמגלה עדות חסויה של אימו ניצולת השואה המטילה צל על זהותה - וזהותו - כיהודי, עניין בעל השלכות לכל מערכות חייו, כמובן. בתור דור שני בעצמי, אני מבין היטב את הקושי בהתמודדות עם עבר מלא סימני שאלה, ולכן אני מלא ציפייה לסרט הזה, שאינשאללה יהיה מוכן לפסטיבל י-ם של עוד שנתיים.

להתראות בשנה הבאה!   

תחרות הקצרים של פסטיבל ירושלים

שמחתי להשתחל היום לתחרות האהובה עלי, ואני חושב שמי שהקשיב לדבריה של אליסה ווסטון, מנהלת הפסטיבל, בפתיחת ההקרנה(כמו גם בפתיחת ההקרנה לפני שנה) מבין למה: הקצרים הסטודנטיאליים הם התינוקות שתוך שנה-שנתיים(או מעט יותר...) יהיו לאנשים. ונעבור לתכל'ס:

ראשית כל, במקבץ הראשון היה די ברור ש"בבגה" ו"וזר לא יבין זאת" ברמה אחת מעל לשאר. לכן ארשה לעצמי להתעלם מהם, ולהתייחס דווקא לסרטים העלומים יותר בתחרות. שנית, "וזר לא יבין זאת"(והבנתי שגם "המסע", למרות שלא שמתי לב) הוקרן כשהקול לא מסונכרן עם התמונה - מה שפגם משמעותית בחווית הצפיה, כמו גם הדגיש עבורי - כאחד שכבר צפה בסרט - את האיכות והדיוק שבעריכה של הסרט. אני מקווה שתקלה זו לא תפגם בסיכוייו לזכות באיזשהו פרס.

המקבץ נפתח ב"לזכור ולא לשכוח", סרטו של אסף מכנס שלמיטב הבנתי ביים את הסרט במסגרת לימודי קולנוע בבי"ס לקולנוע בלונדון. עם זאת, אני מניח שכאן הוא מתחרה כסרט עצמאי. ומבחינת התוכן מדובר בסרט ישראלי לכל דבר. הרעיון של הסרט פשוט ונועז - אבל היה מתבקש שמישהו יעשה סרט כזה: תיכוניסטים במסע לפולין, שהמפגש המלחיץ והבלתי נסבל עם הזוועות והמוות(כמו גם המישטור חמור הסבר של הזכרון) מוציא מהם את הצורך לממש תשוקות נעורים.
המשחק בסרט נהדר, הייצוג של התשוקה המתפתחת עדין ומדוייק, אלא שהבמאי לא החליט מה לעשות עם הרעיון: האם לממש את הפוטנציאל הקומי-רומנטי של הסיפור, האם ללכת לכיוון הסאטירי-מתחכם, ואפשר היה גם ללכת לכיוון של דרמת מוסר רצינית שהמסר שלה: החובה שקיבלנו על עצמנו לזכור את המוות מסרסת את החובה להמשיך ולחיות. וכך הסרט מסתיים באופן סתמי למדי, למרות מהלך מסיים מגניב, עת זוג בני הנוער המאוהבים נענשים: "לאושוויץ אתם לא הולכים!" - אני סקרן לדעת מה ירגישו ניצולי אושוויץ כשהם ישמעו את הרפליקה הזאת בהקשר של עונש חינוכי... ובכ"ז, אם לדבר על תרומתו של הסרט לקולנוע הישראלי: סוף סוף ראיתי את דימויי השואה המוכרים לעייפה - הר האפר, א-ל מלא רחמים בבי"ק יהודי בפולין, טקס בתוך תא גזים - כשהם חלק מסצינה עלילתית ומבויימת. כאחד שחי בצילה המקודש של השואה, אני אסיר תודה על כך שמישהו פוצח בתהליך חילון של הדימויים המקודשים. 

"חוטים" ו"פלורסנט" היו שתי יצירות אנימציה שלדעתי המוגבלת בתחום זה לא הגיעו לרמת סרטי האנימציה שהשתתפו בפסטיבל ת"א. שניהם לא הותירו בי חותם מיוחד, למרות ש"חוטים" ניסה לספר סיפור עם עומק על יחסים בין מריונטה למפעיל שלה, אבל איכשהו היוצרים - בוגרי "ספיר" - לא הצליחו לגרום לי לחוש באישיותה של המריונטה, כשלון שאינני מבין מספיק בתחום בכדי להסבירו. "פלורסנט" היה סרט-אווירה נטול עלילה על חווית הניכור האורבנית והשואה שהיא מבשרת. הציורים היו נאים, אבל האמירה הייתה בנאלית ובאין סיפור היה קשה לצלוח את אורכו של הסרט.

"צלליות" היה עוד סרט עצמאי בבימויו של אדם ביזנסקי - יוצר צעיר שאינני מכיר - שעיבד למסך סיפור קצר של אמיר גוטפרוינד שכמובן עוסק בחווית הפוסט-שואה. הסיפור טוב: אמן צלליות בסוף שנות השבעים שנסחף ביצירתיות שלו ומאבד קשר עם המציאות ועם קהלו, עד שבהתפרצות דרמטית לקראת סוף הסרט הוא זורק בפני כולם את סודותיהם האפלים של כולם.
הסרט עשוי היטב, אבל לא מצליח להשתחרר מהסיפור וליצור סיפור קולנועי של ממש, בעיקר בשל התעקשות הבמאי להשתמש בדמות מספר - אחיינו של אמן הצלליות - שכנראה נלקחה מהסיפור המקורי, אך בסרט נותרת חלולה ונטולת משמעות קולנועית, כשבמידה רבה היא משמשת כמחסום הגנה מיותר בינינו לבין אמן הצלליות(מחסום שכנראה נצרך בסיפור המקורי).

הסרט האחרון במקבץ - "המסע" - היה הסרט שהפתיע אותי לטובה. ממסלול התקשורת של אונ' אריאל אינני מצפה ליצירות בעלות איכות כלשהי, לכן הצלחתו של הסרט הזה - בבימויה של זית פקדה - להעביר סיפור ורגש אותנטיים הייתה בעיני הישג, שנשען בעיקר על דרמה פשוטה למדי שלא דורשת מהצופה מאמץ מיוחד, משחק מפתיע באמינותו(השתתפו בסרט מספר רב של שחקנים וניצבים, כולם אתיופים) וצילום יפה של סצינות החוץ. הסרט מתאר פער דורות הנוצר תחת השפעתו של זכרון הטראומה של המסע הרגלי מרובה הקרבנות לא"י. הסרט העלה בי את המחשבה שהמנטליות האתיופית שווה פוטנציאל משחקי גבוה. שווה לבדוק מחשבה זו בעתיד.

ומחר- מחר זה כבר יום חדש.

פסטיבל ירושלים - המלצותי

תיקון: למרות הרוח הטובה והזולה המפעמת בפוסט זה, התברר לי בדיעבד כי כרטיס ההנחה ב-99 ש"ח הוא חופשי-יומי. כלומר, הוא תקף ליום אחד בלבד, ולא כפי שחשבתי וכמשתמע מפוסט זה.
ייאמר לזכותי שיש לי דמיון עשיר...

כבר מספר שבועות שאני מדחיק את פתיחת פסטיבל ירושלים. שוב ושוב מצאתי את עצמי מביט בארנקי הדל, וארנקי הדל מחזיר לי מבט בעיניו העצובות, ומפני שכאן זה מרחב טקסטואלי אאלץ גם לומר את מה שנראה כמובן מאליו וכואב עד כדי כך שאסור לבטאו במילים. אוף, אין ברירה: אם אין קמח - אין תורה.

ובכן, השנה השכילו בהנהלת הפסטיבל להקדים תרופה למכה, וייצרו שני מנגנוני הנחה שמאפשרים גם לרשים ודלים לטעום טעמה של חגיגה קולנועית: המנגנון הראשון אמנם לא רלוונטי עבורי - 4 כרטיסים ב99 ש"ח לסטודנטים. אבל המנגנון השני הומצא במיוחד עבורי: כרטיס חופשי ב99 ש"ח לכניסה חופשית לכל סרטי הבוקר והצהריים עד שעה 16:00 בימים א'-ה'(על בסיס מקום פנוי. אבל מישהו ראה פעם סרט "סולד אאוט" בשעות האלה...?). ובכן, זה נשמע מגביל מאוד, אבל יש לא מעט פנינים שאפשר לראות בשעות הללו(כולל כל הפיצ'רים בתחרות הישראלית):

יום א
בשעה 15:15 יוקרן "הנוער" - סרטו המדובר של תום שובל. ואם אין לכם מושג מיהו ומהו - אז מדובר בפיצ'ר הראשון של בוגר טרי למדי של "סם שפיגל" שזכה להערכה כבר עם סרט הגמר שלו "פתח תקווה" וממעט ההתרשמויות שכבר נתפרסמו ע"י מי שכבר צפו בסרט זה - עושה רושם שהפיצ'ר מקיים את ההבטחה שהובטחה בסרט הגמר.
אני, אגב, מתכנן לצפות גם ב12:30 ב"נערות ליווי", זוכה פרס הביקורת בפסטיבל טורונטו, וסרט שמוגדר כמותחן פרנויה פוליטית - ז'אנר אהוב עלי במיוחד, בעיקר בקטע של הפרנויה. ובתור מותחן פרנויה פוליטית תוצרת סקנדינביה המוח האסוציאטיבי שלי ישר זועק "מילניום"! ואני סקרן לדעת האם האנשים הדכאוניים מהצפון פשוט טובים בפרנויות ללא תלות במדיום (בתוכניה מובטח תרגום לעברית).
במקביל, בשעה 13:30 יוקרן "ערבאני", למיטב ידיעתי הפיצ'ר הראשון של בוגר מכללת תל-חי, שמתרחש כולו בתוככי העדה הדרוזית. עדי עדואן, הבמאי, דרוזי כמובן, ועשה כבר יותר מדבר או שניים בתחום(יש ויקי!), אבל בכל מקרה מדובר מבחינתי בג'וקר, כי אינני יודע כלום על איכויותיו הקולנועיות(אבל אם תבדקו, תגלו שבצוות שלו יש כמה וכמה שמות מוכרים ושווים).

יום ב
בשעה 12:45 ניתן לצפות ב"פנתר לבן", פיצ'ר ישראלי נוסף, שיש סביבו באז חיובי מאוד בשבועות האחרונים. מדובר בסרט חניכה וסרט אגרוף, כך שמי שהשילוב הזה מדבר אליו וודאי יהנה. אישית לא ממש שמעתי את שמו של הבמאי עד לאחרונה, למרות שהוא כבר עובד לא מעט שנים בתעשיה, בעיקר בטריטוריה של קולנוע חברתי-פריפריאלי.
ב14:45 תתקיימנה שתי הקרנות מעניינות: "וטרנים", סרט תיעודי מתבקש על המוני גיבורי הצבא האדום המצויים בארצנו כשהם מוטלים זנוחים בשיכונים של "רוסים" אי שם בעיירות פיתוח נידחות. ולמי שלא יודע: מדובר בעדים(כמעט אחרונים, כמובן) לאחד העימותים הצבאיים הקשים, האכזריים והעקובים מדם בהסטוריה האנושית: העימות בין הצבא האדום לוורמאכט הנאצי, או מה שנודע אז בשם הקוד המאיים(בעיקר עבור החיילים הגרמנים, שהעדיפו להילחם מול האנגלים והאמריקאים ה"חלביים") "החזית המזרחית". 
ההקרנה הנוספת היא המקבץ הראשון של סרטים קצרים המתחרים בפסטיבל, שתכלול את "בבגה" שכבר כתבתי עליו ואת "וזר לא יבין זאת" - הנציג הבודד של "מעלה"(וכשאצבעותי תסיימנה להקליד פוסט זה אני אשוב להחזיק אותן). את שאר סרטי המקבץ אינני מכיר, אבל סטטיסטית בטוח שיהיה שם לפחות עוד סרט מעניין אחד.

יום שלישי
ברבע לעשר בבוקר יוקרן "הצד השלישי של המטבע" - יצירתו של כריס מארקר אודות... ישראל!!! חובב הסטוריה ונוסטלגיה שכמוני לא יחמיץ סרט זה, שנעשה ב 1960, אבל מעבר לכך מעניינת נקודת מבטו של יוצר ואינטלקטואל חשוב על החברה הישראלית המתהווה, ולראות עד כמה ניתוחיו עומדים במבחן הזמן.
למי שלא אכפת להפסיד את הסרט הזה, אפשר גם להיכנס בעשר ל"גאבה", הסרט שחשף את מחמלבאף לקהל הישראלי לפני... וואוו, זה היה ממש מזמן, מעל 15 שנה. וב11:45 מתחרה נוסף בתחרות הישראלית: "הורה 79" של אלי כהן("שתי אצבעות מצידון", "הקיץ של אביה")בהשתתפות גילה אלמגור, נתן דטנר ויוסי גרבר(איזה קאסט... אם כי כהן התקבע בתודעתי כבמאי מיושן וקשה לי להאמין שהסרט הזה יפתיע בתחרות ויקח איזשהו פרס).
ב13:45 המקבץ השני של סרטים קצרים(ראיתי רק את "אבא שלי ציפור" - קומדיה סם שפיגלית מאוד לא טיפוסית, שאני קראתי אותה כפארודיה על סרטי סם שפיגל. אגב, "אבא שלי ציפור" הוא כפשוטו: אביו של גיבור הסרט - שהוא גם המספר - הוא ציפור. תזרמו עם זה!) וב14:45 "לוויתן" - תיעודי על חייהם של דייגים שעושה רושם שיכול להרגיע כמו לעמוד עם חכה מול הגלים ולעניין כמו סיור במוזיאון(אין תרגום, אבל לדעתי זה לא קריטי לסרט הזה).

יום רביעי
משכימי הקום יזכו לצפות בתשע וחצי ב"המטורף של היטלר" - סרט מוקדם למדי של דגלס סירק (זוהר תכעס אם תדע שמישהו שאל "מי זה") אך ללא תרגום לעברית אני מוותר. ב11:30 יוקרן "ההיא שחוזרת הביתה" - פיצ'ר הבכורה של מיה דרייפוס בוגרת החוג באונ' ת"א(סרט הגמר שלה היה "ביקור חולים" הנהדר) אודות צעירה בת 33 המחפשת את עצמה ומתאהבת על הדרך במנהל תיכון נשוי בן חמישים. הסיפור הקלישאתי לא מבטיח מי יודע כמה, אבל צפיתי במיה מציגה את הסרט בפיצ'ינג של הפסטיבל לפני שנה והגמגום וחוסר הבטחון שלה הותירו בי רושם שהיא כנראה התאבדה על האמת שלה בסרט הזה, ויחד עם הכשרון המוכח שלה זה מבטיח טובות.
באחת וחצי - מקבץ הקצרים השלישי והאחרון(כולל "בשבחי היום" הפרובוקטיבי שזכה בפסטיבל ת"א וגם אליו כבר התייחסתי) ובשתיים וחצי: "מסוגפות" - מותחן טלוויזיוני יפני שהוגדר כבר כיצירת מופת היצ'קוקיאנית, מה שמאוד מסקרן אותי. עם זאת, היצירה ארוכה מאוד(280 דקות) ולחלק השני תיאלצו כבר לרכוש כרטיס בנפרד(כי הוא אחרי ארבע...).
התרגום הוא לאנגלית בלבד.

יום חמישי
בעשר וחצי עוד סרט מחמלבאפי ידוע - ליקוי חמה בקנדהאר, וב12 "פלסטלינה" ישלים לכם את כל משתתפי תחרות הפיצ'רים הישראלים. כמו ב"רסיסי אהבה" מלפני שנה, גם כאן ריימונד אמסלם ויחזקאל לזרוב מציגים זוגיות ירושלמית בשנות ה-60, וחדי העין יבחינו גם בי חולף בפריים בסצינה ליד דוכן העיתונים(בתנאי שלא נשארתי על רצפת חדר העריכה...). וידי בילו, הבמאית, הייתה אחת מצמד הבמאיות של "קרוב לבית" הנפלא, מה שמעורר אצלי ציפיות לקבל גם כאן סרט קטן, צנוע, אבל אמיתי ומרגש.

עד כאן המלצותי הסובייקטיביות בעליל, ואם ידכם אינה משגת אפילו את מאה השקלים לכרטיס החופשי הנ"ל - אתם מוזמנים לקפוץ מחר למשכנות שאננים, שם בין עשר לאחת ייערך הפיצ'ינג המסורתי בו תיחשפו לפני כולם לסרטים שידברו עליהם בשנה הבאה(ועוד כמה סרטים שידברו עליהם פחות) או בעוד שנתיים(ולפעמים יותר. אתם יודעים איך זה...), ויש גם את "קולנוע לאור ירח" במתחם "התחנה הישנה" החדש והמגניב(שם גם יהיה מפוצץ אנשים).

ולמי שיש בעיה עם הנאה מסרטים בתשעת הימים - זיכרו, זה פסטיבל קולנוע איכותי. וקולנוע איכותי, כידוע....
אז שיהיה סבל מענג!

גבר מבוגר ונשוי, אישה צעירה... מה רע?

לפני כמה שנים, בשעה שעבדתי בבועה הפמיניסטית "מעלה", נחשפתי למקרה מטריד בו מרצה קיים פגישות אישיות עם סטודנטיות, כשתוכן השיחות איתן גלש למקומות... אתם יודעים. מטבע הדברים, כל הסטודנטיות שהתלוננו בפני על כך(ומדובר בשתיים-שלוש למיטב זכרוני. אני מאמין שהיו גם כאלה שהתלוננו שלא בפני) היו פגועות מכך, אך בדיעבד ידוע לי גם על כאלה שהבינו אותו. "הוא אדם רגיש", "אם אני נהנית מהשיחה איתו אז מה רע בזה?" וכיו"ב משפטים השופטים אותו לחיוב הגיעו לאוזני, ובכ"ז- הייתי מובך. מה אדם נשוי ומבוגר יחסית מחפש אצל בנות עשרים פלוס רווקות דתיות ותמימות(כך הן הצטיירו בעיני באותו זמן)? ומה עלי לעשות בסיטואציה מעין זו?

למרות שהבנתי לחלוטין מה יחפש גבר כזה אצל בחורות צעירות ברמת הפנטזיה, בכ"ז העניין של לעשות מעשה בכיוון זה נראה לי לא מקובל. אבל המרצה הנ"ל באמת לא הבין מה לא בסדר. הפרשה נפתרה בלי קשר אלי, ורק בשלב מאוחר יותר בחיי הצלחתי להבין שקיימת תפיסה הנחשבת ללגיטימית ולפיה מימוש המיניות כחלק מהמימוש העצמי מחייב גם ריבוי בנות זוג מגוונים שונים - כולל גם מגילאים שונים, וכמובן - הכל מתוך כבוד והסכמה הדדית. עם השנים גם למדתי מה בעייתי בגישה זו, ואני מדבר על סוגיית האחריות הרגשית. ומכיוון ומדובר בסוגייה מורכבת ורגישה, אצטרך להסביר למה אני מתכוון.

כפולני מדופלם וכדור שני מנוסה אני נוהג לחוש עצמי אחראי לכל צרות העולם ונשותיהן. עם הזמן התחלתי לחטוף ביקורות על כך, מה שאילץ אותי לברר היכן עובר הגבול בין פולניות יתר לבין לקיחת אחריות מתבקשת על מעשיך. אחד השטחים האפורים הידועים ביותר הוא הקשר הזוגי. ישנם שני אחראים לכל קשר זוגי, זה ברור, אבל מנסיון אישי אני יכול לומר שלעיתים קרובות מדי יש צד אחראי יותר וצד אחראי פחות... כשצד מסויים מתרגל לכך שהצד השני מאפשר לו לנהוג בחוסר אחריות, זה עלול לגלוש למחוזות מגעילים, בהם הצד חסר האחריות ממש מתעלל רגשית בצד האחראי(ונדמה לי שאני הייתי כבר בשני הצדדים). כמובן, אי אפשר לפטור את הצד האחראי מכך שהוא לא שם גבולות לצד השני כשהיה צריך. אבל זה לא אומר שהצד חסר האחריות הוא באמת "לא אחראי למעשיו". 

ואם עד עכשיו אמרתי דברים המובנים מאליהם לחלקכם- זכרו שיש סביבכם גם אנשים תמימים, ממש כמו שאני הייתי פעם... אבל אני מגיע כאן לסוגיה החשובה של "זוגיות לא מאוזנת". 

הבה ניקח לדוגמא גבר שחייו מאוזנים: יש לו אישה, ילדים, קריירה... הכל יציב. ויש לו המון אחריות. האמינו לי, זה מתסכל מאוד לגבר כזה לראות צעירים פנויים שיכולים לנדוד ממוסד לימודים אחד לשני, מעיר לעיר ו...כן, גם מבחורה לבחורה - והכל בחופשיות של איש צעיר המחפש את עצמו ומקבל לגיטימציה חברתית לכך. זה מתסכל, כי דווקא אדם עם המון אחריות על הכתפיים זקוק גם הוא לחוויות של חוסר אחריות. ומכאן,הדרך לרומנים עם צעירות קצרה למדי.

הבעיה מתחילה בכך שאישה צעירה מדי הופכת לצד האחראי בזוגיות אליה נמשכה מלכתחילה בגלל שראתה בגבר המבוגר - שאולי אפילו יש לו סמכות עליה - מישהו אחראי שניתן להישען עליו. הבעיה ממשיכה במקרים בהם צעירות לא בשלות מספיק "זוכות" להבשיל במהירות רבה מדי שמותירה בהן חותם טראומטי. הבעיה נגמרת, כידוע, בגברים שמצפון עבורם הוא רק אופציה לא מחייבת. בכל מקרה, קיימים מקרים חריגים בהם קשר כזה הופך לקשר בר-קיימא. זה בדרך-כלל קשור לאישה צעירה הבשלה מספיק וחזקה מספיק לשאת על כתפיה קשר לא מאוזן עם גבר המבוגר ממנה, מנוסה ממנה, בעל סמכות יותר ממנה וכיו"ב. אך בדרך כלל מדובר בקשרים המסתיימים בתוצאות עגומות  - ממפח נפש ועד מעשים פליליים. וכמובן, בדרך כלל הנשים הן הצד הנפגע מן העניין.

במהלך השנים נחשפתי להמון מקרים שכאלה. האלוף שאהב ללטף את הבטן של הפקלשיות שלו, המח"ט הנשוי(כיום אלוף) שבכל בסיס בו שירת הייתה לו מאהבת חדשה(לא תמיד חיילת,אגב), הרב שקיים קשרים בעייתיים עם נשים צעירות, הרופא ששלח ידיים למזכירה החרדית הנשואה מבית החולים בו עבד בשעה שהפכה למטופלת שלו ובא אליה לביקור בית ועוד ועוד ועוד. השאלה הנשאלת היא מהו האידיאל? מה יעשה גבר הזקוק לחוויה של חוסר אחראיות, ריגוש, הרפתקה?

ובכן, אני מניח שתסכימו איתי שיש חוסר יצירתיות בוטה בהתנהגות החוזרת על עצמה שוב ושוב ושוב אצל כ"כ הרבה גברים. עם מעט יצירתיות כל זוג יכול למצוא מרחבים לא מבוטלים של הרפתקה וריגוש חסרי אחריות. אך לשם כך הקשר צריך להיות מאוזן: שפעם האיש מעניק לאישה בטחון לנדוד למרחבי חוסר האחריות, ופעם האישה מעניקה לאיש את אותה החוויה. וכמובן, לא מדובר דווקא בריגושים מיניים, אבל גם. וכדי להגיע לאיזון שכזה, על הקשר לכלול מידה רבה של אמון. ונדמה לי שאמון הוא אחד הדברים יקרי המציאות ביותר בדורנו(ומתישהו צריך לכתוב על זה פוסט...).

אבל השאלה הקשה היא למה לא, בעצם? כלומר, מה הבעיה בכך ששני אנשים בגירים מקיימים קשר - בעייתי, אמנם - אך מתוך הסכמה הדדית? על שאלה זו על כל אחד לענות לעצמו. יש אנשים המעדיפים למצוא תשובות בדרך הקשה ביותר האפשרית, לעיתים תוך גרימת נזק לעצמם, וכל עוד זה מבחירה - למתבונן מן הצד אין מה לעשות. וכמעט תמיד יש נזק לשני הצדדים. אין צורך להסביר, נדמה לי, מדוע אישה יכולה להיות ניזוקה מקשר עם גבר מבוגר ונשוי, אך הנזק לגבר טעון הסבר: 

לכל אדם יכולת לשאת משקעים רגשיים שגדלה ומצטמצמת בהתאם לחוויות החיים. אחד מן הדברים שדורשים מאיתנו הכי הרבה בתחום זה הוא גידול ילדים. אתה לעולם ועד תישאר ההורה(גם אם ניתקת לחלוטין קשר מילדיך) ולעולם תחוש אחראי במידת מה למה שקורה להם - לטוב ולמוטב. כשאתה נושא באמתחתך זכרונות מחוויה בה ברחת מאחריות(ואין דומה בריחה מאחריות כאיש צעיר ופוחז לבריחה דומה כאדם בוגר ובעל משפחה) זה נעשה קשה יותר לשאת את המורכבות של המטענים הרגשיים שילדיך מותירים בך. הכאב שחשה אישה צעירה שזנחת לשווא ירפד את תת המודע שלך בשעה שהאישה הצעירה שהיא בתך תתמודד עם סוגיות מורכבות בחייה. ואין מה לעשות נגד זה, כך עובדת הנפש האנושית.

וכמובן, כל אחד מוזמן להשלות את עצמו ולומר: לי זה לא יקרה. אני גבר-גבר, ואני יכול לכבוש עוד ועוד נשים, וזה לא יזיז לי. בחברה שלנו אפילו מצויה בשפע הערצה לגברים שכאלה. ו...כן, כגבר אני מודה שיש משהו מעורר קנאה בגבר בעל בטחון עצמי עצום שכזה שעושה מה שבא לו בלי לתת חשבון. מצד שני, תסתכלו על הנשים ו/או הילדים של גברים שכאלה ותבינו שתמיד יש מי שמשלם מחיר. ואם אתה לא משלם - מישהו אחר כנראה משלם בשבילך.

אני, אגב,(ומן הסתם לא רק אני) מסיים כל תפילה כמעט בפסוק הזה:
"ועד זקנה אני הוא, ועד שיבה אני אסבול, אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול ואמלט" (הפרוש שלי ל"ואמלט": אמלט את ילדי מן הצורך לחוש אחריות למעשי שלי ולגורלי).

רשמים מפסטיבל ת"א לסרטי סטודנטים

היכולת להאמין לעצמך היא מן הדברים שאנשים לא יודעים להעריך עד שהם אובדים.
בזמן עבודתי ב"מעלה" איבדתי יכולת זו. אחד מן הדברים הראשונים שחשבתי לבדוק לאחר עזיבתי, הוא עד כמה אני אוהב קולנוע. מכיוון שאין לי קושי להתנתק מדברים שאני אוהב, אז לא יכלתי להסתפק בסתם ניתוק. לכן, את מערכת יחסי עם הקולנוע בשנה האחרונה לא אוכל לתאר - מדובר במניפולציה מורכבת מאוד, אבל נדמה לי שעכשיו אני כבר משוכנע שאני באמת ובתמים אוהב סרטים ותם זמנה של המניפולציה העצמית. 

בשבוע שעבר נכחתי - לראשונה - בפסטיבל הסטודנטים של ת"א. נהניתי מאוד. לראות עוד ועוד סרטים קצרים מספק לי בריחה נאה מן המציאות תוך קבלת זווית ראיה מעניינת על הקולנוע הישראלי שמתפתח כאן. סרטי הסטודנטים של היום נתפסים אצלי כמטרימים את הקולנוע הישראלי של מחר. והתוספת החדשה לפסטיבל של סרטים ישראליים קצרים לא-סטודנטיאליים נתבררה כמבורכת.

ואם ישנה בשורה משמעותית מן הפסטיבל הזה, הייתי אומר שזו האנימציה. כן, אנחנו בדרכנו להפוך לאימפריית אנימציה. שמונה סרטי אנימציה קצרים התחרו בפסטיבל מהם צפיתי בחמישה, מתוכם 3 מצויינים, אחד תרגיל נאה ואחד...פרח מזכרוני, וזה אולי אומר עליו משהו ואולי לא. בנוסף, מסלול האנימציה של בצלאל זכה לתרום תרגילי שנה ב שהוקרנו בצמדים בצמוד למקבצי סרטי הסטודנטים - אחד לפני ואחד אחרי. גם הם, רובם, לא ביישו את הפירמה. ושימו לב למוסדות ששלחו מתחרים: מוסררה, בצלאל, ספיר, תל-חי ושנקר. אמנם ספיר בולטים כבר שנים בתחום התיעודי(ופה ושם גם בעלילתי, כך שמעתי), אבל בגדול מדובר כאן בתחרות של הדרג השני של המוסדות ללימודי קולנוע בארץ(למעשה, שנקר ומוסררה בכלל לא מלמדים קולנוע וגם המסלול של בצלאל שונה מן המסלולים הקלאסיים). והתוצאות מעידות על כך שיש עתיד, והוא מעבר לפינה.

אני אהבתי בעיקר את "מדברים על שמשון" של נדב אמבון מ"בצלאל". בטכניקה המחקה את ואלס עם באשיר מוצג לנו סרט מוקומנטרי המציג לנו נקודות מבט אלטרנטיביות - והומוריסטיות - על שמשון באמצעותן מוצב סימן שאלה ענק מעל המושג "גבורה" ונקודות העגינה ההופכות אותו לערך נחשב כל כך בחברה האנושית. מבריק. אבל את הפרס הראשון קטף - כמובן - "בפה פעור ובאזניים עצומות" של תום מדר ואם-לי נוי מ"ספיר". זהו סרט סטופ-מושן(עם נגיעות של אנימציה קלאסית) פשוט גאוני, כמעט ללא רפליקות, על חווית הבדידות והניכור של אישה הנראית זקנה ומכוערת אך כנראה היא עדיין צעירה למדי בגיל, ואשר את הפתרון לגעגועיה למגע אנושי ורגשי היא מוצאת - לאחר תהליך, כמובן - בחור בקיר ההופך את סלונה לקמרה אובסקורה בה רואים סרט הפוך על מה שקורה מעבר לקיר, מה שבעצם יכול להיחשב לערוץ ריאליטי לכל דבר(רק בלי בימוי). ואי אפשר לשכוח את הדג שלה, שהוא באופיו ובמראו כלב נטול רגליים(המצויר באנימציה קלאסית), במעין אמירה נועזת על מה הם כלבים לאנשים הבודדים.

בתחום הדוקומנטרי נרשמה אכזבה, וניכר כי לתחרות זו, חוץ משני סרטי "מעלה", לא נשלחו תותחים כבדים(שכנראה כולם השתתפו כבר בדוקאביב, אם כי זה לא מנע מ"כתמים לבנים" - שזכה בפרס השני בדוקאביב - להשתתף כאן בתחרות). לכן באופן צפוי למדי זכו שני הסרטים הללו בפרסים, "רחוב ההסתדרות" הגאוני בפרס הראשון, ו"כתמים לבנים"  - עשיה דוקומנטרית קלאסית במיטבה - בפרס ההפצה(פרס שלא ברור לי מה טיבו). כמובן, מיותר לציין, אך מתן פנקס ואיתי נצר - במאי שני סרטים אלה - הם ידידים קרובים שלי מזמן עבודתי ב"מעלה".

התחום המרכזי עבורי היה מאז ומתמיד הקולנוע העלילתי. בפסטיבל הזה השתתפו 26 סרטי סטודנטים עלילתיים שאת מחציתם ראיתי. עם זאת, למעט החוג לקולנוע של אונ' ת"א - שיוצג בידי חמישה סרטים מהם ראיתי רק אחד("מקליד") - הייתי אומר שהחצי שראיתי היה קרוב לוודאי מדגם מייצג של הסרטים היותר טובים בתחרות. ועדיין, על רקע ההצלחה של הקולנוע העלילתי הישראלי בשנים האחרונות, הציפיות שלי היו גבוהות מאוד, גבוהות מדי. אף סרט לא הותיר עלי חותם של ממש, וכל סרט שזכה לפרסים זכה אצלי לתגובה של "כן,אבל..." במקרה הטוב.

בפרס הראשון זכה "בשבחי היום" של אורן אדף מ"סם שפיגל", בו צפיתי בהקרנת סרטי הגמר של המחזור שלו, הקרנה שאולי עשתה רע לחווית הצפיה שלי בסרט שלו, בהיות חלק גדול מדי מן הסרטים עוסק במין ובמיניות ובהשפעתם על מערכות היחסים הרגשיות בחיינו. אני חשתי בסרט תשוקה אדירה מצד הגיבור לממש את מיניותו לצד געגוע גדול למדי - אך לא חורג במימדיו מגעגועיהם של אנשים רבים מאוד בגילאי עשרים פלוס החווים נתק מסויים ממשפחתם - לחידוש הקשר הרגשי עם משפחתו - קשר שככל הנראה ניזוק קשות מנטייתו להימשך לגברים(ואני חייב לציין שלא זכור לי רמז כלשהו בסרט לכיוון זה, למעט שמירת השבת של אם הגיבור). ובעוד את תשוקתו המינית הוא זוכה לממש (אוהו, ועוד איך זוכה) הרי שגעגועיו למשפחתו זוכים לרגע אחד קטן מדי. אולי פספסתי משהו בסרט הזה, אך הוא אכזב אותי בכך שבאיזון בין תשוקה - שמסמלת עבורי את הרגעי והחולף - לעומת מערכות יחסים רגשיות - שעבורי מסמלות את המושקע, הנבנה והמתמשך - הוא נוטה בצורה בוטה למדי לעבר התשוקה. עבורי זו גישה קולנועית פשטנית מדי, אך שוב: אולי פספסתי משהו בסרט.

גם "בבגה" - אשר זכה בפרס המבקרים - הוא של בוגרת "סם שפיגל" - גן דה לנגה. סרט זה הינו סרט אגדה חריג במחוזותינו, וכבר מדברים בו רבות. עם זאת, הסרט (בו לא נאמרת אף מילה של ממש), אשר מתבסס על בימוי מצלמה בלבד(בימוי המייצר שפה מפוארת, יש להודות), ומתמקד בעובר על נפשה של המכשפה העומדת במרכזו, הותיר אותי מעט מאוכזב מכך שמסיכת הסיליקון הפכה את פני השחקנית הראשית למשטח סטטי ממנו מציצות עיניה, בעוד אני בסרטים מרגיש תמיד צורך "לגעת" בפניהם של הגיבורים, ולזהות שם תנודות קלות בלחיים, בגבות, במצח, ובכך להעריך במדוייק את איכות המשחק - הנאה שכאן נמנעה ממני.

משאר הסרטים לא היה סרט שהרשים אותי במיוחד, ואל שני נציגי "מעלה" - "וזר לא יבין זאת"(שזכה בצל"ש מהמבקרים) ו"סיפור על גשם"(שהשתתפתי בהפקתו) - קשה לי להתייחס במסגרת תחרותית, בגלל אהבתי אותם שקשורה גם להשפעתי הישירה והעקיפה על יצירתם במסגרת עבודתי כמזכיר "מעלה".

ולסיום אתייחס בכמה מילים לתחרות הסרט העצמאי הקצר - תחרות חדשה, הבאה לתת לסרטים קצרים את מקומם הראוי מול הפיצ'רים הזוכים בדרך כלל למלוא תשומת הלב. בתחרות זו ראיתי 4 מתוך עשרת המתחרים, ולשמחתי צפיתי ב"ברוכים הבאים ו... משתתפים בצערכם" של ליאוניד פרודובסקי(שאהבתי את הפיצ'ר שלו, "חמש שעות מפריז"), הסרט שזכה בפרס הראשון, ובצדק רב. זה מן הסתם היה הסרט הישראלי הטוב ביותר שהוקרן בפסטיבל, הוא סרט נגיש לכל קהל (שמסוגל להתמודד עם סרט מוקומנטרי, וזה חסם אפשרי בפני חלק מן הקהל החרדי, למשל), הממשיך מסורת מפוארת(או סתם עשירה, הכל בעיני המתבונן) של קומדיות ישראליות העוסקות בעולים חדשים ובבירוקרטיה. ומכיוון שזה בעיני סרט חובה - לא ארחיב עליו את הדיבור, אלא צפו ותצחקו בעצמכם.

הייאוש הגדול/ שיר

הייאוש הגדול קורא לי לבוא.

מפזר רמזים משם ומפה.

שולח מבטים, מלכסן אישונים,

מחייך לי, שרק לא אפחד.

הרצפה זרועת סוכריות מציצה

לאן שאלך האושר כבר שם

מחכה לי, שרק אלמד את הצעד

שרק לא אהסס ואבוא כבר, מיד!

הייאוש הגדול מביט בי, מחייך,

מנחם, מסכים לי לעמוד, מפוחד,

שולח בי חיצי רעל מדגדגים

ואני רק צוחק, וכי איך לא אצחק?

מסביב ערפל ואור יקרות 

וקפאון מבלבל שם את כל הצורות

ואני מסוחרר מתגלגל ולפתע

נוצרות שם דמעות.

הייאוש הגדול מחפש אותי שם

מחפש אותי כאן

ואני בכל מקום

ולאן שלא אלך אני מוצא אותי - 

בים, ביבשה ובבית הקברות.

רק לנוח אני מבקש, רק לשים את הראש

עלי גפן פוריה, רק לעצום את עיני,

להניח למחשבות,

ולתת לגוף שלמד יותר מדי 

לעצור.

הייאוש הוא גדול

והרווח קטן

ואני משתחל בו בקושי רב

קריר ונעים שם, 

אפלולי, אף מסריח מעט.

וסופי המקום, ומשמעותי להחריד,

וכשחושבים על זה מוצאים אותו אפילו מפחיד

ומתעוררים משינה, עטופים בזיעה,

קרה,

קרה.

או שלא קרה?

צרות עם ההורים

כבר זמן רב אני מפנטז לעשות מה שכל עיתון המכבד את עצמו נוהג לעשות: לפרסם כותרת הפוכה לתוכן. אז כן, לא היו לי צרות עם ההורים. באופן שהפתיע אותי לחלוטין, לא מצאתי את שדות המוקשים הרגשיים בהם הייתי אמור להיתקל משהחלטתי לטוס לברלין. "מה בדיוק הולך להיות שם?" שאלתי את המנצחת והמנהלת האמנותית שלנו, נורית, אך גם עבורה הנסיעה לפסטיבל לבנדובסקי הייתה בגדר חידה. ואם היא, יהודיה ילידת שוויץ הדוברת גרמנית שוטפת, לא ממש פענחה על ולמה מתארגן לו זו השנה השניה פסטיבל מקהלות המתמחות במזמורי תפילה יהודיים מהמאה ה-19 דווקא בברלין - ובכן, כנראה שאין ברירה ונצטרך לגלות לבד.

על המלאכה עצמה אין טעם להרחיב. לשיר אנחנו יודעים. הנסיעה לפסטיבל הוסיפה לכולם מוטיבציה, והרפרטואר בו הושם דגש על לבנדובסקי - המלחין היהודי הגרמני הנחשב למנטור של המקהלה שלנו - כמובן שלא הזיק. עם חלק ניכר מן השירים כבר הופענו בעבר, והיינו צריכים רק להשתפשף בהם, אך חלק היו חדשים לחלוטין. אותי הטריד בעיקר הלחן המורכב של נאומבורג ל"לכה דודי", לחן שבשיאו אילץ אותי שוב ושוב לפלצט עצמי לדעת. אבל סמכתי על עצמי שעד להופעה כבר אשתפשף בו די והותר. חוץ מזה - נורית, פדנטית מושבעת, הצליחה להחדיר בנו מספיק בטחון מקצועי כדי שנפשנו לא תוטרד יתר על המידה בהפרעות חרדה למיניהן המאפיינות אנשים המתעתדים להופיע בפני מאות אנשים.

הדבר היחיד שטרד את מנוחתי לפני הטיסה היה הקור. שוב ושוב בדקתי את התחזית, ושוב ושוב ראיתי את יום ראשון, היום שבין שתי ההופעות שלנו, כשמעליו מתנוססות הספרות -6--9. בסופו של דבר, אין לי מושג איך מרגישים בקור כזה. אבל המזוודה שלי מלאה כל טוב - סוודרים, צעיף, כובע צמר, כפפות, מעיל, וגולת הכותרת: בגדים טרמיים שנקנו במיוחד.

בטיסה לברלין ישבתי ליד החלון, ולשווא חיפשתי סימני דרך - הלילה והעננים אפשרו לי לכל היותר למצוא סופות ברקים יפהפיות, וכמובן גם לראות שהירח נראה בדיוק אותו דבר מגובה של עשרה ק"מ.
הדבר המעניין היחיד בטיסה היו השיחות עם חברי המקהלה, דרכן גיליתי שבניגוד אלי, לכמה מהם הנסיעה יצרה קונפליקט לא פשוט עם ההורים, חלקם כלל לא היו בשואה. ורק הבהרה קטנה: אני בין הצעירים במקהלה. כך שמדובר על הורים קשישים שעבורם זה לא פשוט כלל שביתם בת החמישים(וזו סתם דוגמא) תיסע לברלין. לי יש דעה מוצקה בעניין: אין כללים. וככל שהאדם קרוב יותר ברקעו לשואה, כך יש עוד פחות כללים. כל יהודי ספג את השואה לדמו ברמה כזאת או אחרת, ומדובר בהשפעה הדומה להשפעת קרינה רדיואקטיבית(הדימוי הזה איננו שלי - הוא של פסיכולוגית כלשהי שחקרה את השפעת השואה על בני הדור השני) הגורמת נזקים מסוגים שונים לטווח ארוך. נסיעה לגרמניה יכולה להיות חוויה טיפולית, אך יכולה להיות - אולי - גם חוויה מזיקה. ושכל אחד יעשה את החשבון שלו. עבורי, בתור אחד שחונך על ברכי התפיסה שאת השואה עשו בני אדם, היה חשוב לבקר בלב המאפליה ולפרק את בירת גרמניה הנאצית לפרטים טכניים קטנים ומעצבנים.

ובכן, הפרט הקטן והמעצבן הראשון בו נתקלתי כשנחתנו בשונפלד - נמל התעופה הבינלאומי של ברלין - היה הקור. בירושלים היו קוראים לזה "קור של שלג" - שהרי לא היה שלג(עדיין...) - אבל בברלין הקור הזה היה בנאלי לחלוטין.

המשך יבוא...

לקראון פלזה בעלים יהודיים, שיש להם שת"פ עם עסק לקייטרינג כשר למהדרין. לכל הקומה הראשונה יש מפתחות שבת. אז היו לנו חיים קלים יחסית...והבהרה: השחר עלה בברלין בעשרה בטבת ב6:22. כך שלאכול ארוחת בוקר בשש בבוקר היה הגיוני לחלוטין...