יום שני, 8 ביולי 2013

תחרות הקצרים של פסטיבל ירושלים

שמחתי להשתחל היום לתחרות האהובה עלי, ואני חושב שמי שהקשיב לדבריה של אליסה ווסטון, מנהלת הפסטיבל, בפתיחת ההקרנה(כמו גם בפתיחת ההקרנה לפני שנה) מבין למה: הקצרים הסטודנטיאליים הם התינוקות שתוך שנה-שנתיים(או מעט יותר...) יהיו לאנשים. ונעבור לתכל'ס:

ראשית כל, במקבץ הראשון היה די ברור ש"בבגה" ו"וזר לא יבין זאת" ברמה אחת מעל לשאר. לכן ארשה לעצמי להתעלם מהם, ולהתייחס דווקא לסרטים העלומים יותר בתחרות. שנית, "וזר לא יבין זאת"(והבנתי שגם "המסע", למרות שלא שמתי לב) הוקרן כשהקול לא מסונכרן עם התמונה - מה שפגם משמעותית בחווית הצפיה, כמו גם הדגיש עבורי - כאחד שכבר צפה בסרט - את האיכות והדיוק שבעריכה של הסרט. אני מקווה שתקלה זו לא תפגם בסיכוייו לזכות באיזשהו פרס.

המקבץ נפתח ב"לזכור ולא לשכוח", סרטו של אסף מכנס שלמיטב הבנתי ביים את הסרט במסגרת לימודי קולנוע בבי"ס לקולנוע בלונדון. עם זאת, אני מניח שכאן הוא מתחרה כסרט עצמאי. ומבחינת התוכן מדובר בסרט ישראלי לכל דבר. הרעיון של הסרט פשוט ונועז - אבל היה מתבקש שמישהו יעשה סרט כזה: תיכוניסטים במסע לפולין, שהמפגש המלחיץ והבלתי נסבל עם הזוועות והמוות(כמו גם המישטור חמור הסבר של הזכרון) מוציא מהם את הצורך לממש תשוקות נעורים.
המשחק בסרט נהדר, הייצוג של התשוקה המתפתחת עדין ומדוייק, אלא שהבמאי לא החליט מה לעשות עם הרעיון: האם לממש את הפוטנציאל הקומי-רומנטי של הסיפור, האם ללכת לכיוון הסאטירי-מתחכם, ואפשר היה גם ללכת לכיוון של דרמת מוסר רצינית שהמסר שלה: החובה שקיבלנו על עצמנו לזכור את המוות מסרסת את החובה להמשיך ולחיות. וכך הסרט מסתיים באופן סתמי למדי, למרות מהלך מסיים מגניב, עת זוג בני הנוער המאוהבים נענשים: "לאושוויץ אתם לא הולכים!" - אני סקרן לדעת מה ירגישו ניצולי אושוויץ כשהם ישמעו את הרפליקה הזאת בהקשר של עונש חינוכי... ובכ"ז, אם לדבר על תרומתו של הסרט לקולנוע הישראלי: סוף סוף ראיתי את דימויי השואה המוכרים לעייפה - הר האפר, א-ל מלא רחמים בבי"ק יהודי בפולין, טקס בתוך תא גזים - כשהם חלק מסצינה עלילתית ומבויימת. כאחד שחי בצילה המקודש של השואה, אני אסיר תודה על כך שמישהו פוצח בתהליך חילון של הדימויים המקודשים. 

"חוטים" ו"פלורסנט" היו שתי יצירות אנימציה שלדעתי המוגבלת בתחום זה לא הגיעו לרמת סרטי האנימציה שהשתתפו בפסטיבל ת"א. שניהם לא הותירו בי חותם מיוחד, למרות ש"חוטים" ניסה לספר סיפור עם עומק על יחסים בין מריונטה למפעיל שלה, אבל איכשהו היוצרים - בוגרי "ספיר" - לא הצליחו לגרום לי לחוש באישיותה של המריונטה, כשלון שאינני מבין מספיק בתחום בכדי להסבירו. "פלורסנט" היה סרט-אווירה נטול עלילה על חווית הניכור האורבנית והשואה שהיא מבשרת. הציורים היו נאים, אבל האמירה הייתה בנאלית ובאין סיפור היה קשה לצלוח את אורכו של הסרט.

"צלליות" היה עוד סרט עצמאי בבימויו של אדם ביזנסקי - יוצר צעיר שאינני מכיר - שעיבד למסך סיפור קצר של אמיר גוטפרוינד שכמובן עוסק בחווית הפוסט-שואה. הסיפור טוב: אמן צלליות בסוף שנות השבעים שנסחף ביצירתיות שלו ומאבד קשר עם המציאות ועם קהלו, עד שבהתפרצות דרמטית לקראת סוף הסרט הוא זורק בפני כולם את סודותיהם האפלים של כולם.
הסרט עשוי היטב, אבל לא מצליח להשתחרר מהסיפור וליצור סיפור קולנועי של ממש, בעיקר בשל התעקשות הבמאי להשתמש בדמות מספר - אחיינו של אמן הצלליות - שכנראה נלקחה מהסיפור המקורי, אך בסרט נותרת חלולה ונטולת משמעות קולנועית, כשבמידה רבה היא משמשת כמחסום הגנה מיותר בינינו לבין אמן הצלליות(מחסום שכנראה נצרך בסיפור המקורי).

הסרט האחרון במקבץ - "המסע" - היה הסרט שהפתיע אותי לטובה. ממסלול התקשורת של אונ' אריאל אינני מצפה ליצירות בעלות איכות כלשהי, לכן הצלחתו של הסרט הזה - בבימויה של זית פקדה - להעביר סיפור ורגש אותנטיים הייתה בעיני הישג, שנשען בעיקר על דרמה פשוטה למדי שלא דורשת מהצופה מאמץ מיוחד, משחק מפתיע באמינותו(השתתפו בסרט מספר רב של שחקנים וניצבים, כולם אתיופים) וצילום יפה של סצינות החוץ. הסרט מתאר פער דורות הנוצר תחת השפעתו של זכרון הטראומה של המסע הרגלי מרובה הקרבנות לא"י. הסרט העלה בי את המחשבה שהמנטליות האתיופית שווה פוטנציאל משחקי גבוה. שווה לבדוק מחשבה זו בעתיד.

ומחר- מחר זה כבר יום חדש.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה