יום חמישי, 15 באוגוסט 2013

הרהורים בעקבות פרשת הרב אלון

בפוסט זה יש פסקה המתייחסת לתקיפה מינית. למי שיש בעיה עם זה - מוזמן לדלג עליה(היא מסומנת לפניה ולאחריה באזהרת טריגר) או כלל לא לקרוא פוסט זה.

ברמה השכלית הדיון היה פשוט כבר מזמן. האם להאמין לרב אחד, כריזמטי ונערץ, או לכמה וכמה רבנים, כריזמטים פחות אך לכל אחד ואחד מהם מוניטין רב יותר מלרב הנערץ? ובכ"ז, נתקלתי שוב ושוב באנשים הטוענים שאנחנו עוד לא יודעים, שזה הכל רכילויות, שאין רב שלא מחבק ומנשק. ולמרות שאני אוהב ויכוחים בהם ברור לי מעל לכל ספק שאני הולך לנצח - מצאתי את עצמי "מתעצל" מלעשות את שיעורי הבית הנדרשים ולקרוא באמת מה נאמר בהכרעת הדין, מה אמרו הרבנים המכובדים, וכך נחסכו ממני כמה וכמה טיעונים יקרי ערך בוויכוח.

אני אוהב לפשט הכל לוויכוחים שכליים-תאורטיים. כבר נוכחתי בחיי כי המטענים הרגשיים הנספחים לויכוחים מזיקים למיצוי הדיון ולהגעה למסקנות הנדרשות. אך מכיוון שהדיון, כמו שכבר אמרתי, אמור להיות פשוט מאוד במקרה הזה,  באתי לבדוק את המטענים הרגשיים שלי. כי אם הכל כ"כ ברור, ואם כ"כ ברור לי שהרב אלון פשע, מה כ"כ מסובך לי לקרוא עוד כמה טקסטים בנושא? היתכן שיש כאן משהו מסובך עבורי מבחינה רגשית?

כדי להקשות עוד יותר, אציין כי מעולם לא הייתי משומעי לקחו של הרב אלון, ומעולם לא הבנתי מה אנשים מוצאים בו. כך שהכאב על נפילתו לא אמור להיות מנת חלקי.

א. התשוקה לרב
כשלמדתי בישיבה התיכונית בכפר הרא"ה, בד בבד עם החשש ההולך ומתגבר מעולם המבוגרים הקרב והולך לקראתי, עלה בי הצורך בקשר אישי עם רב. למעשה, הצורך הזה הראה סימנים רק בשמינית, כשכבר אי אפשר היה להדחיק אותו. כל שבת בסעודה שלישית הייתי יושב בשולחן של הרב נריה, כי הבנתי שהצורך שלי כ"כ מיוחד שרק ראש הישיבה - אם בכלל - יוכל להבינו. הייחודיות הייתה קשורה לחוסר יכולתי ליצור מילים שיבטאו את הצורך שלי. לא ידעתי מה אני רוצה, מה אני צריך, מה עלי לבקש. קיוויתי וייחלתי לכך שהרב נריה יראה אותי ויידע לבד. קיוויתי שאיזה אור יידלק ויאיר לי את הדרך. הרב נריה כבר הכיר אותי - כך נדמה לי - ויזואלית, אולי אף חיבב אותי,  אך מעולם, למיטב זכרוני, לא החלפתי עימו ולו מילה.

ב. החשש המשתק מניצול
כשהתגייסתי לצבא - ובהתחלה עברתי הכשרה כלוחם שריון - למדתי כי הזמן שלי ינוהל מכאן ולהבא ע"י המפקדים. למעט שעה ביום - שעת ת"ש - אין לי יכולת לבחור מה לעשות, כמה ולמה. כמו חייל על לוח שחמט, המפקדים חייבו אותי לא לעשות דבר בלי פקודה מפורשת. בתחילה היה לזה צד משחרר: לא היה עלי לחשוב הרבה. אלא שכשהמוח פנוי, והיכולת לפעול דלה עד לא קיימת, המוח מתחיל להתמקד בלתת משמעות לדברים - כי זו הטריטוריה האחרונה אותה איש לא יכול לשעבד: היכולת לתת משמעות למה שקורה לך (כן, למדתי על פרנקל הרבה לפני הצבא ואהבתי אותו). אך מכיוון שהמוח שלי לא היה מוכן לאתגר כה קיצוני כמו טירונות, הוא הגדיר מהר מאוד את הסיטואציה כמקרה מובהק של ניצול, ובאופן טבעי נוצר בי לחץ פנימי עז להשתחרר ולהינצל. הלחץ הזה היה מנוגד לרצונותי המוצהרים: להיות קרבי, להילחם, להביא גאווה להורים ולאחים... וכך, תוך ימים ספורים התחלתי קורס תחת מתח פנימי בלתי נסבל בין הרצון לממש אידיאלים לבין האינסטינקט הפנימי לברוח.

בסופו של דבר, לקח לי חצי שנה להשלים עם כך שאין לי כלים להתמודד עם המסגרת הצבאית - שאכן יש בה מימד של ניצול, והגבול בין ניצול למען מטרה נעלה לבין ניצול למען גחמות של מפקדים אף פעם לא מוגדר במדוייק - וכך מצאתי את עצמי עושה את הפעולות הנדרשות(ואלה היו פעולות פשוטות למדי, בניגוד למיתוסים) כדי לצאת מהשריון.

החוויה הצבאית שלי האירה את חוסר היכולת שלי להגדיר במדוייק גבולות: מתי אני מוכן להיות מנוצל? עבור מה? מתי אני אשים גבול ואומר "עד כאן"? ובסופו של דבר, זה הכל מתמצה בבטחון העצמי לומר "עד כאן", מתישהו.
ובמבט לאחור, ברור לי כי למרות הצורך שלי בקשר אישי עם רב, הרי שההבנה שאין לי את היכולת לומר "עד כאן" מנעה ממני קשר שכזה, שעלול להתפתח איכשהו ומתישהו לקשר מנצל חד-צדדי.

ג. אמונה תמימה
יש אנשים הנותנים אמון ברבנים. ובמפקדים. ובמורים. אפילו בפוליטיקאים. אני מעולם לא הייתי כזה, אפילו בגן לא נתתי אמון מלא בגננות. תמיד היה לי מה להסתיר, ותמיד ידעתי שלאנשים אחרים יש אינטרסים שיגברו על שלי. כך שלא ניתן לדבר אצלי על איזה מאורע מחולל ששבר את היכולת שלי לתת אמון. אם היה כזה - הוא קרה מוקדם מכדי שאזכור אותו. עם זאת, למדתי עם השנים שישנן סיטואציות בהן אין ברירה אלא לתת אמון באחרים, ואז אני מכריח את עצמי. למשל: כשאתה נוסע כטרמפיסט, אין לך ברירה אלא לסמוך על כישורי הנהיגה של הנהג הזר. ובכ"ז, חוויות כאלה, הכרוכות במתן אמון, אינן פשוטות עבורי.

ד. מעילה באמון
טריגר!
חוסר היכולת שלי לתת אמון הגביל את התקשורת הרגשית שלי, ופגם בהנאה שלי מקשרים רגשיים. אפילו סתם מחמאות מתקבלות אצלי בחשדנות. ובאופן טבעי פיתחתי עם השנים רגשות אשמה על כך שאני לא מסוגל להכיר טובה. הפחד שלי מקרבה רגשית הביא אותי ללכת תמיד לרופאים מרוחקים, לא כאלה שאני עלול להיתקל בהם ליד הבית. עד שפעם אחת העזתי והעברתי את הרישום שלי לקופ"ח ליד הבית שלי ברמות. ואז, בפעם הראשונה שהרגשתי לא טוב ופניתי למרפאה הזו לטיפול, זכיתי לטיפול שהיה בו הרבה מעבר לטיפול. מכיוון שידעתי מראש שאני לא מסוגל לתת אמון - בטח לא בסיטואציה אינטימית כמו בדיקה רפואית ע"י רופאה זרה - כיביתי מלכתחילה את כל מנגנוני ההגנה שלי, וכך מצאתי את עצמי בסיטואציה בה אני קרבן לגחמותיה של רופאה שהגוף שלי כנראה עניין אותה. אני לא זוכר בדיוק מה קרה שם, אני רק זוכר שכשיצאתי מהמרפאה החלטתי לעבור מיידית למרפאה אחרת, אפילו שלא הבנתי בדיוק מה קרה. 
סוף טריגר

ה. האם טריגרים פועלים גם עלי?
כסטודנט דתי לקולנוע, תמיד העסיקה אותי השאלה כיצד סרטים משפיעים עלי. החלטתי מלכתחילה שאם רצוני ללמוד עלי ללמוד הכל ולהיחשף לכל, גם אם התכנים בעייתיים. האמנתי שאני מחושל מספיק ושסרטים לא עושים לי כלום. גם כיום קשה לי לתפוס את ההשפעה של סרטים על הנפש שלי. זו השפעה כ"כ פנימית, כה נסתרת מעין, שאני נוטה להתעלם ממנה בטענת: אם אי אפשר למדוד את זה, זה לא קיים. כמובן, זו טענה נואלת. וזה נכון לא רק לסרטים: גם פרשת הרב אלון, ככל הנראה, משפיעה עלי. כמה שהייתי רוצה להתכחש לזה, העובדה שיש במציאות מקרה בו רב כריזמטי שעוזר לאנשים מתפתה פה ושם לנצל תלמידים לצרכיו המיניים - זה רק מחזק את חוסר האמון הבסיסי שלי באדם בכלל ובבעלי סמכות בפרט. זה מחזק אצלי את התחושה שהבחירה שלי שלא לקיים מצוות "עשה לך רב" היא בחירה נכונה. ובמקביל, מתחזק לו העצב, כי אני כבר מבין שלחוסר האמון הבסיסי שלי יש מחיר כבד מאוד בצורה של הגבלת עומק הרובצת על כל מערכת רגשית בה אני מצוי וחונקת אותה ככל שהיא מתפתחת.

סיכום
היכולת להגיע לעומק רגשי מצויה בידי. עם זאת, חוסר היכולת לתת אמון מעקר כל נסיון לממש יכולת זו. ובצמד משפטים קצרים אלה ניתן לסכם את הקונפליקט הפנימי המרכזי של הדמות העלילתית שהיא אני. וכמו שאמר לי פעם איש אחד חכם: הגיע הזמן לכתוב קומדיה רומנטית. בהצלחה לי.