יום שני, 15 בפברואר 2016

על משבר האמונה באדם שנוצר בעקבות השואה

לפני כ71 שנה - בפברואר 1945 - צעד הצבא האדום שעל אחר שעל במרחב שבין בודפשט לווינה.
הימים הללו - שדרך הקולנוע העלילתי הקונבנציונלי מצטיירים כימים הטובים והמאושרים ביותר 
באירופה של המאה העשרים - היו גם ככל הנראה ימיו האחרונים של סבי ע"ה, יצחק-אימרה, שבאותה
עת היה - ככל הנראה - באותו מרחב עצמו, מהצד הלא נכון של קו החזית - כפי שהיה במשך כל שנות 
המלחמה.

לא רבות ידוע לי עליו. במשך שנים היה ידוע באופן כללי כי הוא מת מוות כללי וחסר ייחוד במאוטהאוזן. בשנים האחרונות אחי גילה מידע באתר האינטרנט של משרד הבטחון ההונגרי לפיו הוא נפטר מטיפוס במחנה עבודה צפונית לבודפשט. גם תאריך מאוד קונקרטי רשום שם, שנופל באדר תש"ה, אך בכוונה לא אציינו כאן במדוייק.

אינני יודע כמעט דבר על חייו בשנות המלחמה, מלבד עצם העובדה ששרת ב"שרות העבודה" ההונגרי - 
גוף במסגרתו גוייסו גברים יהודים רבים לעבודות כפיה לטובת מאמץ המלחמה ההונגרי-גרמני. רבים
מהם מתו במהלך המלחמה עת נשלחו לחזית המזרחית וסבלו מקור, רעב, פגעי המלחמה וסתם התעמרות של נוגשיהם. רבים אחרים מתו בסוף המלחמה - כמו סבי - לאחר שרוב המלחמה הועבדו בתעשיית המלחמה ההונגרית שבעורף. וכמו תמיד - היו גם כמה ששרדו.

כל אדם שהצליח לשרוד באותה עת - היה לו מן הסתם בשביל מה לחיות. גם סבי השאיר מאחור אישה
וילד קטן (אבא שלי). לעיתים הם היו מרוחקים ממנו מטרים בודדים - אולם ככל הידוע לי במהלך
שנות שרותו הוא לא זכה לראות אותם. ככל שהגהינום הנאצי נמשך - כדי לשרוד היה עליך להאמין
שתצליח להגיע אל הצד השני, ולממש את מה שלמענו שרדת. על האמונה הזו היה לעמוד במבחנים
קשים ומטורפים, שממש מפליא שהיו אנשים ששרדו אותם כשהם שפויים.
אני מניח שסבא שלי האמין בעצמו - לפחות עד שלב מסויים. 
יתכן והמשיך לקבל ראיות לכך שיקיריו עודם בחיים. אבל מרגע ש"צלב החץ" עלו לשלטון (אוקטובר 45), החל לשרור טרור של ממש: יהודי בודפשט כונסו לגטו, נרצחו ברחובות, הורעבו והושלכו לדנובה. אינני יודע כמה מכל זה נודע לאסירי שרות העבודה - אך סביר שידעו הרבה, דרך המנגנון ההונגרי ששלט בהם. חודשי חייו האחרונים היו, אם כן, סיוט מתמשך: האם יש לו עדיין למען מה לחיות?
נכון שהצבא האדום הולך לגמור את הסיפור -  אך מה יגלה בצאתו מהגהינום? שהגיע לגהינום חדש?
ששרד למען משהו שלא קיים יותר?

מאוד קשה לי לצפות בסרטי שואה. הם תמיד מביאים איתם הקלה גדולה ושקרית כשהנאצים מפסידים.
המציאות הייתה הפוכה: רוב השורדים נאלצו להתמודד עם עובדות שהטילו בספק את עצם הישרדותם.
אנשים חזרו לביתם לגלות שדבר לא נותר ממנו. כשאבי ואימו חיפשו את הוריה - סבו וסבתו - הם מצאו רק אלבום תמונות זרוק בפח זבל סמוך לביתם הגזול. אבל היו להם זה את זו. 
לשורדים רבים גם את זה לא היה.

לאחרונה אני מנסה לחשוב אם סבי היה מצליח לשרוד לו היה יודע בוודאות שבסוף יפגוש את אשתו ובנו. שבסוף בנו יתחתן, יהיה קצין בצבא של מדינת יהודים, יהיו לו בנים, נכדים ונינים... זה חסר טעם, כמובן, אני רק מקווה שהוא הצליח להאמין עד הסוף המר. אבל אני מאוד מסופק אם כך היה: כשהגהינום עומד להסתיים, ואתה גבר בשיא כוחו שבקושי שורד את היום, כמה כוחות נפש נדרשים ממך כדי להאמין שאשתך ובנך בן העשר מצליחים לשרוד בלעדיך? שכשתיפתח תיבת הפנדורה של "היום שאחרי" תגלה שאשתך ובנך אכן בחיים? שגורלך עד כדי כך חייך אליך?
ואם כן - האם הם בכלל יזהו אותך?
האם הם יוכלו להכיל את מי שהפכת להיות בעידן הגהינומי?
האם אתה תוכל להכיל את מי שהם הפכו להיות?

אמונה היא עניין עדין ורגיש. כשמכבשי הגהינום הנאצי עברו על אירופה הם רמסו עד דק את האמונה באדם. היהודים, כמובן, לא היו יוצאי דופן בהקשר זה: הסיבה שרבים מהם ראו במדינת ישראל העתידית מקור להתחזקות ותקווה הייתה כי היא שימשה להם סיבה חזקה מספיק להמשיך לחיות ולהישאר שפויים, ולא בגלל שהם היו בעלי אמונה חזקה.
ובכ"ז, בתי החולים לחולי נפש היו מלאים שורדי שואה במדינת ישראל הצעירה (חלקם עדיין שם - מאז
ועד היום). מדינת ישראל הוקמה בכוח אמונתם של אנשים שעלו אליה זמן רב לפני השואה. אך לאחר
שהוקמה הפכו אלה למיעוט. השפעתם על רוחה הלכה ונתמעטה עם השנים - בעוד מחלת חוסר האמונה באדם הולכת ומתפשטת. במובן זה ישראל היא חלק מאירופה: רובה לא הצליח להתאושש מנזקי השואה.

כשישראלים אומרים: "הנה, תראו כמה טוב פה, בישראל!" - הם כמובן, צודקים עובדתית.  
אך עצם הצלחתה של מדינת ישראל אין בו בכדי לרפא את אנשיה ממחלת חוסר האמונה.
כשישראלים אומרים: "הנה, תראו כמה מדינת ישראל גרועה!" - גם הם לרוב מציינים עובדות, 
אך גם זעקתם מבטאת בעיקר את אותה מחלה קשה של חוסר באמונה, שהרי בהשוואה למדינות
העולם ישראל אינה מרשעת או גרועה באופן יוצא דופן.

אנשים רבים אומרים: מה לנו ולעיסוק באמונה, המציאות מורכבת מעובדות וזהו. וזו טעות: אמונה
הינה חלק מן הטבע האנושי. אדם נטול אמונה איננו יכול להיות מאושר: האושר הוא האמונה שיש
ביכולתך להשיג משהו אליו אתה משתוקק. אנשים שמנסים לצמצם את חייהם ל"ידע", "עובדות",
"כישורים" ו"מימוש פוטנציאל" סופם שישקעו בדכאון. אנשים מאושרים הם אלה המשתוקקים -
לא משנה למה.

הלקחים שלי מהשואה עוסקים בחשיבות שיש לתת להכרה בנזקיה לאמונה באדם. נזקים שפגעו בעיקר
ביוצאי אירופה (לא רק היהודים). מלחמות ומאבקים לא עוזרים לשיקום נזקים אלה אלא מעצימים
אותם - וראוי שנזכור זאת, גם כשמלחמות נכפות עלינו. האמונה משתקמת רק דרך ראיית הטוב שבכל אדם. נכון, לראות בכל אדם את הטוב זו משימה בלתי אפשרית, אבל די לי בכך שאני נאבק שוב ושוב להרחיב את מעגל האנשים בהם אני מסוגל למצוא את הטוב.
לעומת המאבק-לחיים של סבא שלי - זה ממש משחק ילדים.